פסטיבל סרטי הסטודנטים 2015: דיווח שני

פסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב קרב לסיומו והיום (שישי) בצהריים יחלקו הפרסים בתחרויות השונות. השנה, למרות שיצא להיות בחלק מן האירועים השונים עם אורחי הפסטיבל, אני חושב שהקדשתי יחסית הרבה זמן דווקא לתחרות הבינלאומית. בפוסט זה אסקור בקצרה עוד כמה סרטים מן התוכנית העשירה של  התחרות (אולי יהיה פוסט נוסף על שאר האירועים ופיצ'ר שיצא לי לראות). יש לציין כי על שניים מן הסרטים שהכי אהבתי מתוך התחרות לא כתבתי – פשוט בגלל שאור ואורון עשו זאת בפוסט ההמלצות המשותף. אז אני שמח להוסיף את דעתי בקצרה: מקטעים הפולני וכל שאנו חולקים השבדי הם סרטים מופלאים, השוברים רבים מן הדברים שהפריעו לי ברוב סרטי הפסטיבל – סוג של שימוש יתר בנוסחות תסריט וקלישאות לסחיטת דמעות. שני הסרטים הללו עוקפים, לדעתי, בעיה זו. סרטים אחרים, גם אם לוקים בבעיה, הם בעלי ערך למרות חסרון מסוים זה.

בלקאאוט

נערה מתעוררת בבוקר לצד החבר שלה, מלטפת אותו באהבה. כאשר היא יורדת למטבח, אנו חוזים בבני נוער נוספים, חברים אשר היו אצלה במסיבה, שכן הוריה נמצאים בחו"ל לתקופה ארוכה. הנערה עצמה לא זוכרת הרבה מן המסיבה – אולם תמונה אחת שהעלה ידיד מערערת את ביטחונה במה שאכן התרחש באותו הלילה, כמו גם את האמון שלה בחבר שלה ובכל מי שמקיף אותה. מראה הבית לאחר המסיבה לוכד היטב את עולם הסרט: עולם של בני נוער החיים ברווחה כלכלית ובלי השגחה הורית של ממש, בכל הנוגע להצבת גבולות או מודעות לאחריות. הנערה והבחור שלה מחליטים לנסוע לסיני (אף על פי שיש שם מתיחוּת ביטחונית מסוכנת) כביטוי נוסף לתחושת החופש, להתעלמות מן הסכנות. אולם כל מפגש עם חברים בדרך ליעד חושף את הגיבורים לפן כואב של החיים, כולל מוות ותוצאה נוספת של היעדר הצבת גבולות.

סרטה של עדי קוטנר, מאוניברסיטת תל אביב, אינו רק סרט התבגרות על למידה להתמודד עם חופש רב מדי, או סרט על נערה שמבינה כי היא נוצלה. זהו סרט עשיר בתיאור כן של דמויות אנושיות אמינות, כאשר גם הנבלים שבסרט מעוררים הזדהות מסויימת, גם אם היא מלווה ברתיעה גדולה אפילו לפני שהצופים מקבלים אישור לחששות מאותו הלילה. ״בלקאאוט״ הוא דוגמה לכך שלעתים, בסרט קצר, שימוש חכם בסמלים לא צריך לבוא על חשבון אמינות, ופיתוח דמויות לא חייב לבטל בניית עלילה מורכבת בעלת כמה נקודת מפנה. במידה מסוימת זהו סרט בלשי, אבל כל סצנה בו גם מתפקדת כסצנת התבוננות יפה בשגרת חיים של בני נוער. ליהוק נכון של בני הנוער והמבוגרים כאחד הוא סיבה נוספת להצלחת הסרט.

במבולה
Bamboule

לאחר סיום אימון כדורגל, נער שמנמן לומד כי אביו שכח שעליו לאסוף אותו וכי אין באפשרתו לבוא. האופציה לטרמפ מחבר לקבוצה ירדה מן הפרק והנער נאלץ לבלות את הערב בחברת איש התחזוקה של המגרש, אשר ממש אינו מרוצה מן האורח. מבלי שנאמר הרבה, מובן כי שני הגיבורים של הסרט הם אאוטסיידרים בלי הרבה חיי חברה. הנוכחות שלהם זה בחברת האחר מתחילה בעוינות ומתפתחת לסוג של קשר. הסרט הגרמני הזה, שבוים בידי סימון אוסטרמן, מרבה להשתמש בהומור דק ובצילום יפה אבל מעט מרוחק. אין בסרט הפתעות גדולות מדי, אבל הוא גם מתחמק מאמירת הדברים בצורה באנלית. דומה כי המילה המתאימה ביותר לתאר את הסרט הזה הינה חינני.

