"בחזרה למחר", סקירה

"בחזרה למחר" (Tomorrowland) הוא סרט שמבוסס על איזור מתקנים בפארקים של דיסני. זה רעיון לגטימי כמקור השראה לסרטים עבור האולפנים, בטח אחרי שסדרת סרטי "שודדי הקאריביים" הפכה לאחת מן ההצלחות הקופתיות הגדולות בתולדות הקולנוע. "בחזרה למחר" לא רק מבוסס על לונה פארק, חלק מן הזמן הוא גם מרגיש כמו בילוי בלונה פארק, ליתר דיוק כמו נסיעה אפלה ברכבת הרים (מתקן שהוא חלק מההאזור בפארקים של דיסני). הסרט משליך אותנו מההתחלה למאבק על עתיד העולם, תוך דילוג בין זמנים שונים וסטים מאוד שונים ואף משונים, כאשר ההסבר להתרחשויות ניתן בהדרגה והצופה צריך לנחש בעצמו איך הכל מתחבר במשך, לפחות, החצי הראשון של הסרט.

זה גם מרגיש כמו פארק שעשועים בגלל זהות הבמאי, בראד בירד, אשף האנימיציה ("ענק הברזל", "משפחת סופר על", "רטטוי") אשר עבר לאחרונה לסרטים עם שחקנים בשר ודם ("משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים"). בירד מביא לסרט המצולם לא מעט מן האיכויות של סרטיו כבמאי אנימציה, בראש ובראשונה עיצוב סטים עשיר ומגוון, כמו גם בימוי קצבי של קטעי פעולה שניתן לעקוב אחר המתרחש בהם וליהנות מהם, ונגיעות דקות של הומור בתסריט, מבלי שההומור ישתלט על העלילה.

אבל למרות שבירד הוא במאי הסרט ושותף לתסריט (יחד עם דמון לינדלוף), הוא לא הכוח היצירתי החשוב מאחורי "בחזרה למחר". הכוח נותר של אולפן הענק והתערבותו ביד רמה מורגשת בסרט, החל מהכנסת מתקני השעשועים באופנים ישירים ועקיפים, דרך החדרת הרבה יותר-מדי אזכורים ל"מלחמת הכוכבים", כי זהו מותג של דיסני בעידן יצירת הסרט. בנוסף, ייתכן שמכיוון שהסרט נוצר על ידי אחד התאגידים החזקים ביותר הפועלים כיום בעולם, המסר החברתי שהיצירה שואפת להביע לא נותר חתרני עד הסוף, דבר המוביל ללא מעט פגמים בתסריט.

אבל, לפחות בחלקו הראשון, "בחזרה למחר" הוא סרט מהנה מאוד, מותח ולפרקים גם מרגש. בנקודה זו הייתי רוצה לחשוף מעט פרטים על העלילה, אבל זה קצת קשה לעשות זאת מבלי להרוס כמה מן התפניות בבניית העולם של הסרט, שמגיעות בקצב די גבוה במהלך חצי השעה הראשונה. אפילו להסביר את טבעו של העולם, או מאיפה מדברים אלינו בסצנת הפתיחה, יהרוס חלק מן החוויה.

בכל זאת אתאר את הגיבורה הראשית של הסרט, קייסי ניוטון (שם המשפחה לא מקרי) המגולמת בידי בריט רוברסטון הצעירה. קייסי הינה נערה בגיל התיכון, בת למהנדס בנאס"א, המנסה למנוע את הריסת מתקן השיגור בקייפ קנוורל. היא חולמת מטבעה, אבל לא חולמנית, מאמינה לא רק בהגעה לכוכבים, אלא גם בשיפור ממשי של פני כדור הארץ. כאשר המורים מסבירים לה מה לא בסדר בעולם, היא מבינה כי המצב גרוע, אבל מנסה לקבל תשובה לשאלה איך ניתן בכל זאת לשפר.
כאשר היא מוצאת סיכה שלא הכירה בין חפציה, קייסי מגלה כי אכן קיים עולם טוב יותר. ברגעים בהם היא נוגעת בסיכה, היא חווה לפתע עולם אחר בתכלית. עולם שאכן נראה כמו עולם המחר. אלא שהסרט משחק לא מעט עם הכותרת הלועזית של הסרט. הוא עוסק במסעות לחלל וגם במסע בזמן, אבל לא בדיוק בדרך הצפויה או השגרתית.

המסע של קייסי לגלות מה לעזאזל קורה ברגע בו היא נוגעת בסיכה מביא אותה לפגישה עם דמות אחרת – פרנק ווקר בגילומו של ג'ורג' קלוני. פרנק היה פעם ילד מלא השראה ותקווה כפי שקייסי עודנה מלאת תקווה, אבל כיום הוא מייצג בעיקר ייאוש, הוא מבודד את עצמו מן העולם ודומה כי הוא יודע יותר מדי דברים אשר יגרמו לכאב. אבל המפגש עם קייסי נותן גם לו השראה לתקווה דקה – ואם לא תקווה של ממש, המפגש עם קייסי גם מאלץ את שניהם לברוח מהר מאוד. מזל שפרנק יודע דרכים יעלות למדי לברוח רחוק מאוד.

