פסטיבל דוקאביב 2015: סיכום תחרות עומק שדה

בשבוע החולף זכיתי לשפוט בקטגורית "עומק שדה" בפסטיבל דוקאביב לקולנוע תיעודי, מטעם פורום מבקרי הקולנוע. הקטגוריה נועדה לסרטים אשר מותחים בדרכם קצת, או הרבה, את גבולות הסרט התיעודי וכפי שלמדתי השנה, גם אם לא תמיד מתיחת הגבולות הזו מולידה שפה קולנועית חדשה.
הסרטים שנבחרו לתחרות כולם היו טובים מספיק על מנת שאשקול אותם לזכייה בפרס, גם אם כמה מהם עוררו יותר מחלוקת בקרב צוות השיפוט, שכלל מלבדי גם את יעל שוב ושי שגב. בסופו של דבר הסרט שזכה הוא כזה אשר נדמה לי כי נגע בכל אחד מאיתנו בדרך קצת שונה, אף כי ייתכן כי בהרכב אחר של צוות השיפוט הייתי חותם על הענקת הפרס ליצירה שונה בתכלית. אבל מעבר לשאלה הקשה (והאולי בלתי אפשרית) של בחירה בסרט אחד, עיקר הקסם של התחרות הוא המבט על הנעשה בקולנוע בעולם כסוג של מכלול החובק גם כיוונים שונים וגם כמה נושאים שחוזרים בשניים או שלושה סרטים.
אז עכשיו זה המקום לסקור בקצרה את הסרטים אשר נצפו במסגרת התחרות.

חמישה-עשר קצוות של העולם
15 Corners of the World

אפתח את הטקסט עם הסרט האחרון אשר ראינו בתחרות, סרט שצפינו בו ממש רגע לפני הישיבה לבחירת הזוכה. מכל הבחינות, סרטה של הבמאית הפולניה סוזנה סולקייוויץ' הוא המתאגר ביותר לצפייה מבין סרטי התחרות, זה שמותח את גבולות הגדרת הז'אנר בצורה הקיצונית ביותר, וזה שמייצר את כמות הדמויים היפייפיים הגבוהה ביותר, גם אם הוא עושה זאת בצורה אשר יכולה לתסכל צופים רגילים בפריסה קונבנציונלית של סיפור ונושא.

הנושא כאן הוא עצם היצירה האמנותית ודרכים להקשיב לעולם. גיבור הסרט הוא טכנאי הקול והמלחין יוג'ניוש רודניק, מן היוצרים החשובים במוזיקת הניסיונית הפולנית החל מ-1960. באמצעות קטעי יומן מתחילת הניסיונות בסאונד ותיעוד האמן בעבודה כיום, אנו נחשפים להשקפה הייחודית שלו על מוזיקה, בה המכונה מלחינה ומכתיבה את התוצר לא פחות מן האדם, אשר משחק עם סלילי סאונד כחומר גלם, משמיע אותם לאחור ומעוות אותם בדרכים שונות.
יותר משהסרט מנסה להסביר את המוזיקה, הוא מנסה לשחזר את החוויה של האזנה לה. כלומר, הסרט מנסה לייצג אמנות מופשטת אחת באמצעות אמנות מופשטת אחרת, הענקת פרשנות חזותית קולנועית לצלילים מופשטים, אבל באמצעות כך לספק מבט ייחודי על טבעו של העולם ועל היופי שלו, הנבנה דוקא דרך צלילים מעוותים, צלילים שהמגע הראשון עימם אינו נעים להאזנה. במהלך לא מעט רגעים, המפגש בין האומנויות נפתח גם לאומנות שלישית – מחול. כך הסרט נע בין שלוש אומנויות שונות ומופשטות כל אחת בדרכה. הן הצלילים והן הדימויים לא מנסים לספר סיפור או להגדיר את עצמם באופן מוחלט, אלא לספק סוג של חוויה רוחנית אשר ממנה תיבנה משמעות ניתנת להבנה ואולי אף להגדרה. רודניק עצמו מגדיר מדי פעם במילים מה מניע את היצירה שלו ומה סוג החוויה שהוא שואף אליה, אבל הרגעים הללו הם לאו דווקא הרגעים היותר מובנים במכלול הסרט.

