פסטיבל ירושלים 2015: דיווח #3 – "מקליגרי להיטלר", "בין 10 ל-12", "הר געש"

פסטיבל ירושלים עדיין בעיצומו ואני ממשיך לחוות אותו באינטנסיביות. לא רק דרך צפייה בסרטים, אלא גם דרך הרבה שיחות עם אנשי קולנוע מן הארץ ומהעולם ודרך כל האווירה החביבה מסביב, בה גם תקלות כמו הקרנת פתיחה של סרט לא נכון או האיחור המסורתי בכל אולם בו מוקרנים סרטים ישראליים מתקבלות על ידי רוב הקהל בחיוך. איני יודע הרבה על קצב מכירת הכרטיסים, אבל גם באמצע השבוע ניתן למצוא לא מעט הקרנות בפני אולמות מלאים, או כאלו המתקרבים להיות מלאים. בכל מקרה, הנה חוות דעתי על עוד שלושה מסרטי הפסטיבל.

מקליגרי להיטלר
From Caligari to Hitler

סרטו של מבקר הקולנוע הגרמני רודיגר זוכסלנד שואל את כותרתו מספרו הנודע אך השינוי במחלוקת של זיגפריד קרקאוור, מחלוצי החקר התיאורטי של הקולנוע. קרקאוור טען כי ניתן למצוא בסרטים הגרמניים שהופקו בתקופת רפובליקת ויימאר ביטוי לפחדים ולכמיהות של האומה הגרמנית, שהתבטאה בסופו של דבר בצורך למנות מנהיג חזק ורודני. זוכסלנד מסביר במהלך הסרט בקצרה על המחבר ועל התיאוריה, אבל לא ממש מפתח דיון של ממש לזכותה או נגדה. כמה חוקרי קולנוע בני זמננו מרואיינים בסרט, אבל הם לא ממש זוכים לאפשרות לספק את פרשנותם לטקסט של קרקאוור, או לקולנוע בכלל. אולם, יש לציין כי הסרט שואף בעיקר להשתמש בכותרת של קרקאוור כתיחום של תקופה: "הקבינט של ד"ר קליגרי" (The Cabinet of Dr. Caligari) הוא אחד מן הסרטים הידועים הראשונים שהופקו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, אולי ספתח לתקופה המפוארת ביותר בתולדות הקולנוע הגרמני. תקופה אשר הסתיימה כאשר היטלר עלה לשלטון וגבלס השתלט על תעשיית הקולנוע והנהיג קו הנותן העדפה לסרטים המספקים בידור קליל, שלא לדבר על כך שחלק ניכר מן היוצרים הבולטים נאלצו לעזוב את גרמניה עקב מוצאם או השקפת העולם הפוליטית שלהם. סרטו של זוכסלנד הוא למעשה ניסיון לסכם בשעתיים את הקולנוע הגרמני בתקופת הרפובליקה – משימה קשה מאוד, שכן מדובר בתור הזהב של הקולנוע הגרמני, תקופה אשר הולידה לא מעט יצירות מופת ופנינים שטרם זכו להערכה הראויה.

חלקים מסוימים בסרט ערוכים בצורה מרשימה תוך שימוש יצירתי במסך מפוצל, אולם בסופו של דבר התחושה שהדיון בחלק ניכר מן הסרטים שמוזכרים נותר חלקי. דומה כי הבמאי התקשה להחליט האם הוא מספר את הנראטיב הקאנוני לגבי היוצרים הגדולים של התקופה או חותר תחתיו. וכך, לצד חשיפה של יוצרים נשכחים יחסית כגון רוברט ריינהארט ומארי הארדר, חלק ניכר מן הסרט דווקא כן מוקדש ליוצרים המוכרים ביותר. הבמאי טוען כי כל אחד צריך לבחור בין לאנג ובין מורנאו, שני הבמאים הידועים ביותר מן התקופה. אף כי הדבר לא מוכרז בגלוי, מסתמן כי זוכסלנד עצמו בוחר בלאנג, שכן הוא הבמאי אשר סרטיו נידונים בפירוט הרב ביותר ובצורה הכי מורכבת. אמנם גם מורנאו נידון באריכות, אבל עולה השאלה האם אכן ניתן לדון בסרטי הבמאי מבלי להזכיר את סרט המופת שלו "האדם האחרון" אפילו במשפט בודד. המשפט הכי מעניין שנאמר בקשר למורנאו, על כך שייתכן ויש בסרטי הפנטזיה שלו מימדים של דימויים אנטישמיים, לא מנומק היטב בסרט שתמיד צריך לעבור לנושא הבא.

