״איש ללא הגיון״, סקירה

1981 היא שנת מפתח בתולדות הקולנוע. שנה בה התרחשה תופעה מוזרה שלא חזרה על עצמה מאז אותה שנה – לא יצא בה סרט חדש של וודי אלן. אבל מאז אלן מקפיד לא להחמיץ אף שנה, ובגיל 79 הוא מוציא את סרטו הארוך ה-45 עד 47 (תלוי איך סופרים), כאשר, כרגיל אצל הבמאי, הסרט הבא כבר נמצא בתהליך צילומים.

אם הפסקה הקודמת נראית לכם מוכרת, זה מכיוון שפרט לשינוי במספרים, אלו שורות הפתיחה לסקירה שלי על סרטו הקודם של וודי אלן ״קסם לאור ירח״. למעשה, אני שוקל לפתוח כבר עכשיו טיוטא לסקירה על סרטו הבא של וודי אלן, שתיפתח גם היא במילים הללו. דבר לא השתנה בקצב היצירה של הבמאי, שהוא עדיין אחד האהובים עלי, אף כי בכל שנה הוא בוחן את הסבלנות שלי מחדש. השנה, דומה כי ״איש ללא הגיון״ (Irrational Man) הוא אחד מן הסרטים הפחות טובים, ובטח הפחות מקוריים שאלן הוציא במהלך הקריירה, סוג של סיכום של כל מה שהשתבש ברוב סרטיו בשנים האחרנות – חזרה בפחות תחכום ויצירתיות על הרבה מוטיבים בהם הרבה לעסוק בעבר.

למעשה, הסרט הזה נראה כל כך יבש ומלא בנושאים טיפוסיים לאלן, שייתכן ואלן כלל לא טרח לכתוב או לביים אותו. אולי הסרט פשוט נוצר על ידי "מחולל סרטי וודי אלן" – מישהו הכניס לוקיישן חדש (ניו אינגלנד), כי לצלם במנהטן נהיה יקר מדי, ושאר הנושאים כבר גלשו פנימה: משבר יצירה של כותב, במקרה זה אקדמאי ולא סופר פרוזה, סטודנטית שמתאהבת במרצה שלה, משולש רומנטי, דיון ב"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, וכמובן הרבה בדיחות בנות שורה אחת על פילוסופיה. כל הדברים הללו כבר הופיעו בסרטי אלן מספר רב למדי של פעמים. בפסקול, המחולל הלך על אופציה ב', מוזיקה קלאסית, כי אי אפשר לבסס כל סרט על ג'אז (אם כי יש בסרט הנוכחי גם נגיעות ג'אז מדי פעם). כל שנותר הוא להוסיף כמה שחקנים נהדרים שמוכנים לעבוד עם אלן תמורת שכר מינימום – ולהגיש קר. אלא שהמחולל שכח להכניס את השנינות לדיאלוגים, שכנראה עובדת רק אם משקיעים מאמץ של ממש בתסריט. ניסיונות לגוון בסגנון הקולנועי או להתכתב עם מיטב התוצרת של הקולנוע העולמי הם דברים שאלן זנח מזמן.

הסרט החדש נקרא בעברית ״איש ללא הגיון״ מכיוון שהוא מעלה לדיון את הפער שבין האמונה בפילוסופיות מסוימות לבין יישומן הפרקטי בחיים. כאמור, לא בדיוק נושא חדש עבור אלן, אבל כן נושא שיכול לעורר דיון מעניין. הגיבור הינו אייב (חואקין פיניקס) מרצה נודע לפילוסופיה העובר ללמד סמסטר במכללה קטנה יחסית, אולי מפני שיחסיו הבין-אישיים שרפו יותר מדי גשרים באוניברסיטאות היוקרה. בכל אופן, אותו אייב מגיע לקמפוס החדש בעיקר כאדם ללא יצרים – דומה כי הוא כבוי, מתוסכל מחוסר היכולת שלו לעזור באופן ממשי לאנושות, או להרגיש חי באמת. בכל זאת, למרות שנראה כאילו הוא מדבר מתוך שינה בכל פעם שרואים אותו, הוא מצליח אכישהו להיות מובן לסטודנטים בקורס שבו הוא כנראה מנסה להעביר בשבועות ספורים את כל תולדות הפילוסופיה.

