המלצות ואזהרות לקראת פסטיבל "או לה לה!": ״שעה של שקט״, ״שלוש שנים של אהבה״, ״פגישה עיוורת״, ״המאסטרו״

הערב (שלישי ה-28.7) יפתח בסינמטקים ברחבי הארץ (וכן בגלובוס מקס אשדוד ואולם זוהר בקרית טבעון) לראשונה פסטיבל הקולנוע המתקרא "או לה לה!", והוא יימשך עד ה-15.8. השנה מוקדש הפסטיבל לקומדיה הצרפתית והחל מן השנה הבאה יהפוך כנראה לפסטיבל שנתי לקומדיות – לאו דווקא צרפתיות. במידה ואכן יוצגו בשנה הבאה סרטי קומדיה מרחבי תבל, אנו מניחים כי הכותרת תשתנה. הפסטיבל מאורגן בין היתר על ידי חברת ההפצה "עדן סינמה" מה שמרמז בין היתר על כך שמדובר בפסטיבל בעל גוון יותר מסחרי מרוב פסטיבלי הקולנוע הרבים הפוקדים אותנו בעונת הקיץ ובכלל. משמע, לא תמצאו כאן סרטים מאתגרים מדי, ולא רק בגלל ההתמקדות אך ורק בקומדיות. מדובר בעיקר בסרטים שיכלו למצוא את הדרך למסכי הארץ, אבל בסופו שןל דבר הועדפו על פניהם סרטים אחרים, לאו דווקא יותר נגישים או טובים.

את ההיצע של הפסטיבל הראשון יש להפריד לקומדיות חדשות יחסית, כלומר מהשנים האחרונות, לבין סרטים ותיקים ומוכרים יותר. סרטים אלה הם סוג של להיטי כל הזמנים של הקומדיה הצרפתית הפופולארית, וביניהם ניתן למצוא את ״הרפתקה היא הרפתקה״ (L'Aventure C'est L'Aventure) של קלוד ללוש, ״מזנון קר״ (Buffet Froid) של ברטראן בלייה, ״הרפתקאותיו של רבי יעקב״ (Les Aventures De Rabbi Jacob) בכיכובו של לואי דה פינס, ו״אידיוט מושלם״ (Le Diner De Cons) של פרנסיס ובר, אחת מהקומדיות הכי מצחיקות שנוצרו המתרחשות בחדר אחד, אם תשאלו את אורון. אפילו סרט של גודאר ורוהמר יהיה בפסטיבל, במסגרת רצועת הסרטים הקצרים, ושמו ״לכל הבנים קוראים פטריק״ (Tous les garçons s'appellent Patrick).

אבל המשבצת הקלאסית היא החלק הקטן יותר בתוכניה, שרובה מורכבת מקומדיות צרפתיות עכשוויות, לא בדיוק כוס התה של סריטה, ודאי יודע כל מי שעוקב אחרינו. ואכן, מן המעט שהספקנו לדגום, אין בהיציע הסרטים החדשים של הפסטיבל יצירות מופת שאסור להחמיץ, אבל גם טרם נתקלו בנפילות כואבות במיוחד. הנה חוות הדעת שלנו (עופר ואורון) על ארבעה מן הסרטים שיוצגו בפסטיבל ותפסנו מבעוד מועד הודות ליח״צ, ותודה להם על כך.

שעה של שקט
Une Heure De Tranquillité

בבוקר יום שבת, רופא שיניים מצליח מוצא את העושר בשוק פריזאי: תקליט ג'אז נדיר שהוא חיפש במשך שנים. עכשיו, דרושה לו רק שעה אחת של שקט על מנת שיכול לחוות את האושר שבהאזנה לתקליט. אלא שמשהו משתבש. וב״משהו״ הכוונה היא לכל דבר אפשרי שיכול להשתבש. הדרך אל האושר וההאזנה מתחילה בהפרעות קלות, אבל במהרה משברים יותר ויותר גדולים מונעים מגיבור הסרט להתפנות לתקליט. אשתו, המאהבת, בנו, השכן מלמטה, חברו הטוב ביותר, פועלים שנכשרו לשפץ חדר בדירתו ועוזרת הבית – כל אחד מהם ידרוש התייחסות מצד הגיבור, ברצף של תקלות מקריות יותר ופחות. היום המאושר של מציאת התקיט הופך בקצב מתגבר ליום הגרוע ביותר בחייו של הרופא הבורגני הוותיק.

