״פני מלאך״, סקירה

״פני מלאך״ (The Face of an Angel) הוא סרט כלך כך עמוס ברעיונות, שקשה לדעת מהיכן להתחיל לגשת אליו. דומה כי בסרט בן השעתיים הזה יש יותר שאפתנות מאשר בכל סרטים האחרים המוצגים כרגע בקולנוע יחדיו. הסרט דן בעצם היצירה הקולנועית, בחקר האמת בתעלומה בלשית ובביקורת על התקשורת הצהובה – הוא גם מנסה לתאר באופן אותנטי את חיי הסטודנטים הזרים בעיר הטוסקנית היפהפיה סיינה. הוא גם מטבל את זה בתיאור של משבר אמצע החיים, התמודדות עם פרידה מבת זוג מצליחה וניסיון לשמור על קשר הורי דרך שיחות בסקייפ. אם היה חסר לכם משהו, הסרט גם מרבה לעסוק בכתביו של המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי ופרקים הוא עיבוד של ממש לחלקים מן "הקומדיה האלוהית" אולי היצירה הכי מפורסמת, והכי מאתגרת לפרשנות, בתולדות התרבות האיטלקית. ואל תחשבו שבפסקה הזו נגעתי בכל הרבדים הזוכים לעיסוק בסרט, אני פשוט חושש לאבד את הקוראים בשלב כה מוקדם בטקסט.

במאי הסרט לא חשש. הדבר לא מפתיע, שכן מדובר בבמאי הבריטי מייקל ווינטרבוטום, מן היוצרים המגוונים והפוריים בקולנוע העולמי של העשורים האחרונים. ווינטרבוטום הוא במאי שאומץ לא חסר לו, כמעט בכל אחד מסרטיו הרבים הוא מנסה לפסוע בכיוון חדש, ולומר משהו על טבע היצירה האמנותית. הקריירה שלו מגוונת מאוד, אבל מתאפיינת תמיד בחשיבה המשלבת בין אינטלקטואליות לתיאור פשוט של חיי היומיום. הוא יוצק שאלות הדנות לרוב בקולנוע הניסיוני לתוך סרטים נראטיבים, לעתים בתקציב גבוה ועם כוכבי קולנוע בתפקידים הראשיים. התוצרת הקולנועית של הבמאי אינה אחידה – לא במובן שחלק מסרטיו טובים יותר מאחרים (זה הרי המצב עבור כל יוצר) אלא בתוך כל סרט בפני עצמו – בכולם יש תמיד הברקות לצד דברים שלא עובדים. אני אוהב את הקולנוע של ווינטרבוטום בזכות התעוזה, וגם בזכות הפגמים.

כתוצאה מכל אלה, ״פני מלאך״ הוא הכל חוץ מסרט שגרתי – יש בו דברים שלא מפותחים היטב, יש חלקים תמוהים, אבל יש גם עומק, חשיבה אנושית וקולנועית יוצאת דופן, רצון ליצור יצירה שהיא אמנם מבולגנת ועמוסה במתכוון, אבל בסופו של דבר גם בעלת אמירה הומנית ברורה, לצד כמה אמירות רדודות יותר ורבדים שפשוט הולכים לאיבוד בסחף היצירה.

לכאורה, ניתן לתאר את הסרט גם כסוג של מותחן שגרתי, מבוסס על תסריט, שמבוסס על ספר, שמבוסס על אירוע אמיתי אשר הסעיר את התקשורת העולמית במשך שנים ארוכות – סטונדטית אנגלייה נרצחת באכזריות במהלך לימודיה בסנייה שבאיטליה. אחת מן החשודות המרכזיות ברצח היא שותפתה לדירה, סטודנטית אמריקאית. זו זוכה לכינוי "הרוצחת בעלת פני מלאך" ודומה כי המראה החיצוני שלה היה חלק מרכזי בסיקור הפרשה, דרך הרשעתה ברצח והערעורים השונים והארוכים אשר באו בעקבות הרשעה זו. אם עקבתם אחרי החדשות בשנים האחרונות (בעיקר בתקשורת הבריטית) הפרשה הזו צריכה להיות מוכרת לכם. בכוונה לא ציינתי את שמות המעורבות, כי בסרט יש להן שמות בדויים.

