פרסי אופיר 2015: הערות על התחרות התיעודית

37 סרטים תיעודיים מתמודדים על פרסי אופיר. 21 מהם מתמודדים על פרס הסרט התיעודי באורך מלא ועוד 16 על פרס הסרט התיעודי הקצר – עד 60 דקות. למעשה, כל המתמודדים על הסרט הקצר, ללא יוצא מן הכלל, קרובים מאוד ל-60 דקות באורך שלהם. 60 דקות הוא הרי אורך הספוט הטלוויזיוני לסרטים תיעודיים. כתוצאה מכך, סרטים תיעודים קצרים באמת לא מתמודדים במסלול הקצר באופיר (בניגוד לסרטים עלילה קצרים) ויש הבדל דק מאוד בין הדוקומנטרי הקצר לאורך – לרוב זו היכולת של היוצרים לעמוד על שלהם ולא לקצר את הסרט עבור השידור. אולי בשל כך, חשתי כי ההבדל העיקרי בין המסלול הקצר לאורך הוא לא אורך הסרט, אלא האיכות שלו. מובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל הרושם שלי הוא שהסרטים הארוכים יותר לרוב הם גם יותר טובים, לפחות השנה.

מה שמוביל אותי לנקודה אחרת, שחושפת בעיה של טקסי פרסים באשר הם, לא רק בארץ. 37 הסרטים התיעודיים יכולים לזכות אך ורק בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, בעוד הסרטים העלילתיים מתמודדים בקטגוריות נוספות. אין פרס באופיר לעריכה בסרט תיעודי, למשל, למרות שלא מעט מן העבודות המרשימות בתחום העריכה מצויות דווקא בקטגוריה התיעודית. בעתיד, יכול להיות מעניין לתת לחברי האקדמיה אופציה להעמיד את הסרטים התיעודים גם לקטגוריות כמו עריכה, צילום או בימוי (וכל תחום חוץ ממשחק, ליהוק ואיפור בעצם), ולראות האם אכן תחומים אלו ראויים לפרס באופיר פחות מסרטי העלילה. בפסטיבל ירושלים אחרון חבר השופטים הבינלאומי עשה מהלך לכיוון ביטול ההפרדה הזו, כשהעניק את פרס המוזיקה דווקא לסרט התיעודי "בת זונה" ולא לאחד מן הסרטים העלילתיים. בפרסי אופיר זה לא יכול לקרות. כאמור, זה המצב בכל הטקסים בעולם ויש בארץ גם את פרס פורום היוצרים התיעודיים, פרס פחות מתוקשר אך בהחלט קיים.

אם אתם מבקשים למצוא את "בת זונה" או את הסרטים האחרים שהוקרנו וזכו בפרסים בפסטיבל ירושלים האחרון בקרב המועמדים לאופיר – תתאכזבו. זאת מפני שבניגוד לקטגוריה העלילתית, רוב הסרטים מתחרים באופיר אחרי שהם נחשפו לקהל הרחב, לא רק בפסטיבלים והקרנות סגורות, אלא בשידור בטלוויזיה ו/או הפצה בקולנוע, שבמקרה של סרטים תיעודים ההפצה היא לרוב בסינמטקים בלבד, לרוב בנקודת זמן המיועדת לכך (ידוע כי שבת בשלוש בצהריים הוא זמן טוב לסרט תיעודי). זהו עוד פרדוקס של פרסי אופיר: דווקא הקטגוריה בה הרוב המוחלט של הסרטים כבר נחשף בפני קהל היעד שלהם, היא זו הזוכה לפחות יחס ויח"צ.