בכלל, מפתה לכתוב רשימת מכולת של סרטים ויוצרים שהיוצר השמיט (גם הדיון בסרטי פאבסט, למשל, לא נוגע בהיבטים הכי מורכבים של סרטיו או בסרטיו הנדועים ביותר). אבל דומה כי מה שחסר יותר מכל היא התייחסות לכמה נושאים אשר נראה כי הם רלוונטיים במיוחד גם לימינו: ייצוג המיניות בקולנוע של ויימאר (שכלל גם דיון באהבה חד-מינית) והיחס למיעוטים. המוצא היהודי של רבים מן היוצרים לא מוזכר, כמו גם ההשתייכות הפוליטית שלהם. בעיה נוספת היא שדומה כי הסרט לא מצליח להציג משנה סדורה אחת – הוא נותר מהנה לצפייה ומעניין לכל האורך, אבל יש משהו מפוזר מדי במבנה שלו וחסר מהלך אחיד. התחושה היא כי חלקים מן הסרט מיועדים למי שאינו יודע דבר או חצי דבר על סרטי התקופה בעוד פרגמנטים אחרים יעניינו מומחים בתחום בלבד. זוכסלנד טוען כי מעולם לא נעשה סרט על הקולנוע של התקופה ולכן יש חשיבות לסרטו על אף פגמיו, גם אם אני זוכר פרק בפרויקט הטלוויזיוני של ההיסטוריון קווין בראונלו, "הוליווד האחרת", שסקר בשעה את הקולנוע האילם הגרמני בצורה בהירה ומובנת יותר, גם אם פחות מקיפה. הדבר הכי מתסכל בסרטו של זוכסלנד הוא שמדובר בסרט לא רע, אשר מצליח להבריק מדי פעם ועצם המפגש עם חלק מחומרי הגלם מספיק על מנת לעורר תגובה רגשית חזקה בקרב סינפילים. אבל בגלל הפוטנציאל העצום של הנושא, הסרט הוא פשוט לא הסרט הטוב לו צפיתי.

אין הקרנות נוספות

בין 10 ל-12
Between 10 and 12

סרטו של הבמאי פיטר הוחנדורן נסוב סביב מאורע דרמטי אחד והתגובות השונות לקבלת בשורת האיוב אודותיו. לא מדובר בתפנית הבאה להפתיע, אלא במאורע אשר הופך לידוע וברור כבר בשלב מאוד מוקדם של הסרט, אולם הוא אינו מפסיק להלום בקהל. זוג שוטרים צעירים מתחילים את הסרט בשיחה יומיומית, זניחה לחלוטין, בדרך בה אנשים מדברים. נער ונערה קצת שיכורים משתעשעים בבית הריק בעוד ההורים בעבודה. האירוע אשר הסרט נוגע בו לא ייראה על המסך – למעשה הוא כבר אירע בטרם התרחשויות אלו, ורק צובע את הפעולות הללו, או כל פעולה שגרתית בכלל, באור שונה. זהו סרט על דרמה גדולה, אבל יש משהו צנוע ואנטי-דרמטי בעשייה שלו. על מנת לדון היטב במהלך אשר הסרט מבצע, אאלץ לעשות ספוילר למאורע המתניע את כל עלילת הסרט. לדעתי, הסרט מתפקד לא פחות טוב גם במידה ויודעים פרט זה -הוא לא שואף להפתיע את הקהל בשום שלב, המתח שהוא מייצר טמון בפרטים אחרים, אותם לא אחשוף. בכל מקרה, מי שמעוניין בצפייה רעננה בסרט, מוזמן לדלג על הפסקה הבאה.