להיות אבא
To Be A Father

גיבור הסרט הוא שבר כלי, אדם שדומה שפספס את החיים. בעבר הוא היה שחקן תיאטרון, כיום הוא חייב כסף לחבריו (בין היתר) ולא ראה את בנו זמן רב. כאשר אם הילד מודיעה לו על הגירתה הצפויה לאנגליה, בחברת גבר אחר, הגיבור עושה מאמץ לראות את ילדיו ביום חד המולד, וגם להביא מתנה על מנת לייצר סוג כלשהו של קשר. סרטה של ולנטינה יקובלבה מצליח לברוא עולם שלם בחצי שעה של סרט – עולם בעל התפתחות קטנה בעלילה ומהלך רגשי אשר עוברות ארבע דמויות שונות, כולן מעוררת הזהדהות – אלו שהצליחו בחיים, והגיבור הראשי אשר מצוי בשפל המדרגה, על סף איבוד זהותו כאב ואיבוד זהותו בכלל. למרות כל זאת, הוא נותר אוהב ודואג. הסרט הזה הוא שיתוף פעולה בין האוניברסיטה הרוסית לקולנוע ובין בית הספר לה פמיס שבצרפת, והוא נראה כתוצר שלם. גם כאשר הוא נופל פה ושם לנוסחאות תסריטאיות, האנושיות של הדמות מונעת מהן להפוך לבעייתיות ומותירה את התצואה הסופית מרגשת מאוד.

פרובינציה
Provincia

הסרט ההונגרי הזה מתבסס על הנוסחה השמה דמות בסביבה הרחוקה מסביבתה הטבעית. נהג בחברת משלוחי מזון סובל מתקלה ברכב התוקעת אותו ליום-וקצת באתר חפירות ארכיאולוגי באיזור הספר ההונגרי. מלבד אישה העובדת במקום, אף אחד לא מקדיש לו יותר מדי תשומת לב. אבל המפגש עם עולם הארכיאולוגיה מעורר לחיים משהו בדמות הראשית. הוא מוצא את עצמו נמשך לעולם חיפוש העתיקות, כמו מצא מחדש את ייעודו. מצד שני, הזמן שלו קצוב במקום החדש – הוא לא באמת חלק מן הקהילה, גם אם הוא מצליח לתרום, והוא כבול מאוד לעבודה שלו. למעשה, הפרובינציה שבכותרת היא לא רק אתר ההתרחשות, אלא גם הדמות הראשית עצמה – אדם שכנראה לא זכה להשכלה רחבה, ועכשיו נחשף לאור שבחדוות המחקר והגילוי. הבמאי גיורגי מור קרפטי מעניק לסרט קצב מדוד וצילום המשלב בין התמקדות בגיבור למבט על פני האזור בו מתרחש הסרט, שגם הוא גיבור של היצירה.

תרדמת האביב
The Springtime Sleep

סרטו של הבמאי הסלובני דומיניק מנקז' מסופר כולו דרך נקודת המבט של נערה במצב מנטלי בעייתי – היא פצועה בראש וכנראה איבדה חלק ניכר מן הזיכרון שלה, אם לא את כולו. לא ברור מתי, אם בכלל, התרחשה התאונה, כאשר ייצוג המציאות בסרט שובר את הריאליזם פעם אחר פעם: חורים נפערים בבניין בו הסרט מתרחש, במטבח המופיע על הטלוויזיה שבחדר האוכל. הסרט לא מסתכם בתיאור העולם דרך עיני הנערה, אלא גם יוצר קשר בינה לבין נער צעיר. היא מסוגלת לגלות עימו התחלה של אינטימיות, אשר דומה כי אבדה לה ביחסים עם אמה ועם חברתה. הסרט משתמש באופן מילולי בראיית העולם מזווית הפוכה. זוהי אחת מן התחבולות החזותית הרבות שבו, אשר מקבלות מימד פיוטי, גם אם עולה ממנה ומאחרות תחושה של גחמתיות פה ושם. בכל אופן, החיזור הראשוני בין שני בני נוער מעניק לסרט אספקט אנושי המעיר לחיים את הסרט שיכול היה לקרוס אל תוך התרגילים הטכניים שבו.