המסר של הסרט פשוט למדי: שם התקליט לו הגיבור מייחל להאזין הינו ״Me, Myself and I״ – כלומר וריאציות שונות על האני. הגיבור לא רוצה להתבודד מן הסביבה רק ביום הנתון המוצג במהלך הסרט, אלא שמתברר יותר ויותר כי הוא חשב רק על עצמו במשך הרבה מאוד זמן ובתחומים אחרים בחייו. הוא מתייחס על הזולת רק כהפרעה אפשריות ולא באמת מקשיב לסובבים אותו, לא משתף פעולה אפילו עם אלו אשר לכאורה הוא אוהב.

זאת דמות שמטבע הדברים קשה לעורר כלפיה הזדהות, אבל הסרט כן מצליח במידה מסוימת לעורר רגשות חיבה לגבר המצוי בסיטואציה מאוד כואבת. לא מעט מן הקרדיט צריך ללכת לשחקן הראשי כריסטיאן קלבייה, אשר לאחרונה זכה להצלחה מסחרית נאה בארץ עם הלהיט "למה זה מגיע לי?". הפעם הסרט כולו נשען על כתפיו והוא מספק הופעה כובשת בתפקיד דומה, אם כי מעט פחות גזעני הפעם. הבמאי הוותיק פטריס לקונט ביים סרט בין פחות מ-80 דקות, שמתחיל בקצב מסחרר ואז מגביר את הקצב. עיקר ההומור נובע מן הסיטואציות המוזרות, אבל בשלב מסוים עודף הצרות מתחיל מעט לעייף, לפחות אותי.
(עופר)

פגישה עיוורת
Un Peu Beaucoup Aveuglément

קלוביס קורניאק הוא שחקן צרפתי נודע-למחצה שהחליט הפעם גם לכתוב ולביים, כאשר על התסריט חתומה גם שחקנית נוספת המשתתפת בסרט, לילו פוגלי. שניהם מככבים כדמויות משנה בעלילה הנסובה סביב פסנתרנית ביישנית שעוברת לדירה חדשה מגלה עד מהרה כי בינה ובין שכנה החדש מפריד קיר דקיק במיוחד שאינו אטום כלל לרעש. עוד היא מגלה כי אותו שכן בונה משחקים למחייתו, כך שלא זאת בלבד שהוא נוטה להרעיש, אלא גם רגיש מאוד לנגינתה שמפריעה לו להתרכז. השניים מבלים את פתיחת הסרט בניסיון להחריש את שכנם במקום למצוא פתרון, שאכן מגיע עד מהרה, וגורם להם לפתח רגשות כלפי האדם שבצד השני של הקיר. הם עושים הכל מבלי לראות אחד את השנייה, מבלי להיפגש באמת, ויש להם מניעים פסיכולוגיים מוצדקים להתחבאות שלהם מפני העולם החיצון, אשר ייחשפו רק לקראת הסיום. עד אז צריך פשוט לקבל את ההתרחשויות אם רוצים להפיק הנאה מן הסרט, שאינו חוסך בהדגשת אמצעי המבע (בעיקר הצילום האקספרסיבי) כשם שהמטאפורות שלו שקופות (היונה המתגוררת על אדן החלון של הגבר זוכה לזיווג ברגע שהוא מתחיל להתעניין רומנטית בשכנתו, לדוגמה).