אבל עד כאן דברים אותם ניתן לבטא בכל שנה בה מתקיימת התחרות. כעת הגיע הזמן למבט מעט יותר מפורט על מספר תופעות החוזרות ברבים מן הסרטים של השנה הנוכחית, מגמות של הקולנוע הישראלי כפי שהן באות לידי ביטוי בסרטי התעודה אשר מתמודדים על המועמדויות. כאמור, לא מדובר בכל הסרטים התיעודים שהופקו בארץ במהלך 2015, אבל כן במבחר מייצג. הרבה נקודת משותפות הן נקודות ותיקות למי שעוקב אחר היצע הסרטים הישראלי – סרטי התיעוד העצמי, בהם הבמאי הוא גיבור ראשי; סרטים העוסקים במשפחה הישראלית (לרוב יש חפיפה בין שתי הקטגוריות);סרטים הנוגעים באמנות ותרבות, כולל ההיסטוריה התרבותית של ישראל; וכמובן, סרטים הנוגעים בשני הקונפליקטים אשר תופסים בחיים הישראליים מקום נרחב – יחסי יהודים-ערבים ויחסי חילונים-דתיים, עם כל מה שבאמצע. כל הנושאים הללו נוכחים גם השנה, אם כי חלקם בצורה מעט שונה ומורכבת מהדרך בה הקהל הרחב תופס את הקולנוע התיעודי. ולמרות שאני נותן גם בהמשך חשיבות לנושאים, אני מודע לכך שזוהי בעייה נפוצה בתחום הקולנוע התיעודי – דיון בנושאים ולא בטכניקה הקולנועית בה הם מועברים. תופעה זו גורמת לכך שלא פעם הפרסים מחולקים לסרט הנוגע בנושא החשוב ביותר, ולא לסרט בעל השפה הקולנועית הטובה ביותר.

דוקו-מתח

"קרדיט לרצח״

סרטים תיעודים לרוב עוסקים בניסיון לפתור תעלומה כלשהי, אבל דומה כי בשנים האחרונות מקצין הקו של שימוש בטכניקות של סרט מתח בהצגת הנראטיב בסרט התיעודי, בין אם פתרון התעלומה היה ידוע כבר בשלב יציאת הסרט לדרך ובין אם לאו. אפילו סרטי התיעוד המשפחתי (יש כמה כאלו השנה, כבכל שנה) שואלים לעתים מבנה של תעלומה לא פתורה ורגעי גילוי מפתיע, ואפילו סרט על ספרי ילדים נבנה על בסיס גילוי תעלומה (״איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?״), אף כי בסופו של דבר הוא עוסק בנושאים אחרים. אולם אני לא מחשיב אותם כסרטי דוקו-מתח לכל דבר ועניין, שכן יש חמישה כאלו, ארוכים וקצרים כאחד. לדעתי לפחות שניים מהם יגיעו לחמישית הגמר. רובם עוסקים בתעלומות מן העבר, פתורות או לא פתורות. הסרטים מצליחים לבנות מבנה מתח גם על ידי ראיונות, או על ידי שחזורים, או על ידי שילוב של שני הגורמים. ״קרדיט לרצח״, שעוסק בבילוש סביב תקרית ניאו-נאצית בעידן הנוכחי, יוצר שילוב בין הדוקו-מתח לתיעוד עצמי, תוך העמדת הבמאי עצמו בסכנה ממשית, או כך נדמה. הדבר המעניין הוא שלרוב, הסרטים השונים בהחלט מצליחים למתוח.

טשטוש גבולות

״סבנה״

כבר ציינתי שחלק מסרטי הדוקו-מתח עוסקים בשחזורים, אבל הם לא לבד. קטעים מבוימים מצאו את דרכם ללא מעט סרטים, כולל תיעוד משפחתי ב״להציל את דוד יעקב״. אם נחזור לסרטי המתח, הרי ש״סבנה״ הוא שחזור מושקע במיוחד הנראה לפרקים לא כדוקו-דרמה אלא כסרט פעולה, אשר משולבים בו גם קטעי ראיונות המצולמים בצורה קונבנציונלית עם גיבורי פרשת חטיפת המטוס, בהם גם אחת מן המחבלות ושלושה ראשי ממשלה (כולל זה המכהן). במקביל, בתחרות העלילתית מתמודד סרטו של אורי ברבש הוותיק, ״קאפו בירושלים״ אשר מביים את שחקניו מדברים למצלמה כאילו מדובר בסרט תיעודי שהם התראיינו אליו במהלך מלחמת העצמאות או תקופת הצנע. כמובן שגם מגפת המוקומנטרי והפאונד-פוטג' לא זנחה את התחרות העלילתית בארץ השנה, וכך אלמנטים מן הסוגות הלכאורה-נבדלות זחלו פנימה במספר אופנים, ראו גם הסעיף הבא.