משום שמדובר בסרט ניסיוני, לא הכל בו עובד. במהלך 80 הדקות שלו ישנם רגעים בהם התרגום החזותי לצלילים מרשים פחות, או שהסרט חוזר על עצמו ולא מייצג את המסר שלו בצורה מספיק מורכבת. מאידך, זוהי טבעה של יצירה מסוג זה, אשר אין פלא בכך שפילגה את הקהל. לא מעט צופים יצאו במהלך ההקרנה, דבר שהוא טבעי ומובן ביצירה אשר מבקשת מהקהל לחשוב בעצמו, ובעיקר להאזין ולצפות בדברים אשר אינם כוס התה של הקולנוע והמוזיקה אשר רוב האנשים שואפים לצרוך.
אבל הניסיונות של רודניק בצלילים כן חדרו גם לתוך המוזיקה הפופולארית יותר (למשל: הביטלס) ויש בסרטה של סולקייוויץ' לא מעט חלקים אשר מתכתבים עם תרבות פופולרית יותר. הסרט נפתח כמו סרט מדע בדיוני ובמידה רבה חלקים נרחבים ממנו הם וידאוקליפ ו/או וידאודאנס. אבל מדובר בסרט אשר מבקש לחמוק מכל הגדרה ז'אנרית זו או אחרת, סרט שכל צופה יחווה בצורה שונה, סרט אשר יוצר כמה דימויים שגרתיים וכמה דימויים מרהיבים, וברגעי השיא שלו הופך את השגרתי למרהיב – מראות ביניינים מודרנים, כרי דשא או כיכר עמוסה הופכים לרגע לחזיונות של ממש. המוזיקה חוקרת את גבולות העולם, את גבולות היכולת של האדם לתפוס ולחוות את מה שסובב אותו, הזירה בה הוא מנסה לפעול. צליל שנחתך מן ההקלטה, צליל צורם המנוגן מן הסוף להתחלה, הופך לפתע למורכב, להרמוני, למרתק – ובו בזמן גם לנדוש ולמשעמם.

צופים אשר הפחד הגדול ביותר שלהם מסרט הוא לא להבין או להשתעמם, מוזמנים לוותר עליו. אולם עבור מי שמוכן לקולנוע ששואל שאלות בין היתר על טבעה של חווית הצריכה של האמנות, כמו גם על התהליך היצירה, הסרט הזה הוא פנינה של ממש.

B-MOVIE: סאונד ותאווה בברלין המערבית 1979-1989
B-Movie: Lust & Sound in West Berlin, 1979-1989

נמשיך עם עיסוק במוזיקה הרחוקה לכאורה מן המיינסטרים, אבל הפעם בכזו היותר מוכרת בתרבות, אף כי מגדירה את עצמה בראש ובראשונה בהיותה אלטרנטיבית.
הסרט הזה עוסק בסצנת האמנות בברלין בשנות ה-80, תוך מתן דגש בעיקר לסצנות המוזיקה. הוא עושה זאת דרך דמות אמיתית אחת, שתיעדה את המציאות בזמן אמת: מארק ריידר, מוזיקאי אנגלי צעיר מסצנת הפאנק של מנצ'סטר, שמוצא את עצמו נמשך למוזיקה אלקטרונית המגיעה מגרמניה, ומנצל את ההזדמנות להפוך לאיש של חברת תקליטי פקטורי במערב ברלין. הוא נשאר בעיר על מנת להפיק מוזיקלית או לתרום בכל דרך אחרת לשורה של להקות מקומיות, כאשר בנוסף הוא גם מופיע בסרטים ניסיונים שנוצרו בעיר. חשוב מכך: מארק ריידר היה המרואין המרכזי בתוכנית על ברלין עבור הטלוויזיה הבריטית, ומספר שנים מאוחר יותר הנחה בעצמו תוכנית נוספת על החיים בעיר, כך שיש חומרי ארכיון רבים המתארים אותו בזמן אמת.