-ספוילר-
המשימה המוטלת על השוטרים תטלטל את חיי הנערים ואת משפחתו של הנער. לכאורה זאת משימה אשר לא דורשת הכשרה רבה, אבל זו במידה רבה המשימה בלתי אפשרית לביצוע: לבשר למשפחה על מותה של בחורה צעירה בתאונת דרכים. הדגש הוא על רגע הבשורה, לא על ההתמודדות ארוכת הטווח עם השלכות המוות בגיל מוקדם, אלא על השגרה אשר נקטעת לפתע – הבילוי של בני נעורים, ושגרת העבודה של ההורים. הסרט משלב בין שני סוגים של סצנות – השגרה שלפני קבלת הבשורה, וחוסר היכולת להכיל את המציאות ברגעים ובדקות האינספיות שלאחר הידע. הוחנדורן נוקט בטכניקה מינימסלטית, כאשר ברוב הסרט הוא משתמש בתנועות מצלמה, אבל בסצנות מפתח המצלמה נותרת דוממת, לא פעם גם לאחר שהדמויות עזבו את הפריים. בחירה מעניינת נוספת של הבמאי קשורה לכך שקשה לאתר בו דמות ראשית. ייתכן שזו בכלל הצעירה אשר אנו לומדים על מותה. היא נוכחת בסרט גם באמצעות ידידתו/חברתו של הנער, אשר הנסיבות מוליכות אותה ללבוש את חולצתה של המנוחה במשך רוב הסרט. את ההורים היא פוגשת לראשונה ברגע העברת הבשורה, נגררת במהלך כל היום בלי יכולת לספק נחמה או אפילו מילים אשר ניתן לומר בקול רם. שוט הסיום של הסרט שב אל דמותה ולא אל המשפחה אשר חוותה את הטרגדיה. בתחילה השוט נראה כשוט סטאטי נוסף, אולם לפתע נדמה כי המצלמה מתחילה לנוד בתנועות עדינות למעלה ולמטה, כמו מנסה ללטף במשהו את הכאב.
-סוף ספוילר-

זמני הקרנה נוספים:
רביעי 15.7 | 11:15 | לב סמדר

הר געש
Ixcanul Volcano

הקולנוע מרבה לחשוף בפנינו פינות פחות מכורות של העולם, וסרט הביכורים של חאיירו בוסטמנטה ללא ספק עושה זאת. הסרט מתרחש בלב קהילה של בני המאיה סמוך לגבול מקסיקו והשפה המדוברת בו הינה קקצ'יקל, כמדומני שפה שטרם שמעתי בקולנוע. הסרט נפתח בהכנה של אישה צעירה לטקס הנישואין. לאחר הכותרת, אנו לומדים כי שמה מאריה וכי הנישואין אינם תוצאה של אהבה או שידוך, אלא אמצעי כלכלי לשמירת הקשר של המשפחה עם החתן המיועד, המשמש כמקשר בין התוצרת החקלאית של המשפחה. למאריה יש גם אופציה רומנטית נוספת, קוטף קפה במטע של החווה. היא מעוניינת בו לא מתוך תשוקה, אלא עקב האפשרות שהוא ייקח אותה עמו לארץ המובטחת ארה"ב, אלא שהוא מוכן לעשות זאת רק תמורת מגע מיני עם מאריה.

זהו סרט על דיכוי נשים בעולם השלישי, אבל לא באופן אשר ניתן לצפות משורות פתיחה אלו. הבעיה החברתית האמתית אותה הוא מבקר נחשפת רק בשלב מאוחר מאוד של התסריט. אבל זהו לא רק סרט מסר, או סרט על אזור לא מוכר ותרבות שונה. יותר מכל זהו סרט על קשר בין אם ובת, קשר עטוף ברוך והקרבה, המגיע לשיא בסצנה של רחצה משותפת החושפת אינטימיות מדהימה אשר הבמאי הצליח לייצר בין השחקניות שלו, שבמקרה השם הפרטי של שתיהן גם הוא מאריה. בוסטמנטה דן בחומרים קשים וטעונים, אך הוא מטפל בהם בעידון ובאופן נגיש. הכותרת המקורית של הסרט מתייחסת לא רק להר הגעש, אלא גם ללבה הזורמת בתוכו וצצה ממנו. הבמאי ציין בשיחה עמו כי בקרב שבט המאיה האש הייתה ונותרה יסוד חיובי. הנוכחות של הר הגעש מאפשרת גם לבצע הקבלה בין הגיבורה לבינו, וגם לגעת בשילוב המוזר של אמנות במשפחה – שילוב לכאורה סותר של המסורת של בני המאיה עם הנצרות המוכרת יותר. עוד יסוד חשוב בסרט הוא השימוש בבעלי חיים, כולל סצנה חביבה בהתחלה בה מנסים להכניס חזירה להריון.

אין הקרנות נוספות