את הסרט הזה אפשר לקטלג כקומדיה רומנטית קלאסית, מכמה סיבות. זה אומר שהדגש בו הוא על סיפור אהבה בין שתי דמויות הופכיות, שלא מסתדרות בהתחלה ואז מגלות שאולי זה דווקא לטובה, וזה גם אומר שהאלמנט הקומי בו מוטל בספק. או אולי נובע יותר ממוזרויות כאלה ואחרות מאשר מסיטואציות קומיות של ממש. למעשה, ״פגישה עיוורת״, כפי שמעיד השם העברי שנבחר לו, הוא מסוג הסרטים שקל מאוד לדמיין את הרימייק האמריקאי שלהן ממש תוך כדי צפייה, משום שהוא קורץ מהחומרים שבהוליווד רגילים כל-כך לעבוד איתם ולהאביס אותנו בהם. מה גם שקורניאק תמיד הזכיר לי במראהו ומעט במשחקו את כריס פיין, שאגב, כבר שיחק בסרט שנקרא בישראל "פגישה עיוורת" ("Blind Dating" בלעז, משנת 2007). במקום פוגלי, לתפקיד אחותה של הגיבורה בטח תלוהק קתרין הייגל, אבל לתפקיד הגיבורה אני חושש שלא ימצאו מקבילה ינקית.

הסרט אמנם מנסה להסתיר אותה מאחורי זוג משקפיים בלתי מחמיא ולוק כללי של ספרנית אסופת שיער, אבל מלאני ברנייה היא באמת אישה שלא רואים כל יום. היא זכורה לי רק במעורפל מתפקידה כמזכירה של אודרי טוטו בסרט "העדינות", אבל כאן היופי שלה פשוט הסיח את דעתי מרוב מה שהתרחש על המסך סביבה. באמת שאני שונא להיות מהמבקרים המאצ׳ואיסטיים האלה שמחמיאים לשחקנית קודם כל על איך שהיא נראית, אבל כיוון שהכל בסרט הזה כל-כך בסדר וחמדמד, אבל המראה של ברנייה כה יוצא דופן בעיניי, הפעם אאלץ להיות קצת כזה.
(אורון)

שלוש שנים של אהבה
L'Amour Dure Trois Ans

כיאה לשמו, סרטו של פרדריק בגבדה חיכה שלוש שנים עד שזכה להיות מוקרן על מסכי הארץ. בבסיס הסרט עומדת ההנחה, הלא בדיוק מקורית, כי אחרי שלוש שנים האהבה דועכת ואין טעם להתמיד בזוגיות ארוכות טווח. העמדה הזו מובעת באמצעות ספר אשר כותב סופר צעיר לאחר גירושיו. הצרה: בין כתיבת הרומן לפרסומו, החמבר התחיל גם בסוג אחר של רומן – הרפתקאת אהבים עם אשתו של בן-דודו, אשר הופכת לסיפור אהבה של ממש. הבעיה שלו היא כפולה, שכן כעת הוא גם מאמין באהבה, בניגוד לתוכן של ספרו. לכן הוא מפרסם את ספרו בעילום שם. בת זוגו החדשה בזה לספר בצורה מוחלטת ורואה בו פיסה של כתיבה שובינסטית. האם הוא יצליח לשמור את סודו?

סרטו של בגבדה לא מציע הפתעות גדולות לקהל הצופים, אבל הוא כן מצליח לייצר עניין ורגש בסדרה של אמצעים: מעט קפיצות בין הזמנים, מספר עלילות משנה בעלות גוון קומי מובהק יותר, ונוכחות מוגברת של מוזיקה. שני שירים של אלטון ג'ון משובצים היטב בסרט, אבל הכוכב הסמוי האמיתי של הסרט הוא המלחין מישל לגרנד, אמן ג'אז שזכה להצלחה גדולה בשנות הששים כאשר כתב את הפזמונים לכמה מן הסרטים הצרפתיים (והאמריקאים) הגדולים של תקופותו, ומאז ממשיך להרשים בנגינת ג'אז ברחבי העולם. סיפור אהבה שבלב הסרט מתחיל מהאזנה ללגרנד והוא שב לסרט מספר פעמים הן כמוטיב חוזר והן כמזרז של ההתפחות העלילה.

