דוקאביב 2015: המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו וסקרנות מאלה שעדיין לא

המהדורה ה-17 של פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי הגדול בישראל, המכונה ״דוקאביב״, תוזנק ביום חמישי הקרוב, ה-7 במאי, ותרוץ בסינמטק וברחבי העיר תל אביב עד מוצאי שבת ה-16 במאי. בשנה שעברה אנחנו כאן בסריטה גילינו מחדש את חדוות הפסטיבל הזה, שהפך להיות אחד האירועים המשמעותיים של 2014 ולא רק עבורנו – בשום שלב אחר באותה השנה לא ראיתי את סינמטק ת״א כה הומה ורוחש. פסטיבל קולנוע שבו לא נותרים כרטיסים להקרנת בוקר מאוחרת של סרט המתאר נסיעה בת שעתיים ברכבל, הוא כנראה פסטיבל שיודע מה הוא עושה ואיך לשוחח עם הקהל שלו. השנה התוכניה נראית לא פחות טוב מזו של אשתקד, מה גם שדגמנו הרבה יותר סרטים מבעוד מועד, עבור פוסט המלצות (ואזהרות) זה, שעשוי להתעדכן עד פתיחת הפסטיבל, אבל משם ואילך נעבור לדיווחים, בנוהל הרגיל.

אולם, את הסרטים בעלי הפרופיל הגבוה יותר כמובן שלא ראינו מראש, בין אם נשמרו קרוב לחזה או אם פשוט לא הספקנו. הכוונה כאן היא בעיקר לתחרות הישראלית, שתמיד מספקת חומר לאופירים בהמשך השנה, ולזוכי אוסקרים ופסטיבלים למיניהם. השנה יפתח את החגיגות ״סיטיזנפור״ (Citizenfour), זוכה האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, בו נפגשה הבמאית לורה פויטרס עם אדוארד סנודן, האיש שחשף את רשת ההאזנות הגלובלית והסודית (כבר לא) של ארה״ב. נושא אקטואלי נוסף ייחקר בסרטו של אלכס גיבני ״סיינטולוגיה וכלא האמונה״ (Going Clear: Scientology and the Prison of Belief) שישב לראיין מספר סיינטולוגים לשעבר, שינסו לבאר את הצד האפל של הדת/כת. האורח המרכזי של הפסטיבל השנה יהיה הבמאי ברט מורגן, שיזכה להקרין מחדש שניים מסרטיו (״הילד נשאר בתמונה״, ״שיקאגו 10״) לצד הסרט החדש שלו – ״Cobain: Montage of a Heck״ המבקש לחשוף צד שלא הכרנו לגבי סולן ״נירוונה״ המנוח, בעזרת יומני וידאו ביתיים. עוד יוצר שיזכה להצגה מחודשת של סרטו הקודם הוא ג׳ושוע אופנהיימר, שעורר עניין עם ״מעשה בהרג״ וכעת חוזר עם ״מבט השתיקה״ (The Look of Silence) גם הוא על רצח העם באינדונזיה. רשימה ארוכה יותר של כותרים שכדאי למרקר אפשר למצוא בכתבה של אורון בעכבר העיר.

עד כאן סקרנות לא ממומשת, מכאן והלאה דעות ראשוניות אך מגובשות על תשעה סרטים שכבר ראינו. מתחת לכל שם סרט יש קרדיט לכותב המיני-סקירה, ובסופה תמצאו זמני ומיקומי הקרנות במהלך הפסטיבל. מידע נוסף על כל אחד ואחד מסרטי הפסטיבל, לרבות טריילרים ורשימת סבב פסטיבלים עולמי, אפשר למצוא כמובן באתר דוקאביב 2015. מהרו להזמין כרטיסים, אם להתחשב בהתנפלות של השנה שעברה, וגם בדקו היכן מוצגים כמה וכמה מהסרטים בהקרנות חינמיות בחוצות העיר.