בחירה זו נובעת  מכךי שווינטרבוטום והתסריטאי פול וירה בחרו לגשת לסיפור  דרך המבנה של סרט על עשיית סרט. במאי קולנוע (המגולם בידי דניאל ברוהל) ניגש לעבד ספר על הפרשה, שכתבה עיתונאית (מגולמת בידי קייט בקינסייל) זו אומרת לו בראש – תעשה מן הסיפור זה סרט בדיוני, כי בספר על המקרה לא יכולתי לכתוב את כל האמת. כתוצאה מכך, לא רק הדמויות זכות לשם בדוי, אלא גם העיתונאית שכתבה את הספר – גם היא קיבלה שם בדוי וסיפור חיים שונה מזה שלה. אבל לגבי הדמויות של הסטודנטיות, למרות השם הבדוי, לא ניתן להתבלבל בזהות האמיתית והמוכרת של הנשים אשר סיפורן מסופר. כך הבמאי לכאורה חופשי לזרוק השערות לא מבוססת עובדתית לגבי הרצח (שעד היום יש לגביו חילוקי דעות, בעיקר סביב השאלה מי ביצע אותו), אבל ברור כי האמירה שלו היא על סיפור מורכב היטב. והאמירה שלו היא כתב האשמה נגד התקשורת, על כך שמיהרה לחרוץ גורלות והשפיעה בכך על מערכת המשפט. וגם על כך שהתמקדה בסיפור הצהוב ולאו דווקא במציאות, ונתנה לסיפור הזה עדיפות לא בהכרח בגלל הפשע, אלא בגלל המראה החיצוני שלו החשודה. ובעיקר – על כך שבחרה להתמקד בחשודה ברצח, ולא בנרצחת עצמה.

הכותרת של הסרט מבצעת מהלך חתרני כלפי הכינוי "פני מלאך" – יוצרי הסרט מסירים ממנו את הקשר לספק-רוצחת וככל שהולכת ומתקדמת היצירה מעניקים אותו לנרצחת, אשר דומה כי הסרט-בתוך-הסרט מנסה בסופו של דבר בעיקר להאיר את דמותה, להפוך את חייה שהסתיימו בגיל מאוד צעיר לסיפור העיקרי, כאשר השאלה "מי עשה את זה?" נותרת ללא מענה חד משמעי. מול התקשורת הממסדית מעמיד הסרט את דמותו של אדוארדו (ולריו מאסטאנדרה) בלוגר עצמאי בעל תיאוריה משלו על הרצח, שגם כתב תסריט בו הוא לכאורה חושף את האמת, כאשר במקביל הוא גם חשוד פוטנציאלי נוסף בפשע. בקטעים בסרט שהם עיבוד לדנטה (בצורה מפורשת או מרומזת, בקטעי חלום ובסיטואציות הנטועות במציאות), אדוארדו הוא המקבילה ל-ורגיליוס, המדריך את הגיבור בנבכי הירידה לתופת. באופן כללי דמות הבמאי נרתעת ממנו, משום שהוא מבטא עבורה אופוזיציה רעיונית: בעוד הדמות הראשית בסרט מחזיקה בעמדה פוסט-מודרנית, על פיה לא ניתן לדעת מה התרחש בליל הרצח, אדוארדו מייצג חקר מסורתי יותר אחר האמת, אליה ניתן להגיע ואותה ניתן לחשוף.