1048

סרט פיני דובר אנגלית, המבוסס כולו על פרשנות חזותית להודעות טקסט אמתיות אשר לקוחות מן הרשתות החברתיות. ההודעות מתארות 4 סיפורים קצרים המהדהדים זה את זה: שני ניסיונות התאבדות, שני איומים ברצח. המסר לגבי מקומן של הרשתות החברתיות בחיינו הוא כפול: מצד אחד יש כאן הדגמה של היכולת של הרשת להעזיק עזרה, ומצד שני השפה הקולנועית של הסרט מדגישה את אלמנט הניכור, את הציניות המושרשת של הגולשים, המובילה לאדישות מסוכנת. הבמאי ג'ו פוסי מעניק לכל הסצנות, גם הקשות ביותר, גוון נקי, כמעט פסטורלי, מה שמגביר את הדיסוננס בין הסיפורים הקשים לבין עולם הממשיך להתנהל בסביבה החיצונית וברחבי הפיד.

ישועה
Salvation

הרבה דמיון יש בין הסרט הזה לסרט הקודם בסקירה זו – גם הסרט האוסטרי הזה (של הבמאי מרק גרסטופר) עוסק בקשר שבין התאבדות למציאות החדשה ברשת. הסרט, המצולם בסגנון פאונד-פוטג', עוסק בחבורת צעירים, אחד מהם חובב צילום, אחת אוהבת שמצלמים אותה (או אותם ביחד) ושניהם מביימים ניסיונות התאבדות. המתח הוא האם ומתי הניסיונות המצולמים יפסיקו להיות משחק, כאשר הסרט דן גם בסרטוני התאבדות ויראליים אמתיים. הסרט מנסה לגעת לא רק בנושא המרכזי, אלא גם בשגרת החיים של צעירים בעיר גדולה. למרות זאת, ואולי בשל ריבוי הסרטים בסגנון בעת האחרונה, משהו בו הרגיש לי מאולץ מאוד. לא מדובר בסרט שהעשייה הקולנועית בו אינה טובה, אבל דומה כי הסרט מתאמץ להיות מיוחד וכתוצאה מכך נותר ממש חסר ייחוד. באופן אישי, נותרתי אדיש לאפקט הזעזוע אשר היה אמור לבוא בסיום הסרט.

חארות
Shiteaters 

לסרט ההתבגרות הפולני הזה של הבמאית אגתה וויסרובסקה יש שני רמות מציאות: בראשונה, הריאילסטית, נערה יוצאת לחופשה בחוף עם שני הוריה, בהם היא מזלזלת ולא חשה שיש בהם אהבה כלפיה, או זה לזו. החלק הזה של הסרט מכיל כמה רגעים חזקים, כולל שוט מקסים וכואב בו פני ההורים מתקרבות אך לא מנשקות, בעוד בתם אומרת כי היא לא מבינה איך פעם אהבו מספיק על מנת לברוא אותה. הרמה השנייה מכניסה לסרט היבטים של פנטזיה, כאשר הגיבורה מדמה להקה של מה שנראה כהכלאה בין חיות ים למפלצות, שהופכת לסוג של מקבילה למשפחה או למשפחה אלטרנטיבית. הרמה הזו, שאמורה להיות לב הסרט, לא עבדה עבורי ובמקום לקרב אותי למצב הנפשי של נערה במשבר, גרמה לי לצאת מן הסרט. הניסיון להתחבב באמצעות קן עלילה לחלוטין מקסים ומקורי הופר בידי הכנסה של סיפור ילדים די נדוש לתוך סרט ההתבגרות הזה. אולם, הניתוק בין הילדה לבין הוריה עדיין מרחף מעל הסרט בעוצמה, כך שלא מדובר בעיניי בכישלון מוחלט.