בנקסי עושה את ניו יורק
Banksy Does New York
(אורון)

אמן הרחוב הבריטי והמסתורי המכונה ״בנקסי״ הציג את עצמו לעולם הקולנוע בשנת 2011, עם הסרט התיעודי המופלא ״אקזיט דרך חנות המתנות״. מאז הוא המשיך לככב לא רק בעולם האמנות, אלא גם בסרטים תיעודיים על אותו עולם, שאחד מהם הוא זה המתחקה אחר אירועי אוקטובר 2013 בניו יורק. במשך חודש שלם הכריז בנקסי על הגרסה שלו ל״שהות אמנים״ (Residency) בתפוח הגדול – בכל יום תחשף היכנשהו ברחבי המטרופולין יצירת אמנות מקורית חדשה של בנקסי. זהו, אין חוקים, למעט אלא שתושבי ותושבות העיר יקבעו. סרטו של כריס מוקרבל עוקב אחר ההתרחשויות.

הסרט קצבי למדי, כמעט קליפי בקצב שלו במערכה הפותחת, אבל אז או שהתרגלתי אליו, או שהוא קצת התייצב בהמשך. בכל מקרה, מדובר בצפייה קולחת ומהנה. בנקסי כאילו הגיש ליוצרים את המבנה על מגש של כסף, שכן ברגע שמיצינו את את ציד האוצרות של התושבים אחר המקום בו שוכנת היצירה החדשה והספקנו להתפעל/להתאכזב ממנה – בום! עוברים לבאה בתור. הטיפוסים שתרים אחר היצירות הם גלריה בפני עצמה, וגם במקרה שלהם עניין התזזיתיות פועל לטובת הסרט. כלומר, ברגע שבו לא יכולתי יותר לראות את הפרצוף של צמד אמריקאים שבטוחים כי הם הדבר המעניין בעולם, מיד קפץ לבקר בעל הגלריה עם המבטא האירופאי שהנעים לי את הזמן במגלומניה שלו לרכוש כל ״בנקסי״ בעולם.

בגדול, בנקסי עשה זאת שוב. בעידן בו חופש הפרט הוא זיכרון רחוק וחופש הביטוי טוב בעיקר בתיאוריה, הוא עדיין מצליח להישאר לא רק אנונימי, אלא גם חד, פוליטי ורלוונטי. בסרט הזה, למרות שאינו חתום על הבימוי שלו כמו ב״אקזיט״, הוא  הצליח בשנית לייצר סיטואציה שבה לא משנה מה יקרה, הוא תמיד ייצא יותר חכם מכולם. שלא לומר מציג אחרים באור מגוחך – בין אם זה עולם האמנות, תאווי הבצע למיניהם שתולשים קירות ועליהם יצירותיו, מעריציו האובססיביים שנדמה כי לעולם לא יגלו את זהותו או יצפו בו בפעולה אבל ממשיכים לנסות. ואם זאת לא אמנות במיטבה, אני לא יודע מה כן.

זמני הצגה של ״בנקסי עושה את ניו יורק״:
יום ו' 08.05 22:30 סינמטק 3 | יום א' 10.05 12:30 סינמטק 1 | יום ג' 12.05 15:00 סינמטק 1 |

מאורת הזאבים
The Wolfpack
(עופר)

את הסרט הזה ניתן להגדיר כשילוב דוקומנטרי בין ״שן-כלב״ ו״קדימה, תריץ אחורה״. בני המשפחה שבסרט לא יצאו מדירתם בלב מנהטן במשך כל חייהם, עקב הקפדנות של האב שחשש מן העולם החיצוני הפוגע והמשחית. אלא שאותו אב אהב קולנוע ואיפשר לאשתו ולילדים מגע עם סרטים, מה שהפך את הילדים לחובבי קולנוע מושבעים, שעבורם צפייה בסרטים היא מפלט מן הדירה שהייתה סוג של כלא. ילדי המשפחה לא רק צופים בסרטים, אלא גם משחזרים סצנות מתוכם ברימייקים דלי תקציב אך מושקעים מאוד מן הבחינה הרגשית.

