״נשיא על הכוונת״, סקירה

מבין הסרטים החדשים שעלו לאקרנים בסופש, שניים כוונו באופן מובהק לקהל בגיל חד-ספרתי, כך שנותרתי רק עם ״נשיא על הכוונת״ (Big Game) בתור אופציה ראויה לסקירה. קשה לומר שבאתי עם ציפיות בשמיים, מכל מיני סיבות. הראשונה שבהן היא שם הסרט, שבעברית הוא לא רק חסר ייחוד אלא גם מסבירני במיוחד, למרות שאולי זה עדיף מאשר התמודדות ישירה יותר עם תרגום השם הלועזי. זאת משום שהמונח ״Big-Game״ משמש באנגלית כדי לתאר צייד של חיות גדולות, לאו דווקא משחק מכריע. ואכן בבסיסו של הסרט מצוי עניין הצייד, מה שמוביל אותי לסיבה השנייה בגינה הנמכתי עוף בכל הקשור לציפיות שלי מהסרט הזה – התקציר הבנאלי למדי. גם הטריילר שנדמה כמגלה נקודות מפתח חשובות מדי בעלילה לא עזר, ואת מירב העידוד שלי שאבתי מהעובדה שמדובר בסרט של שעה וחצי. אז אולי אלה הציפיות הנמוכות, אבל האמת היא שהצלחתי להפיק לא מעט הנאה מהסרט הזניח אך חביב הזה. או שאולי הייתה זו העובדה שהשיווק המקדים מרמז על סרט שגרתי מז׳אנר ״נשיא ארה״ב בסכנה״, שמשום מה חידש את הפופולריות שלו בשנים האחרונות (צמד סרטי 2013 ״המטרה: הבית הלבן ו״וושינגטון על הכוונת״, למשל), אבל הטייק של הסרט על הנושא היה בסופו של דבר די מרענן עבורי.

הסיפור עצמו נשמע שחוק, והוא אכן כזה – מטוסו של נשיא ארה״ב (סמואל אל. ג׳קסון, המתקשה להסתדר באוויר עוד מימי ״נחשים על מטוס״) מופל מעל פינלנד בידי טרוריסטים בשילוב עם בוגד מבפנים. בזמן שהנשיא עושה את דרכו ביערות והרים במטרה להמשיך ולהתחמק מאלה שדולקים בעקבותיו, בפנטגון האמריקאי מסתכלים בדאגה במתרחש מספר אישים חשובים בעזרת שידור לוויני – סגן הנשיא (ויקטור גארבר), ראש ה-CIA (פליסיטי הופמן), סוכן ותיק ומוערך המומחה בעניינים מאין אלה (ג׳ים ברודבנט) וכל מיני גנרלים עם מדליות. כולם מחכים לחיל הפרשים של ״האומה החזקה בתולדות העולם״ כהגדרת סגן הנשיא, כולל האזרח מספר אחת עצמו, אבל יש מי שנחלץ לעזרתו עוד קודם לכן.

למעשה, אל המטוס הנשיאותי אנחנו מגיעים רק אחרי שהוצגה בפנינו העלילה הראשית של הסרט והגיבור האמיתי שלו – אוסקרי (אוני טומילה), צעיר פיני המתבקש בידי הגברים בסביבתו לעבור את טקס החניכה המסורתי שהופך ילדים לגברים בגיל 13, בו עליו לצאת לבדו אל היער ולשוב עם צייד. מדובר בנצר למשפחת ציידים מדופלמת, הנושא עיניים מעריצות אל אביו (יורמה טומילה), שמצידו חושש שבנו אינו מוכן עדיין ומבקש לעגל עבורו פינות. אבל אוסקרי הצעיר יצטרך להתמודד בעצמו עם הסיטואציה הלא סבירה בה עליו להגן על האיש החזק בפלנטה מפני הטרוריסטים המבקשים לצוד אותו כאילו היה גביע להתהדר בו. הוא עושה זאת לא מפני שהוא יודע מי ומה הוא נשיא ארה״ב (למעשה הוא אפילו לא זיהה אותו כשהתרסק), אלא מפני שזהו האתגר שזימן עבורו היער במטרה להתבגר.

כאן מגיע המקום בו הסרט ניסה לצאת מהשבלונה, בעזרת היתרון שבבמאי לא-אמריקאי לסרט על אמריקה. יאלמרי הלנדר, יליד הלסינקי למקרה שתהיתם או תהיתן מדוע הסרט מתרחש דווקא בפינלנד, הוא מי שכתב וביים את הסרט הזה, אחרי שנחשף לעולם הקולנוע בסרטו הארוך הראשון משנת 2010 ״Rare Exports״. האב והבן לבית משפחת טומילה, גילמו הורה וילד גם בסרטו הקודם, לצד פרצופים נוספים שצצים וחוזרים בתור תושבי המקום ב״נשיא על הכוונת״. ההפקה היא פינית, בריטית וגרמנית, כך ששום התחשבות ברגשותיה של המעצמה שמעבר לאוקיינוס לא הייתה צריכה להילקח כאן בחשבון. כראייה, נשיא ארה״ב מוצג כפחדן שחייו תלויים בילדון אירופאי חסר השכלה, שאר האמריקאים בדרגים הגבוהים כאינטרסנטים, והאיחור של כוחות ההצלה מארה״ב הוא הכל חוץ מאופנתי. הדגש נותר כל הזמן על הדמות של אוסקרי, ועל מסע ההתבגרות וההתחברות לשורשים שהוא עובר, כאשר המפגש עם הנשיא הוא רק אפיזודה חולפת בחייו. מצאתי את הגישה הזו מרעננת ואפילו מעט מתריסה, במיוחד ברגעים שמרגישים פארודיים, או לפחות ביקורתיים, כלפי הייצוג האמריקאי השגור בסרטי אקשן לעומת סרט זה.

