״10% ילדה שלי״, סקירה

העלילה אשר מניעה את ״10% ילדה שלי״, סרטו של אורי בר-און, פשוטה ומוכרת למדי. זוג נשוי נפרד כי האישה מחליטה להתמסר לגבר אחר, צעיר יותר מבעלה. החידוש שבסרט הוא נקודת המבט: בני הזוג שהנישואין שלהם התפרקו לא נראים בסרט בצורה ישירה – הגיבורים של הדרך בה הסיפור הזה בדרך כלל מסופר אינם העניין כאן. המוקד הוא מערכת היחסים הנרקמת בהדרגה בין הבת של בני הזוג לבין הגבר החדש בחיים של האם, הגבר אשר היה יכול להיות הנבל לו הקולנוע ההוליוודי הקלאסי היה מספר את הסיפור – זה שפירק משפחה אוהבת. אבל בסרט הזה אין באמת אנשים רעים, ויש הרבה מאוד רצון מבחינת הגבר הצעיר לגרום למערכת היחסים החדשה לעבוד לא רק עם האישה אותה הוא אוהב, אלא גם עם הבת שלה.

הגבר הוא ניקו (המגולם בידי אודי פרסי) שמנסה להיות במאי קולנוע. הוא מצלם במשך זמן רב סרט על אוהדי הפועל תל אביב, בהם גם האישה הנשואה בה התאהב. על מנת להתפרנס, הוא עובד כברמן וחי בדירה שספק-עוברת בתור מקום ראוי למגורים, בטח שלא בתור מקום לגדל בו ילדה. במידה רבה, הגבר הזה הוא עדיין קצת ילד בעצמו, מסוג הגברים הלא בוגרים אשר נוכחים לא מעט בקומדיות רומנטיות בנות זמננו. בדרך כלל, הגברים הללו עוברים במהלך הסרט שינוי בעקבות קשר רגשי עם האישה עימה הם מנהלים רומן. בסרטו של בר און, תהליך ההתבגרות אשר עובר הגיבור אינו נובע מן הדרישה להבנת בת הזוג או למחויבות לקשר, אלא מעצם הנוכחות בחברת הילדה, הדורשת ממנו להיות גם המבוגר האחראי וגם להכיר טוב יותר את עולמו הפנימי. הקשר הזה נרקם גם על מנת שיהיה יכול להיות סוג של הורה חלופי חלקי, וגם משום שבגלל שעות העבודה שלו, לוח הזמנים שלו מתאים על מנת לחסוך בייביסיטר.

המפגשים בין הגבר לבין הילדה מכילים, רוב הזמן, את כל עולמו של הסרט. הוא נוכח בכל סצנה, והיא כמעט בכולן. היחס של שתי הדמיות לקשר עובר שינוי הדרגתי ואמין. לכאורה, השינוי שעוברת הילדה (אותה מגלמת יהלי פרידמן) גדול יותר: בעוד ניקו תמיד מנסה לחזק את הקשר, היא מתחילה אותו עם בוז טבעי לגבר החדש בחיי אמה, אך לומדת לקבל אותו לאהוב אותו כאב חלופי עם הזמן. אבל ההכרה היותר טובה שלו עם עצמו משנה את הגבר באופן מהותי יותר, עד לנקודה בה הוא מפחד מן השינוי אשר חוללה בו הילדה לא פחות מן האמא (אותה כאמור איננו רואים). הוא גם נחרד מן האופן בו בזבז את חייו באופן יחסי עד כה – שואף אולי לייצב את עצמו מקצועית כבמאי קולנוע ומאידך פוחד מעודף האחריות אשר הוטל עליו. בזכות המשחק המשובח ושובה הלב של השחקנים הראשיים, לצד הדיוק בכתיבה, התחזקות הקשר והשינוי ההדרגתי אשר עוברות הדמויות עובד ויוצר אפקט רגשי חזק, המצליח להפוך את ״10% ילדה שלי״ ליצירה אשר מותירה רושם על חלק ניכר מקהל הצופים.

הנקודת הפחות חזקות של הסרט מצויית ברגעים בהם הילדה לא מופיעה, במיוחד בסיבוכים העלילתיים אשר מתרחשים לקראת הסיום. סיבוכים אלו נובעים מהלחץ אותו חש הגיבור, והתהליך שהוא עובר הוא אמין, אבל הסרט תולה את המהלך גם בנוכחות של דמויות חדשות בסרט, כאשר לפחות אחת מהן מועצבת באופן לא אמין ומעט פשטני. זה מקשה מעט לקבל את העולם בו מתרחש הסרט כמציאותי ולא בהכרח ברור אם זו כוונת היוצרים. זאת למרות שבאופן כללי, הסרט עושה כל דבר על מנת לבהיר לנו כי זה לא סרט שבו לדמיות המשנה יש ערך רב, מימד המגיע לשיא בכך שההורים של הילדה, כאמור, אינם נוכחים.

אבל לא כל דמיות המשנה בסרט מחלישות אותו. בכל זאת, יש כאן את גור בטנביץ' בתור בעלים של פאב. אבל דומה כי הבמאי מודע לכך שהסיפור שלו חזק יותר כאשר הוא סיפור של שתי דמויות בלבד. מעין סיפור אידאי אשר לא מתאר רק את המקרה הבודד והאמין, אלא את הצד האחר של מערכת יחסים מורכבות, הצד הנסתר מן העין. צד אשר בו הגבר האחר הוא דווקא הגיבור.

מימד אחר בו נוגע הסרט הוא היצירה הקולנועית עצמה, אשר מתפקדת כסוג של מערכת יחסים נוספת של גיבור. במידה רבה, היא מייצרת ומפרקת גם את כל מערכות היחסים האחרות שלו בסרט, בפרט קשריו הרומנטיים. הסרט עליו הוא עובד נובע מן האהבה שלו לקבוצת הפועל תל אביב, דרכה הוא פוגש את האישה עימה הוא בקשר רומנטי במהלך הסרט. מבלי לחשוף יותר מדי את פרטי העלילה במערכה האחרונה, הקולנוע הוא גם זה אשר מסבך את הגיבור, וזה לא בהכרח סרט על גאולה. כלומר, הוא לא בהכרח מסתיים בסוף אשר ניתן להגדיר אותו באופן חד משמעי. זהו סרט קאמרי על התבגרות מאוחרת, ויותר מכל, זהו סרט על האופן בו בני אדם יוצרים קשר אחד עם השני, ובכך טמון כוחו.

/// כל התמונות באדיבות היח״צ