השינוי שאפשר את יצרת הסרט התרחש כשאחד מבני המשפחה חמק החוצה, מה שהוביל בסופו של דבר להתערבות הרשויות. אותו נער חולם, מטבע הדברים, להפוך לקולנוען וניסיונות ההתשלבות הראשונים שלו בתעשייה הניו-יורקית הם גם חלק מסרטה של הבמאית קריסטל מוסיל, מה שהופך את התוצאה הסופית לכזו אשר דנה לא רק במשבר נפשי עמוק, אלא גם בהתגברות על טראומה וביצירה אמנותית. במקרה זה, של אמן צעיר שבמשך שנים הסתכל על העולם החיצון רק מבעד לחלונו או לחלון הקולנוע.

גם עמדתו של האב מצויינת בסרט, אשר מנסה להבין את הסיבות אשר הובילו להחלטה האומללה שלו לכלוא את משפחתו. הדבר נעשה לא מתוך כוונה להציג אותו כמטורף, אלא מתוך רצון להבין. אם המשפחה, שהיא גם שותפה של בעלה לפשע אבל באותה מידה גם קורבן שלו, הינה דמות לא פחות מרתקת בסרט הזה, אשר מספר סיפור מזעזע וייחודי, אך יותר מכך – מנסה לפתוח צוהר למבט על העולם דרך סרטים.

זמני הצגה של ״מאורת הזאבים״:
שבת 09.05 13:15 סינמטק 1 | יום א' 10.05 21:45 סינמטק 4 |
יום ו' 15.05 22:30 סינמטק 4 | שבת 16.05 21:45 סינמטק 3 |

Fresh Dressed
(אורון)

לא מעט סרטים על מוזיקה ואמנות יש השנה בפסטיבל, רובם ככולם בעלי גוון קצת מדכא (ע״ע אליוט סמית׳ בהמשך). את הפאן והפאנק חשבתי לחפש בסרט של סשה ג׳נקינס, התר אחר הקשר שבין עלייתה של מוזיקת ההיפ-הופ ועולם האופנה של סוף העשור הקודם ותחילת הנוכחי. לכאורה, הקשר נדמה ברור מאליו, אבל הסרט מחפש להציג תהליך מלא של גלגול אופנתי המבצע סיבוב שלם, ומנסה גם לערבל את היוצרות בכל הנוגע למי קדם למי ומה הושפע ממה.

יש בו לא מעט מוזיקה בפסקול, וראיונות עם כמעט כל מי שרק תרצו (קניה ווסט, נאס, פאף דדי או איך שהוא קורא לעצמו עכשיו), אבל דווקא התמונות מדברות בו הכי חזק וברור (וכך יוצא שהמלכים האמיתיים הם RUN DMC). ככזה, ״פרש דרסט״ (שום קשר משפחתי לפרד דרסט) הוא פחות סרט על היפ-הופ והתפתחותו, ויותר סרט המדגים כיצד תמורות היסטוריות מעצבות את תעשיית האופנה. במקרה שלו, אפשר להבין איך נולדו המכנסיים הרחבים עד כדי חשיפת התחתונים, הגורמטים, ואיך הבינו אמני ההיפ-הופ שהקהל שלהם קונה גוצ׳י בדיוק משום שהוא לא יכול להרשות לעצמו לעשות זאת, והחלו להיכנס בעצמם אל תעשיית האופנה עם בגדים שנראים כמו מוצר יוקרתי אך מעוצבים במיוחד לקהילת הראפ. כמובן שברגע שהכסף גבר על הנשמה כל מוזיקאי הפך לבית אופנה והקהל זיהה את הבלוף וחזר למקורות. המסקנה שלי מכל זה היא שיש מותגים שלא מושפעים מתנודות הזמן, ולכן אופנה היא לא רק עניין של הלך הרוחות אלא גם מראה חברתית מעניינת. במיוחד בכל הקשור לדברים שהם ״תמיד באופנה״.

* אין שם בעברית, זה לא שהתעצלתי.