יוצרי הסרט לא התספקו בחומר הגלם של ריידר: הם בראו סיפור יחסית לינארי אותו מלווה הגיבור בקולו, ערכו לתוכו קטעי ארכיון בהם הגיבור אינו מופיע וגם כמה קטעים בהם כפיל מגלם מחדש את דמותו של ריידר. התוצאה היא סרט שנע בין הביוגרפיה הקולנועית לבין תיעוד של עיר שלמה בתקופה היסטורית, בין מבט עכשווי על אמנות התקופה הקודמת לבין שחזורים.
הכנת סרט מסוג זה דרשה זמן רב בהשקעה במציאת חומרי גלם ועריכה, ועל כן אין זה פלא כי על הסרט חתומים שלושה במאים: הייקו לאנגה, קלואס מייק ויורג א. הופה. זהו סרט אשר מטשטש בכוונה את הגבולות בין האמיתי והבדוי, בין האישי והפוליטי, בין זיכרון לדמיון. הסרט מצליח להעביר את רוח התקופה והוא בגדר חובה לחובבי הסגנונות המוזיקליים של ברלין באותה תקופה. אולם עבור שאר הקהל, מדובר אומנם בסרט עשוי היטב, אך גם אחד שלמרות המימד הניסיוני שבו, יותר מעניין לדון בו מאשר לצפות בו, לחשוב מה שוחזר ומה אכן התרחש ולא להינות או ללמוד הרבה מן החומר המוצג. אולי בפני שבסופו של דבר התמונה אשר הסרט מציג על העיר היא חלקית מדי, והדיון בחיים של ריידר לא אישי מספיק.

1989

סרטם של צמד הבמאים הדנים אנדרס אסטרגארד וארסבט ראץ' חולק עם הסרט הקודם מספר מאפיינים בולטים: לא רק השנה שבכותרת, אלא גם השילוב בין חומרי ארכיון לקטעים חדשים ולהשתתפות פעילה של הגיבור ההיסטורי בסיפור הסרט. אלא שהפעם לא מדובר בתרבות השוליים, אלא באחד מן המהלכים ההיסטורים החשובים ביותר באירופה המודרנית, מהלך אשר היה חלק מרכזי בהתמוטטות הגוש המזרחי ונפילת הקומוניזם באירופה.

גיבור הסרט הוא ראש ממשלת הונגריה בשנה שבכותרת הסרט, מיקולש נמט. נמט החליט כי עלות הגדר בין הונגריה לאוסטריה יקרה מדי לארצו, מהלך אשר הוביל בסופו של דבר לפתיחת הגבולות בין מזרח למערב לא רק בהונגריה, אלא בכל אירופה, כאשר הדגש הוא על איחוד גרמניה שהיה תוצאה כמעט ישירה של מעשיו של נמט.
נמט מופיע בסרט בשלושה אופנים שונים: כמרואין בסגנון מסורתי, כחלק מחומרי הארכיון בהם הסרט עושה שימוש, וגם בסצנות משוחזרות, בו הוא משחק מחדש את התפקיד ההיסטורי שגילם.
הבמאים משלבים גם בין חומרי ארכיון לשחזור, כאשר הם מתאימים שיחות שאכן התקיימו אבל אין להם תיעוד, יחד עם חומרי ארכיון אחרים של דמויות היסטוריות כגון נמט וגורבצ'וב. אבל הדבר הבולט בסרט אינו השימוש הלא-שמרני בשחזור וחומרי הארכיון, אלא עיצוב הסרט התיעודי כסרט מתח לכל דבר, חלק מגל של סרטים דומים הנוצר לאחרונה. מלבד נמט, המרואיינת המרכזית השנייה היא אישה גרמניה אשר המיקום של העדות שלה בסיפור נחשף בהדרגה. מבין כל סרטי התחרות, "1989" הינו הסוחף ביותר לצפייה והוא אכן מתפקד היטב הן כשיעור היסטוריה והן כסרט מתח.