הסרט לא בוחר בין שתי העמדות, אף כי האחת היא של הפרוטגוניסט. אם ב״טריסטרם שנדי״ יצר ווינטרבוטום סרט על חוסר היכולת לעבד יצירה ספרותית לסרט, כן הוא יוצר סרט על חוסר היכולת לעבד אירוע מציאותי מוכר לסרט. ווינטרבוטום לא פוסע בהכרח רק בנתיב אחד הקשור לסיבות לכישלון לגעת באמת בנושא. ישיבות ההפקה של הסרט-בתוך-הסרט הן חלק בלתי נפרד מן היצירה, כמו גם משבר הכתיבה של האמן, אשר הסרט אודות הסיפור האמיתי אמור להיות סרט ה"קאמבק" שלו. אבל במקום להציע סרט מתח קונבנציונלי, הוא מציע למפיקים פאזל ללא פתרון. לעזאזל, יכול להיות שווינטרבוטום ניסה לרמוז כאן לכך שהוא עושה גרסא מודרנית של ״האזרח קיין״ בעוד שכסרט על במאי השוהה באיטליה, לא תמיד מפריד בין מציאות ודמיון ולא מצליח לסיים את הסרט שלו – ״פני מלאך״ מזכיר לצופה את ״שמונה וחצי״. כאמור, יומרה לא חסרה כאן.

הבמאי שבלב הסרט מנסה להחיות את ימיו כצעיר במספר דרכים – דרך חזרה לעשיית סרטים, חזרה לשימוש בסמים, הרפתקאת אהבים עם העיתונאית שעל ספרה הוא מתבסס, ובעיקר שהות לצד צעירה בריטית נוספת הלומדת בסיינה (קארה דלווין) אשר לכאורה משמשת כמדירכה שלו בחיי הסטונדטים בעיר. דמות זו מכניסה רוח חיים לסרט והמשחק של דלווין שובה לב ומעניק לסרט מעט אמינות, גם אם דמותה מגלמת בסרט מספר משמעויות סימבוליות – היא גם מקבילה לחיי הצעירה שנרצחה (בקישורים שלעיתים הינם ישירים מדי) וגם קשורה לדנטה, הן בקריאה של יצירתו והן בהקבלה לביאטריצ'ה, אהובת הגיבור של דנטה ומי שמדריכה אותו בחלק גן-העדן של הקומדיה האלוהית. דמות זו אינה הביאטריצ'ה היחידה בסרט, שכן בתו של הגיבור קרויה בשם זה ומגלמת במידה רבה את תפקיד האהובה הלא-מושגת, גם אם היא נוכחת בסרט רק דרך שיחות סקייפ.

אף כי הסרט מעריץ ומאדיר את שתי הצעירות הבריטיות, החיה והמתה, הייצוג שלהן בכל זאת אינו מורכב במיוחד ולפרקים הן נראות יותר כאידיאל גברי של נשיות צעירה וחופשית מאשר דמויות של ממש. הדבר מאפיין במידה רבה את עיצוב דמויות הנשים, דבר שהוא בעיה חוזרת בקולנוע של ווינטרבוטום לפחות מאז שנות האלפיים. הבמאי מצטיין יותר בבניית דמויות גבריות מורכבות, ולפרקים יש משהו מציצני ופשטני בדרך בה הוא מתאר נשים, דבר אשר בולט בסרט זה בעיקר דרך עיצוב דמותה של העיתונאית המגלמת בקינסייל.

״פני מלאך״ הוא ערבוביה של פגמים ורגעי חזקים, של יחס בוגר לרעיונות מורכבים לצד סצנות באנליות ומעט אינפנטיליות. התוצאה הסופית ודאי תתסכל כל מי שמצפה לסרט מתח מיינסטרימי, או רוצה לגבש דעה לגבי מי אכן ביצע את הפשע. אולם, ולמרות כל מגבלותיו, יש בו משהו מרתק עבור שוחרי קולנוע לכל אורכו. זאת משום שווינטרבוטום הוא לא רק במאי יומרני וניסיוני, הוא גם במאי מעמיק המנסה באמת לצעוד עם הקולנוע שלו בנתיבים חדשים עם כל יצירה חדשה, אך מבלי לאבד את קולו האישי. אף כי זהו לא אחד מסרטיו הטובים ביותר (כלומר: אין פה את סטיב קוגן), מדובר ביצירה פגומה אך מרתקת שלדעתי שווה את ההשקעה.

/// התמונות באדיבות היח״צ