יום ב' 11.05 20:30 נמל ת"א | יום ד' 13.05 19:00 סינמטק 3 | שבת 16.05 20:00 גינת לוינסקי |

ריץ' היל
Rich Hill
(עופר)

ריץ היל היא עיירה קטנה במיזורי, בה חיים כ-1,400 תושבים. בתחילת הסרט מודגם כי היא יכולה להיראות גם כעיירה קטנה ייצוגית, עם בית ספר תיכון ורחובות שמצולמים היטב. אולם, מבט נוסף חושף עוני, ורחובות מוזנחים ומלוכלכים. הסרט עצמו עוקב אחר שלושה נערים מתבגרים, אשר המצב הכלכלי הקשה של משפחותיהם לא מסכם את הצרות שלהם. אנדרו מתמודד עם המחלה של אמו, אשר מונעת ממנה לצאת מן הבית. אביו של אפצ'י נטש את המשפחה ואפצ'י עצמו סובל מהפערות קשב המונעת ממנו למצות את הפוטנציאל שלו בלימודים. הדמות המתרקת ביותר היא זו של הארלי, אשר אמו בבית הסוהר והוא חי עם סבתו. שלושת הגיבורים לא נפגשים ולא כולם יישארו בעיירה לכל אורך פרק הזמן אשר מתאר הסרט. מדובר בגיבורים שקשה לראות אותם יוצאים ממצב של מצוקה כלכלית ונפשית, אך לא מדובר בסרט נטול הומור או תחכום בדרך בה הנראטיב גורם לנו להבין את עולמם.

יוצרי הסרט, אנדרו דורז פלרמו וטרייסי דורז טרגוס, בוחרים בחוכמה שלא לחשוף לנו את כל המידע בחודשים הראשונים המתועדים ובמקום זאת לגלות פריטי מפתח על המצב בהדרגה, אחרי שאנו מכירים את חיי הדמויות והטבע של ההתנהגות שלהם טוב יותר (אני ממליץ לא לעיין בתקציר בתוכניה המגלה פרט מפתח, שנחשף רק בשלב מתקדם של הסרט). מדובר בסרט המשתייך לסוגת הפסיפס האנושי, כלומר יצירה המספרת את הסיפור של החברה כולה דרך מספר דמויות המייצגות כלל רחב יותר. ככזה, הסרט מאפשר הצצה לסיפור התבגרות כואב לא רק במרכז הזנוח של ארה"ב, אלא בכל מקום.

זמני הצגה של ״ריץ׳ היל״:
יום ב' 11.05 15:00 סינמטק 1 | שבת 16.05 14:30 סינמטק 2

השמים אוהבים אותך – אליוט סמית׳
Heaven Adores You
(אורון)

בגיל 34, לאחר עוד הקלטת אלבום סולו, שב המוזיקאי אליוט סמית׳ אל ביתו ודקר את עצמו בלב פעמיים. את הסיפור הזה מכירים כל מעריצי ומעריצות הזמר-כותב-מלחין-נגן בעל הנוכחות הנוגה, ואולי גם חובבי או חובבות מוזיקה בכלל. אבל סרטו של ניקולאס רוסי מתחיל מנקודה אחרת – האוסקרים של 1998, שם ביצע סמית׳ את ״Miss Misery״ כחלק מהטקס בו היה מועמד לפרס השיר המקורי הטוב ביותר, בסרט ״סיפורו של וויל האנטינג״. נקודה זו מסומנת ב״השמיים אוהבים אותך״ כתחילת הסוף לחדוות החיים הממילא מועטה של סמית׳, שאולי ואולי לא הובילה אל מותו (הסרט גם מטיל ספק בהגדרת האירוע כהתאבדות).

אולם, זה פחות או יותר כל הצהוב שתוכלו לחלץ מהביוגרפיה המוזיקלית הסטנדרטית הזו, שמתנהלת קצת כמו אלבום של אליוט סמית׳ – תמיד על מי מנוחות, למרות הנושאים הכואבים, הפתיחה החזקה והסיום הטרגי. למעט הפתיחה, הסרט מתקדם בקצב כרונולוגי ומבקש לשפוך אור על האישיות המורכבת של האמן. בעצם, אולי לשפוך זו מילה לא מספיק עדינה, שכן הסרט רק מרמז על הימצאותם של פצעים, ודאי שלא חושף או מחטט בהם. כך, למשל, מתוארים שינויי המגורים התכופים של סמית׳ (טקסס, פורטלנד, ניו יורק, לוס אנג׳לס) כמיצוי של הלוקיישן, בזמן שהמרואיינים הרבים זורקים איזה כיוון אפשרי לאב מתעלל, בעיות התמכרות, חוסר יכולת להתמודד עם לחץ ותהילה, ועוד.