הפגנה בעיר הלבנה

סרטו של טל חיים יופה היה הסרט הישראלי היחיד בקטגוריה. גם סרט זה משלב בין מספר סוגות של קולנוע תיעודי: תיעודי על מקום, תיעודי פוליטי של אירוע קונקרטי ותיעוד עצמי של הבמאי שהוא גם גיבור ראשי בסרט. עיקר הסרט הוא היציאה של יופה להשתתף בהפגנה של פליטים אפריקאים בתל אביב נגד היחס של מדינת ישראל כלפיהם.
יופה לא מתחיל את תיעוד ההפגנה בראשיתה, אלא ביציאה שלו כאזרח ישראלי להשתתף בה ולתעד אותה. מנקודה זו, יופה יסקור לא רק את המפגינים (פליטים ותומכיהם הישראלים) אלא גם את עצמו כמתעד, הנמצא כחלק מן ההפגנה אבל גם מביט בה כצופה המבקש להכניס אותה להקשר רחב יותר. הוא עושה זאת על ידי חקירת נתיב ההפגנה – שמות הרחובות בהם צועדים ויצירות האומנות הפזורות לאורך המסלול. בדרך זו, הסרט הוא גם תיעוד של נתיב ההפגנה ושל העיר תל אביב.

הבמאי משתמש בשחקנים אשר מקריאים קטעים מכתבי האנשים ששמם ניתן לרחובות, וגם אמנים ומומחים לאמנות לגבי חלק מן הפסלים המצויים על נתיב ההפגנה, הנעה מן התחנה המרכזית בתל אביב לכיוון כיכר רבין, כאשר שדרות רוטשילד וכיכר הבימה מספקות נדבך חשוב בנתיב. יופה מוצא בשמות הרחובות הקשרים לדיון ביחסים בין גזעים, למצב של פליטות ולחיפוש אחר קבלת האחר ויציאה ממצב של מצוקה למצב של חלק מן החברה. בתוך כך, הסרט מתאר את החברה הישראלית כמפלה וגזענית, אולי כמו כל חברה. נוצר דיסוננס בין ההבטחה של תל אביב ליהודים לבין הבטחות אחרות לבני עמים אחרים.
הקונספט של הסרט יפה ומצליח להעיר הן את הנושא הפוליטי והן את הסביבה העירונית באור חדש. יחד עם זאת, ישנם מספר מקומות בהם הסרט נופל במלכודת בה נופלים סרטים רבים העוסקים בנושא הפוליטי ו/או בתיעוד עצמי: אמירה ברורה מדי של דברים שיכולים להיות מובנים גם בצורה פחות נחרצת, הנחוות לעיתים כמטיפנית מדי, דבר המוריד מעט מן הערך הפואטי של הסרט, ואולי גם מכוחו לשכנע מתנגדים למסר הפוליטי לבדוק מחדש את השקפת עולמם.

אושר אינסופי
The Infinite Happiness

גם זה סרט מתעד מקום, אך מדובר בסוג שונה של מקום וסוג אחר לגמרי של גיבורים, קבוצת דמויות אשר נדיר לראות בקולנוע תיעודי: אנשים אמידים – אשר לא מוצגים כנבלים, אלא כבני אדם החיים את החיים ברווחה ולרוב יחסית בשלווה. עם זאת, סרטם של הבמאים אילה בקה ולואיז לימווני לא מתמקד בבני אדם, אלא בבניין בו הם חיים.