גם בסרט זה, הקצב מהיר יחסית, אבל במקרה זה לא מדובר בתפניות יוצאת דופן בעלילה, אלא במבנה תסריט המדלג במהירות על פני תקופות ארוכות ומתרכז רק ברגעי המפנה, או בסצנות סקס קצרות. יש בסרט מספר דיאלוגים שנונים, אבל דומה כי למראה הפיזי של השחקנים הייתה חשיבות רבה בליהוק, והוא מה שמעניק לסרט את הגוון שלו – קליל וסקסי, גם כאשר הסרט נוגע ברכות בנושאים יותר כבדים לכאורה.
(עופר)

מאסטרו
Maestro

דרך נוספת בה הגיע הקולנוע של אריק רוהמר לפסטיבל השנה היא ברמיזה. ב״מאסטרו״ זוכה שחקן כושל למדי בהזדמנות לעבוד עם מאסטר קולנוע מזדקן ודי פוץ בשם סדריק רובר, שמעוניין לצלם עיבוד למחזה. אני מקווה שהדמיון בשם ובנושאים הקולנועיים מספיק בכדי להעביר את ההקבלה, לי לקח רגע אחד בדיוק לקלוט את הנוכחות הרוהמרית בדמותו של רובר. לעומת זאת, את רוב הרפרנסים לעולם השירה והתיאטרון ממש לא הבנתי, אז רק אניח שהם כאן בכדי להקנות לסרט רובד אינטלקטואלי ובעיקר כדי להבדיל את הגיבור מסביבתו. אנרי, זהו השחקן שבחלקו נפל הכבוד, הוא מסוג האנשים שחושבים שברוס וויליס הוא שחקן שיטה לפחות כמו דה-נירו, ושאין שום הבדל בין לצטט מ״מהיר ועצבני״ או מצ׳כוב. הוא מוצא את עצמו על סט צילומים בו כולם חשים את עצמם אנינים מאוד בטעמם התרבותי, ומתאהב עד מעל לראש בשחקנית שלצידו. אבל הוא לא היחיד על הסט שחושק בה, ובמקביל מערכת היחסים המקצועית שלו עם הבמאי הקשיש מתפתחת לסיפור חניכה של ממש.

כאן כבר הרבה יותר קשה לי לקטלג את סוג ההומור השליט בסרט, שהופך בשלב מסויים לקומדיה רומנטית אבל לגמרי לא מתחיל או מסתיים כך בעיניי. יש כאן הרבה מאוד רגעים של קומדיה מסוג ״דג מחוץ למים״, אבל אותי הם לא שיעשעו כי אני לא לגמרי בטוח שמי שאינו מתמצא בכתבים צרפתיים ומעדיף לצפות בקולנוע הוליוודי הוא נחות ממי שכן. יש לי הרגשה שגם הסרט יסכים איתי בעניין, שכן אנרי נפתח לעולם התרבות הגבוהה לאט לאט ובדרכו שלו, ואולי גם מלמד דבר או שניים את הסובבים אותו בתהליך הלמידה שלו עצמו. המצבים האבסורדיים עימם הוא מתמודד, כמו למשל ללמוד לנגן בחמת חלילים בשביל התפקיד או להתיידד עם כלב שהופך לשחקן משנה קריטי בהפקה, גם הם פחות דיברו אליי מבחינת היכולת שלהם להצחיק, ונראו לי יותר כמו בדיחות קלות. הרבה יותר התחברתי לפן הדרמטי בסרט, שמצליח גם לשים ללעג את תרבות עשיית הסרטים האמנותיים, וגם לחשוף כי כל בני האדם אינם בדיוק כפי שהם נראים ממבט ראשון, לחיוב או לשלילה.
(אורון)