מכל בחינה אחרת, זהו סרט ששואב השראה לא מהמסורת הארוכה והמפוארת של סרטי פעולה עתירי פיצוצים מפינלנד (כי אין כזו) אלא מארה״ב כמובן. אגזים ואומר שזהו סרט אקשן כמעט אייטיזי בתבנית שלו – פרולוג קצר המלווה בסצנת אקשן ברבע השעה הראשונה של הפתיחה, ואז ארבע או חמש סצנות פעולה גדולות המשובצות בנקודות אסטרטגיות לאורך שלוש המערכות של הסרט כדי ליצור את האשליה של אקשן בלתי פוסק. בין לבין יש המון ברברת, לא מעט פאתוס, וגם התקרבות בין שתי הדמויות שנקלעות למצב הלא שגרתי, לצד חשיפת מערכת הבריתות והבגידות רק לנו כקהל במקום לכל הדמויות בסרט. רוב הזמן ברור (מדי) מי הטובים ומי הרעים, גם אם חלק מהדמויות יעברו טוויסט אישיותי (וגם את זה קל לנחש). מרחו על הכל שכבה עבה של זיגוג טראשי והגישו בטמפרטורת החדר לצד פופקורן או פיצה.

כל התבניתיות הזו הייתה יכולה להצטרף דווקא אל רשימת התלונות שלי, שאת רובן ניתן לסכם תחת כותרת הגג של ״אין מצב שזה מה שקרה עכשיו, יא חבורת מטומטמים״. והדבר נכון גם לגבי התנהגות הדמויות בסרט, כשם שהוא יכול להיות מכוון ליוצרים שלא נתנו דעתם לעניינים פתירים למדי. אבל במקום ללכת למקום הקל והמיידי של קובלנות, ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה סרט אקשן אמריקאי השתמש דווקא בשבלונה הזו במקום באחת החדשות והמאוסות לא פחות. אחת מאלה שמותחות סרטים חסרי עלילה או ייחוד לאורך של שעתיים ומעלה רק כדי להצדיק את מחיר הכרטיס או השד יודע מה. אם כבר בי-מובי חצי מודע לעצמו, כזה עם רגעים של נענוע בראש מצד לצד ודיאלוגים משמיטי לסתות מהסיבות הלא נכונות – אז שיהיה שעה וחצי לכל היותר ושיהיה צ׳יזי מהתחלה ועד הסוף.

עוד נקודה לחיבוב שהגיעה די בהתחלה נוגעת לכמות הרפרנסים לחייזרים וסרטי חייזרים, דווקא בסרט שלכאורה לא אמור להיות קשור אליהם. בין אם אלה מחוות ויזואליות ומוזיקליות שאין לטעות בהן (״הנוסע השמיני״, ״אי.טי.״) או אזכורים בדיאלוג (״מלחמת הכוכבים״), הסרט הזה שופע קריצות לחוצנים קולנועיים כאלה ואחרים. גם כשכוחות החילוץ האמריקאיים טורחים להופיע, הם חנוטים מכף רגל עד ראש בתלבושות מבצעיות שמעניקות להם מראה לא לגמרי אנושי, או כזה שמסתיר סממנים אנושיים והופך אותם לחייזריים למראה. בארה״ב, ״Alien״ הוא לא רק מי שהגיע מכוכב אחר, אלא גם כל מי שזר לתרבות אמריקה או היגר אל אחת ממדינותיה מבחוץ. ההיפוך הזה של הצגת האמריקאיים כחייזרים עבור תושבי פינלנד ההררית והמיוערת בהחלט הוסיף לאופן הלא מחמיא בו מוצגת בסרט אומת הפסים והכוכבים.

יכול להיות שהחיבה העזה שלי לכל מה שלא מתרפס בפני הינקים, שלא לדבר על חושף אותם במערומיהם, גרמה לי להיות סלחן במיוחד כלפי ערימות הטיפשות המהנות למחצה שמרכיבות את ״נשיא על הכוונת״. ויכול גם להיות שהייתה זו העובדה שמאוד התקשיתי להתחבר לרוב המוחץ של סרטי האקשן השנה עד כה, כך שהסרט הזה ענה לי על צורך מאוד מסויים נוסף, שהוא הרעב התמידי לרגעי פעולה כמו פעם. אז קשה לומר שאני שבע לחלוטין עכשיו, אחרי הצפייה בסרט, אבל אני גם לבטח פחות רעב מאשר ברוב שלביה של שנת 2015 עד כה.