"בית ה-8" מצוי בשולי קופנהגן והוא מיועד לאנשים שיכולים להרשות לעצמם תנאי דיור טובים. הבניין עוצב על ידי הארכיטקט ביארקה אינגלס כאשר המודל הוא כפר הררי, הבניין בנוי בצורת 8 (או אינסוף, כאשר מסתכלים מזווית אחרת) עם שתי חצרות גדולות ומעוצבות היטב. קל ללכת בו לאיבוד, אבל הוא מעניק לדיירים לא רק שפע של פעילויות אפשריות וסביבה ירוקה בלב הבניין, אלא גם סוג של קהילה כמעט שיתופית. הסרט הוא מסע שערכו הבמאים לאורך 21 ימים בבניין וסביבתו, תוך פגישה עם קבוצה גדולה של דיירים, בעלי חיים ולעיתים רק הבניין עצמו כגיבור. רוב הדיירים אוהבים את הבניין, אך הזכור ביותר הוא מן הסתם היוצא דופן שמתלונן על קבוצת הדיירים הפולשת למרפסת הפנטהאוז שלו. כל אחד מן הפרגמנטים השונים של הסרט יפה ויזואלית גם בפני עצמו וגם בתור חלק מן המכלול, כאשר בין רגעי השיא ישנו גנן המטפל בדשא, גנן בגן הילדים (שיש לו עבודה משנית מפתיעה) עדרי כבשים ופרות וגם שיטוט לילי לצלילי פסקול מוכר.
ייתכן וזהו הסרט הכי קונבנציונלי מבחינת העשייה מבין סרטי התחרות, כאשר חלק ניכר מן הלא שגרתי בו טמון בהכרזה על קפיצות בזמן בראשית כל פרק. התוצאה הסופית היא סרט חביב מאוד.

הביקור
The Visit

לסרטו של מייקל מאדסן התייחס כבר אורון בהתלהבות בפוסט ההלמצות טרום הפסטיבל. אכן, מדובר לא רק בסרט בעל הקונספט הלא ממש חדש – אך מאוד נדיר – של תיעוד אירוע שהוא בגדר אופציה בלבד, אלא גם בסרט המנסה לברוא שפה קולנועית משל עצמו ומכיל כמה דימויים מקוריים ורבי עוצמה, כמו למשל שימוש יפהפה בהילוך איטי או המחשה ויזואלית של תהליך האבולוציה. אבל המבע של הסרט לא מרשים רק בקטעים האמנותיים שמלווים את עצמו, אלא גם ברגעים הקונבנציונלים לכאורה, בהם אנשים פשוט מדברים אל מול המצלמה. מאדסן עורך רגעים אלו בצורה יצירתית, כאשר לא פעם קולו של דובר נשמע, אך אנו חוזים בפניו השותקות.

בבסיסו, הסרט מבקש לבדוק מה יקרה במידה וינחתו חייזרים על פני כדור הארץ (בקצרה: זה יהיה מסובך במקרה טובה), אבל למעשה הוא דן בהגדרה של בני אדם כמין ושל החיים על פני כדור הארץ, לטוב ולעיתים דומה שבעיקר לרע. כשם שמדובר בסרט מרהיב ומעורר דיון, הוא גם בעייתי כיצירה קולנועית שלמה כאשר לפרקים דומה כי הבמאי התאהב בסגנון הקולנועי שברא והוא חוזר על אותם דימויים שוב ושוב, באופן אשר עלול לעייף או לחזור על נקודות שכבר הובאו. לכן, התחושה שלי היא שהשלם מעט קטן מסך חלקיו – אבל כשסך החלקים של הסרט כל כך מרשים, עדיין מדובר בסרט ראוי.