הגעתו של אייב לקמפוס יוצרת הרבה תסיסה גם בקרב נשות המקום, אשר לפחות שתיים מהן פחות או יותר זורקות את עצמן לזרועותיו של הגיבור, ובשני המקרים מדובר ברומן בעייתי. אחת היא מרצה נשואה בפקולטה אחרת (פרקר פוסי), שכנראה נעה בין פרשיית אהבים אחת לאחרת. השנייה היא סטודנטית שהמרצה מזהה בה חשיבה מקורית (אמה סטון), אשר אמנם מצויה במערכת יחסים עם סטודנט בין גילה, אבל לפחות עד כמה שניתן לראות בסרט היא חושקת בחבר שלה כמו שוודי אלן עצמו חושק בכרטיסים לקונצרט רוק. אולם, הפרופסור מעורר היצרים לא ממש יכול לספק מערכת יחסים שתפרח, כי הוא סובל מאין-אונות מכל בחינה שהיא, לפחות במהלך חלקו הראשון של הסרט.

אלא שאז קורה מקרה אשר משנה את חיי הגיבור ולמעשה מכניס את הסרט לעיסוק בסוגייה המרכזית שבו: האזנה מקרית לשיחה של זרים גורמת לפרופסור לתכנן תוכנית שתחזיר לו את הרוח החיה, תוכנית שהוא מאמין כי תשפר את המצב, תוכנית אשר מעלה דילמה מוסרית סבוכה, שמובילה גם לעלילה בה הגיבורים לא נותנים מספיק קרדיט למקריות. כפי שכבר ציינתי, כל הנושאים שעולים בסרט הם כאלו בהם אלן הרבה לעסוק בעבר (מסתבר שגם אני מתחיל לחזור על עצמי), אבל בעודי כותב את תיאור העלילה ונזכר במהלך הדברים בסרט, הרי שגם דיון מחודש בנושאים הללו יכול להיות מעניין שכן אין להם מענה חד משמי. אבל ב״איש ללא הגיון״ דומה כי כמו הגיבור, גם התסריטאי-במאי איבד את היצר. כל דיון נותר ברמה יבשה למדי וגם הקשרים הנרקמים בין הדמויות מעוצבים בשורה שטחית ושרירותית למדי, כאשר סימן ההיכר הבולט של אלן – דיאלוגים מושחזים – כמעט ואינו נוכח בסרט.

התקווה היא שהיכולת של אלן ושל המהלקת שלו ג'ולי טיילור להתאים לכל סרט קאסט של שחקנים מוכרים בתפקידים שהולמים אותם תרומם בכל זאת את הסרט, אבל הליהוק שנשמע טוב על הנייר, עובד פחות טוב בסרט. אולי מפני שאופי התפקיד דורש ממנו להיראות עייף במשך רוב הסרט, חואקין פיניקס נותן הופעה כמעט נטולת כריזמה, שמזכירה יותר מכל את הדמות של הראפר שמאס בתעשייה שלקח על עצמו בסרטו של קייסי אפלק ״אני עדיין כאן״. גם כאשר הגיבור עבור שינוי, פיניקס עדיין נראה מנותק מן הסרט ועל כימיה בינו לבין הפרטנריות הרומנטיות שלו אין על מה לדבר.

אמה סטון, אשר הצילה עבורי במידה רבה את סרטו הקודם של אלן, מאכזבת גם היא, אולי מפני שהתפקיד המוטל עליה דרמטי יותר מבדרך כלל – המשחק שלה כאן לא אמין לשנייה, ובדקות בהם היא אמורה לבטא לבטים פנימיים הסרט נראה כמו חזרה על דראפט ראשון ולא כמוצר הסופי. יש בסרט כמה סצנות שמראות ניצנים של סרט מרתק, אבל זה נשאר בגדר הצעה לרעיון לסרט, לא כמשהו שמפותח היטב או מעניין בזכות עצמו. לכן, התוצאה הסופית מתסכלת, יותר מכל דבר אחר.