״5 עד 7״, סקירה

אחת מן האמיתות על פיהן מתנהל העולם המערבי, גורסת כי כפי שגברים ונשים זה לא בדיוק אותו דבר, כך גם הצרפתים שונים מהאמריקאים. יותר מכל דבר אחר, התפיסה הרווחות שהיא שהצרפתים הרבה יותר פתוחים בגישה שלהם למין, או לפחות באופן בו הם מדברים על מין בפתיחות. לכן, הסרט שלפנינו, ״5 עד 7״ (Five to Seven) עוסק במפגש בין סופר ניו יורקי צעיר ולאו דווקא מצליח במיוחד (אנטון ילצ'ין) לצרפתייה עשירה, מבוגרת ומשוחררת יותר ממנו (ברניס מארלו). ב"משוחררת יותר" הכוונה הינה מכל בחינה שהיא, אך בעיקר מן הבחינה המינית. היא, למשל, רואה בקשר הרומנטי הנרקם ביניהם דבר טבעי, למרות שהיא יכולה להקציב למפגשים בניהם רק את השעתיים שבין 5 בערב ל-7, ולמרות שהיא נשואה עם ילדים, אין לה כל כוונה לשנות סטטוס. זה גם לא שדבר הרומן יפריע לבעלה (למברט ווילסון), שכן גם לו יש מאהבת משלו לשעות שבכותרת. דומה כי בני הזוג הצרפתי לא רק יודעים על הבגידות, אלא גם דנים בפרטים זו עם זה.

בנקודה זו ראוי לציין כי גם בארה"ב יש בני זוג החיים בנישואים פתוחים, וגם בצרפת אפילו זוגות שחיים במערכות יחסים כאלו לאו דווקא מדברים על הנושא בצורה כל כך גלויה או רוקמים קשרי חברות בין הבעל למאהב. אבל הסרט מקצין את הסיטואציה, במסווה של אמריקאי אשר רוצה ללמוד גם על התרבות הזרה ממנה מגיעה האישה בה הוא חושק, תשוקה אשר מהר מאוד הופכת לרצון להכניס אותה לחלק נרחב יותר של חייו. כולל הסצנה בה הוא מציג אותה להורים היהודים שלו, המגולמים בידי פרנק לנג'לה וגלן קלוז, המיצגים את הרגעים בהם הסרט שובר חזק יותר לכיוון הקומי.

אגב, בעיניי הדבר החתרני ביותר בסרט הוא לאו דווקא העיסוק במין מחוץ לנישואין ובמחשבה כי גם קשרי אהבה לאו דווקא נועדו להימשך לנצח או להתבסס על נאמנות. עבורי, החתרונות של הסרט הגיעה לשיאה דווקא בסצנה בה שני גיבורי הסרט נפגשים ונרקם בניהם הניצוץ הראשון – הוא מחזר אחריה כאשר היא יוצאת החוצה לעשן. הברית בניהם היא ברית בין מעשנים אשר העיר ניו יורק מקצה להם פחות ופחות מרחבים בהם הם יכולים לעסוק בתחביב הלא בריא שלהם. הוליווד המסחרית נרתעת לרוב מהצגת עישון באור שאינו שלילי, בטח ובטח מהצגה של עישון כבסיס לסיפור אהבה.

אבל הסרט הזה מנסה להיות לשייך למסורות קולנוע שאינה הוליוודיות. בעיקר מורגש כאן הגל החדש הצרפתי, אשר משתלב באופן טבעי עקב הלאום של הגיבורה ושם הסרט, אשר אומנם עוסק בשעה בה בעבר נהגו לקיים קשרי מין מחוץ לנישואין, אבל אין ספק כי הוא מהדהד גם את סרטה של אנייס ורדה ״קליאו מחמש עד שבע״ (Cleo from 5 to 7), אחד מן הבולטים שבסרטי התנועה הנודעת. הלוקיישן והזהות היהודית של הדמות הראשית (וגם הקשר לגל החדש) הזכירו לי גם את וודי אלן. הרבה מן הטריקים הקולנועיים משותפים הן לגל החדש והן ולאלן, למשל שוטים אשר מתחילים הרבה לפני שהדמויות נכנסות לפריים.

בכלל, דומה כי הבמאי-תסריטאי ויקטור לוין עשה לא מעט שיעורי בית של קולנוע מודרני בטרם יצא לביים את סרטו הראשון, לאחר שנים של עבודה כתסריטאי ומפיק של סדרות טלוויזיה (בהן ״משתגעים מאהבה״ ו״מד-מן״). התוצאה היא מודרניזם לייט – יש הרבה שימוש לא שגרתי בזוויות צילום והעמדת דמיות בקומפוזיציה שאינה שכיחה, אבל קל מאוד לעקוב אחר הנראטיב וגם לנחש לאן הסיפור הזה יתקיים. לגבי היצירתיות בבימוי, לא כל המחוות לגל החדש הרשימו אותי, אבל דומה כי מאוחרי רוב ההחלטות עמדה חשיבה רבה, ולכן הסגנון הקולנועי של הסרט רוב הזמן יותר מעניין ממעיק.

אבל זהו גם סרט על דמות ראשית של סופר, וככזה הוא שם דגש רב על המילים הנאמרות בו, בין אם אלו נאמרות כקטעי ווייס-אובר ובין אם מדובר בדיאלוגים. כפי שקורא לא פעם בסרטים המבוססים על אמנות הכתיבה, דומה כי רוב הזמן הכתיבה פשוט לא ברמה מספיק גבוהה – הניסיונות למקוריות או פיוט נראים רוב הזמן כמו קלישאות סנטימנטילות. מאידך, המוטיב החוזר המרכזי בסרט רומז כי יש מודעות למגבלה זו, לפחות חלקית, בכתיבה של לוין.

הדבר נעשה כבר בפתיחת הסרט, כאשר הווייס-אובר של הגיבור מכריז מהו המקום בו ניתן למצוא חלק מן הכתיבה הטובה ביותר בניו יורק – הספסלים בסנטרל-פארק, המעוטרים בהקדשות. חלקן לזכר אנשים (או חיות) שאהבו את הפארק, חלקן הצהרות אהבה, כולן כתובות בתמצות רב, עם גוון נוסטלגי ומעט דביק, אך מחמם את הלב. דומה כי זהו סוג הכתיבה לו שואף לוין – כזה המאיר רגעים בחיים שהם אמנם קטנים, אבל מאוד רומנטיים מבחינת ההאדרה שלהם את הקשר החולף, את ההימצאות ברגע נתון. כפועל יוצא, גיבורי הסרט אוהבים בצורה טוטאלית, כל כך טוטאלית עד שהדבר נראה לו אמין. ברור לי מה הגיבור מוצא באישה המבוגרת יותר, אבל לאורך הסרט קשה להבין מה בדיוק גורם לה להתמסר ולהתאהב בגבר שלפחות בהתחלה לא נראה כרזימטי, עשיר או אפילו משכיל.

יש לסרט עוד מספר חסרונות קטנים הצצים מדי פעם, למשל אוליביה ת'ירלביי בתפקיד המאהבת של הצלע הגברית בזוג הנשוי. אבל בתמונה הכללית, רוב הזמן הסרט מצליח לעמוד במטרות שהציב לעצמו ובכך הוא עשוי לענג את מרבית הקהל. הסרט חוגג את אהבה הרומנטית, את האהדה לתרבות הצרפתית ויותר מכך את העיר ניו יורק, בעיקר את הצדדים היותר עשירים וזוהרים שלה.