סמית׳, שאחד מהשירים באלבומו האחרון והטרגי מתאר את ההשלמה שלו עם המראה החיצוני שלו, נראה בסרט בכמעט כל סיטואציה אפשרית – רמת חושפנות לא שגרתית עבור מי שהכוכבות הייתה הדבר הכי גרוע שקרה לקריירה שלו. עם זאת, התדמית של מלאך רגיש בגוף של פאנקיסט עצבני לא רק נותרת בעינה אלא מגיעה לשיאים חדשים, לפחות עבורי. ״השמיים אוהבים אותך״ יכול בהחלט לספק תמונה מסויימת אודות האמן עבור מי שרק שמע עליו, אבל נוצר עבור אלא ששמעו אותו – ואותם כנראה לא יצליח לרצות לגמרי, משום שהוא מותיר את סמית׳ במכוון כחידה בלתי פתורה.

זמני הצגה של ״השמיים אוהבים אותך – אליוט סמית׳״
יום ה' 07.05 17:30 סינמטק 4 | שבת 09.05 22:30 סינמטק 1 | שבת 16.05 21:45 סינמטק 2 |

בחלוף השנים
Over the Years
(עופר)

הנה פסיפס אנושי נוסף, אבל כזה הדורש יותר זמן מן הצופה וגם דרש יותר זמן הכנה: הסרט האוסטרי הזה מתרחש לאורך תקופה של יותר מעשור. בתחילת הדרך, זהו תיאור של מפעל טקסטיל על גבול אוסטריה-צ'כיה, אבל המפעל שפעם העסיק מאות עובדים מעסיק כעת רק פועלים ספורים וסכנת סגירה מרחפת עליו – וזו אכן מגיעה במהרה. לאורך העשור העוקב, במאי הסרט ניקולס גייארהלטר שב ופוגש את הדמויות אותן תיאר במפעל – בין אם מדובר באנשי ההנהלה ובין אם בפועלים פשוטים. הוא פוגש אותם בעבודות חדשות, בלשכת התעסוקה, וגם נפגש עם אנשים אשר ויתרו על שיבה לשוק העבודה.

גייארהלטר מעניק לאנשים כובד משקל ומתאר את המילים התמציתיות שלהם, לעיתים גם במחיר של שימוש בפייד-אאוט פייד-אין על מנת להגיע למהות הדברים. את העבודות השונות הוא מתאר דרך הפסקול – הרעש של מכונות המפעל ושל עבודות מזדמנות בתחומים שונים, חלקם מפתיעים. הסרט מתאר עולם של ייצור מסורתי שדעך, אבל זהו לא סרט על עוני וגם לא סרט על העבר, אלא סרט על אנשים שמגדירים מחדש את חייהם. חלקם עושים זאת גם נוכח קשיים נוספים עם אובדן הפרנסה.

זהו דיוקן מסוג אחר, של אירופה בימינו, בו התרבות המערבית שלכאורה שולטת על העולם גם היא איבדה מעט מזהותה המסורתית ועסוקה בבנייה של זהות חדשה. זהו סרט עדין ויפה שיצליח לרגש את הצופה הסבלני, אבל זהו סרט של מעט יותר משלוש שעות. הקצב האיטי הוא חלק אינטגרלי מכוחה של היצירה, אבל הוא גם זה אשר ירתיע לא מעט צופים. למרות שהבמאי משמיע את קולו בפסקול הסרט, אני חושב שחובבי פרדריק ווייזמן יכולו למצוא עניין ביצירה הזו.