אולם הדמות המרתקת ביותר בסרט עבורי, וללא הספק הדמות המרגשת ביותר, היא זו המחברת בין שניהם. היא מגולמת בידי הילדה-שחקנית ראפי קאסידי, ומופיעה בתור ילדה הן בעברו של פרנק והן בהווה. יש לזה הסבר שאני אותיר לסרט.
הדבר המעניין הוא שאם יש בסרט סיפור אהבה, הוא של אהבה ראשונה בין ילדים. מדבור בדמות של קאסידי, והדמות אשר קלוני מגלם בבגרותה. אהבה שניצתה כאשר שתי הדמויות היו ילדים, אבל יש לה שרידים גם בהווה של עיקר העלילה – בו הוא כבר גבר מזדקן והיא עדיין נראית כמו ילדה.
אל תדאגו, זה עדיין סרט של דיסני, אבל דרך הדמות של הלא-בדיוק-ילדה הזו, סרט נוגע בשאלות על טבעה של החוויה האנושית ושל יכולת ללמוד ולהתבגר רגשית.

מלבד שתי הדמיות הללו, הסרט מכיל עוד מספר פרצופים מוכרים, אבל אין להם הרבה עם מה לעבוד וחלקם חולפים כמעט מבלי שתשימו לב. הדמות החשובה הנוספת היא זו שמגולמת בידי יו לורי, דמות אשר מייצגת את הקצה הכי פסימי של ספקטרום הרגשות, מה שהופך אותה לאנטגוניסט העיקרי.
משהו מאוד מוזר קורה לשחקן הנהדר הזה בתפקידו הקולנועיים בשנים האחרונות. דומה כי אחרי התהילה לה זכה כד"ר האוס בטלוויזיה, הוא נהיה שחקן קולנוע הרבה פחות טוב, והסרט זה הוא עוד דוגמא לחוסר מימוש הפוטנציאל שלו לאחרונה.

אבל ייתכן והבעיה היא לא בו, אלא בעובדה כי הוא מופיע בעיקר בחלק האחרון של הסרט, החלק שהוא ללא ספק הפגום ביותר. במערכה שאמורה להביא את הסיפור לשיא, התעלומות כבר פחות או יותר פתורות והדרך בו הגיבורים יתמודדו עם המשבר כבר פחות מעניינת. יתרה מכך, לא את כל החוטים העלילתיים שנטווים בפתיחתו, הסרט טורח לסגור באופן נטול סתירות. גם המסר של הסרט שאמור לעורר השראה נראה יותר ויותר באנלי, קצת כמו שייט איטי בסירה בין בובות של ילדים מרחבי העולם ששרים אחרי רכבת הרים מטלטלת. הסוף של הסרט הוא סוג של אנטי-קליימקס, למרות שיש עדיין סצנות אקשן ואיזה כדור הארץ שבכל זאת צריך להציל.

"בחזרה למחר" הוא סרט שרוצה לגרום לקהל להאמין. כמו משאלה על כוכב נופל ב"פינוקיו" הקלאסי, דיסני יודעים לרגש באמונה שלהם בטבעו הטוב של האדם. בסרט הזה הם גם רוצים לעורר את האמונה הזו לכיוון יותר ספציפי – גאולת כדור הארץ, לא זה הדמיוני, זה בו אנו חיים בצל התחממות גלובלית, אסונות טבע ושאר מלחמות. דומה כי המסר הזה באמת חשוב ליוצרי הסרט והם רוצים לעורר בנו השראה לנקוט פעולה ו… לקנות צעצועים של "מלחמת הכוכבים", כי זו בכל זאת מטרה שאולפנים מקדשים קצת יותר (ובמידה וכבר יש לכם מספיק צעצועי "מלחמת הכוכבים", אתם בטח כבר יכולים לקנות את הסיכה שמניעה את עלילת הסרט).
לא שיש לפסול את הסרט רק בגלל השאיפות שלו להצלחה כלכלית מסוגים שונים, אבל בסופו של דבר נראה כי המסר לוקח את המושב האחורי, מה שדי מרוקן אותו מתוכן ואף הופך אותו ליותר מגוחך ממעורר השראה, ודומה כי ניתן היה לחזק אותו בעזרת השקעה רבה יותר, גם מבלי לסכן את הסרט כמקדם מכירות לתאגיד.

הבעיה העיקרית של "בחזרה למחר" היא שהפגמים שבו מגיעים לשיא בחלק האחרון, אולי בסצנה האחרונה ממש – והקהל נוטה לזכור יותר את הסיום. אולם בדרך לאותו סוף יש לא מעט רגעים קולנועים טובים, חלקם אף מלהיבים ממש, כי בראד בירד הוא במאי בעל חזון השואב הנאה מן היצירה הקולנועית. הוא עדיין לא יצר סרט מצולם ברמה של סרטי האנימציה שלו, אבל אני מאמין כי גם זה עוד יתרחש.