מכונת הזמן של סאם
Sam Klemke's Time Machine

הסרט שזכה בסופו של דבר בתחרות הוא בעל לא מעט היבטים דומים ל"הביקור". הסרט דן ברצון אנושי לייצר קשר עם אדם אחר ועם גזע אחר. הוא דן במהות הקיום האנושי עצמו, דרך חלוף הזמן, הוא תיעוד בלתי פוסק של אנטי-גיבור אחד אשר נחשף למצלמה בשיא קטנותו, אך גם כאדם בעל עולם רגשי עשיר והבנה של המתרחש, אדם הכמה לסוגים רבים של חיבה ואהבה, כמו כל אדם.

נקודת המוצא של הסרט הזה היא שנת 1977, בה יצאה החללית וויאג'ר לחקור את היקום כשעל גביה תקליט המתיימר לתמצת לחוצנים את הישגי המין האנושי. באותה שנה בקולורדו החל סאם קלמקה הצעיר לתעד את עצמו ומשפחתו, כאשר הוא מתחיל גם בפרוייקט ארוך טווח: לתעד בסוף כל שנה את המראה שלו באותה נקודת זמן, תוך התייחסות למתרחש בעולם באותה שנה.
במהלך החלק הראשון של הסרט מלווה את הצפייה תחושה מעט לא נוחה: רוב החומר המצולם נוצר בידי סאם קלמקה, אבל זה לא חתום על הסרט כבמאי, אלא האוסטרלי מתיו ביט. קלמקה עצמו לא ממש מצטייר כהצלחה בחיים. לאורך שנות ה-80 הוא לא מצליח למצוא עבודה סבירה, זוגיות או יכולת לצאת מבית הוריו, כאשר במקביל הוא מתמיד רק בעלייה במשקל. הניגוד בין הישגי המין האנושי לעליבות היחסית של קלמקה נראית לפרקים מעט אירונית מדי או מתנשאת – אבל מדובר רק במראית העין. ככל שהסרט מתקדם, קלמקה לומד להכיר את עצמו טוב יותר וגם להשלים עם יעודו – לא כיוצר הוליוודי, אלא כצייר קטריקטורות נודד. הוא לומד גם להתייחס טוב יותר לנשים בחייו, גם אם אלו מוסיפות להתחלף.

התוצאה היא דיוקן אנושי נוגע ללב שעם כל קפיצה נוספת בזמן, מתגלה מלאכת העריכה של ביט כאנושית יותר וכמחושבת היטב. חלקו האחרון של הסרט חושף גם את מעורבותו של ביט בסיפור, חשיפה שאני חושב שהיא הכרחית על מנת להבין את טבעה של היצירה המשלבת לא רק תיעוד עצמי, אלא גם זיוף מסוים של האמירה על המציאות. זיוף אשר נוצר רק על מנת להעמיק את מגע של הסרט עם אמת לגבי טבעו של האדם – בין אם זה  קלמקה ובין אם זה כל אדם – שלומד להכיר במוגבלויות שלו, אבל גם להגדיר את עצמו כנפש ייחודית המביטה על האחר ורואה בו אדם.
הסרט גם מגדיר את חלוף הזמן על ידי התרבות הפופולרית והפחות פופולרית המשתקפת בסרט. בעיקר דומה כאילו סאם קלמקה הקדים את יוטיוב בכמה אופנים (גם אם למד להתשמש בו בעצמו באיחור קל).

בסופו של דבר בחרנו להעניק את פרס חבר השופטים לחזון אמנותי לא לסרט שברא את הדימויים היפים ביותר, אלא את זה שמצא פיוט ויופי גם בשגרתי והשתמש בחומרי גלם ממקורות מאוד שונים על מנת לייצר אמירה הומנית והופכת בסופו של דבר למרגשת ומעמיקה. אולי משום שהגיבור של היצירה הוא מקרה קיצוני של אנטי-גיבור, אשר לא מצליח למלא בעצמו את השאיפה האמונתית לעסוק בטבעו של הזמן, אבל כן מספק לאמן אחר את חומר הגלם על מנת לבצע עיסוק מעמיק מסוג זה ועל הדרך לעסוק בעוד מספר רב של היבטים.