גרפיקה ואנימציה

"סינדרום בנטביץ׳״

אני מכניס כאן את שני המונחים, כי חלק מן הסרטים עשו שילוב בין השניים או עמדו על הגבול. אבל השימוש בגרפיקה ואנימציה מעולם לא היה כל כך דומיננטי בסרטים התיעודיים כמו השנה. אני לא מדבר על קטעים בודדים, אלא על מוטיבים חשובים המופיעים לכל אורך הסרט, גם אם מדובר בסך הכל בכשבעה סרטים, אם לא פספסתי משהו. בניגוד לתחרות העלילתית, היו לא מעט ניסיונות שונים בטכניקה ולא היה אף קטע מונפש וממוחשב של כדור הארץ ממרחק, המוטיב הבולט מדי בתחרות הישראלית השנה.

קולנוע שמאלני (?)

״שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים״

וכעת להאשמה הקבועה כלפי הקולנוע התיעודי בארץ, שלעתים זולגת לקולנוע העלילתי בכלל. לתחושתי, הקולנוע השנה פטריוטי, או לפחות ציוני מאי פעם. סרט על מבצע צבאי, על מחתרת באלג'יר בזמן השואה, על מרגל למען ישראל, על זכיית מכבי תל אביב באליפות (״77:78״), על הקושי בעורף בזמן המבצעים השונים בעזה, על ביקור של אלברט איינשטיין (״איינשטיין בארץ הקודש״). גם התיעודי המשפחתי-אישי נגע הפעם במשפחות בעלות חשיבות בתולדות הציונות. כל זאת מול סרט יורים ובוכים אחד, ״שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים״, למרות שהוא זה שמסתמן כפייבוריט מוקדם לזכייה.

רוצים עוד דוגמא? יש שלושה סרטים הדנים במתנחלים, אם כי על מידת הביקורת והאהדה המובעת בכל אחד מהם אפשר לדון. לעומת זאת, יחסי יהודים-ערבים באים לידי ביטוי בשני סרטים על קשר בין ערבים ליהודים ובדמות משנה בסרט ״השבת שלי״, שהורכב למעשה מקטעים שצולמו לבקשת המפיקים בידי אנשים מרחבי הארץ, או כחלק מנושא הסרט ״גוף שלישי״ אשר דן בזהות מינית ופחות בזהות לאומית. יש אפילו סרט על העדה הצ'רקסית, שנקרא ״צ'רקסים. לא נעלמו״, וכל הסרטים שנגעו ישירות במיעוטים מצויים בקטגוריית עד 60 דקות. הקולנוע עדיין יותר שמאלני מאשר ימיני, אבל התמונה, גם בתוך כל סרט ספציפי, יותר מורכבת מן הייצוג שלה או מן הדעה הרווחת לגבי הקולנוע התיעודי הישראלי.

תרבות

"פתלתל״

הרבה אנשי תרבות נודעים יותר ופחות נידונו בסרטים. החל בסרטים הדנים בחיים או ביצירה של אמנים כגון נסים אלוני (״היה היה מלך״), מתי כספי (״מתי כספי – וידוי״) או יהודית רותם (״גרסא דינקותא״). גם סרט שמתאר את מכבי תל אביב בכדורסל בשנת 1977 (״77:78״) נכנס לקטגוריה הזו, ואולי גם הסרט על אלברט איינשטיין. גם התרבות הצ'רקסית זוכה לזרקור בסרט אודות שרידיה בארץ ומסע השורשים של גור בנטביץ׳ (״סינדרום בנטביץ׳״) יכלול גם שם המוכר לשוחרי תרבות שאולי יופתעו מן הקשר המשפחתי. אבל נדמה לי כי המקומות החזקים ביותר בהם נכחה התרבות בסרטי השנה הם המקומות אשר לא צפיתי להם – דרך המסע להיסטוריה של תל אביב ב״פתלתל״ שהוא הרבה יותר מסרט על נחל; פיסות כואבות של תרבות יפנית ב״36 מבטים על פוקושימה״, והמסע של חבורת הנערות בסרט ״ספירלות״ שמתחיל בתיאטרון קהילתי אבל מגיע למקומות נוספים הנמצאים בליבה של התרבות בארץ.