זמני הצגה של ״בחלוף השנים״:
יום א' 10.05 12:45 סינמטק 4 | יום ד' 13.05 12:45 סינמטק 4

לגזור, להדביק, להעתיק
Remake, Remix, Rip-Off
(אורון)

את הקולנוע הטורקי מכירים כיום שוחרי ושוחרות הקולנוע בתור ממתק סינפילי שעליו אחראים יוצרים כמו נורי בילגה ג׳יילן וסמיח קפלנוגלו. אבל המונח ״סרט טורקי״, לפחות כפי שאני מכיר אותו מהדור שלפניי, בא לתאר מלודרמה מוגזמת ומופקת בזול, כלומר משהו שמנחם גולן ז״ל היה שמח להיות חתום עליו. בסרט ״לגזור, להדביק, להעתיק״ נחשף בפנינו לא רק מנחם גולן הטורקי, אלא דור שלם של קולנוענים שעבדו במדינה בשנות ה-60 וה-70, והפיקו אלפי סרטים מקומיים עד להגעת הצנזורה של המשטר הצבאי. הסרטים היו צריכים להיות מופקים במהירות, בקצב של אחד ליום פחות או יותר, והיוצרים ניצבו בפני אתגר אותו בחרו לפתור באופן שאנחנו נוטים לייחס לעידן הדיגיטלי – העתק והדבק. סרטים הוליוודיים זכו לגרסאות מקומיות, סצנות מסרט אחד נחתכו והודבקו באחר כדי לחסוך בחומר גלם, ומספר מאוד מצומצם של פסקולים שימש את כל הסרטים (נעימת ״הסנדק״ נכנסה בכל קטע מרגש ומלנכולי, למשל). בנוסף, טכנאי הקול עבדו גם הם ללא שום תנאים, דהרו בתוך גיגיות של חצץ על מנת לדמות סוסים במרוצה או נבחו בעצמם כשכלב הופיע על המסך.

התוצאה היא סרטים שכיף לצחוק עליהם כפי שמרשים להתפעל ממהירות השיווד שלהם (מונח שטבע מישל גונדרי, הנועד לתאר גרסה ביתית ודלת אמצעים לסרט גדול). קטעים מתוכם משובצים לאורך הסרט התיעודי של צ׳אם קאיה, ויש משהו משעשע בלראות את רמבו הטורקי, או את גיבור העל החובש מסכה של פנטומס, גלימה של סופרמן וחגורת כלים של באטמן. הגניב אותי במיוחד נבל החוזר בכמה וכמה סרטים, קילינקס, הלבוש כשלד אנושי, שנכנע לבסוף לצנזורה הצבאית בסצנת שיא בה הוא מוכן להסגיר את עצמו לצבא הטוב בעולם – צבא טורקיה.

אולם, רוב רובו של הסרט מורכב מ״ראשים מדברים״ המספרים על התקופה. בין אם מדובר בבמאים, שחקנים, אנשי צוות או מומחים וצופי קולנוע מקומיים מסוגים שונים. חלקם שם בשביל קונטקסט, והאחרים לא נורא מעניינים, משום שקשה לחוש נוסטלגיה לתקופה שלא היית בה. להיפך – הגילוי על הסרטים האיומים אך מהנים לצפייה הללו הוא כה טרי, ומתחלף בכל כמה רגעים בפנינת טראש נוספת המוצגת על המסך, עד כי התחושה הכללית היא יותר בכיוון של ״אני חייב לראות את השט הזה!״ מאשר ״אוי, איך אהבתי את השיט הזה פעם״.

חריקה נוספת של הסרט נרשמת כשגם הוא בעצמו מרגיש שהגימיק מוצה, ופונה לאותם אמצעים קולנועיים שהשתמשו בהם הסרטים המוצגים בו, ושכלפיהם יש בו ביקורת גלויה לצד ההתרפקות הנוסטלגית. פרק זמן נכבד המוקדש לתקופת הסרטים האירוטיים וסרטי האקספלוטיישן בטורקיה, למשל, מגיע בשלב בו חלק מהקהל כבר עלול לאבד עניין. כך שגם כטקסט ביקורתי על סרטים זולים ונצלניים אני לא ממש יכול להמליץ עליו, אולי ככתב הגנה דווקא – לקראת הסוף התגברה בי ההרגשה כי בעצם אין שום הבדל מהותי בין תעשיית השכפולים הטורקית לזו ההוליוודית, מלבד באיכות הגימור של המוצר הסופי. כלומר, במה שונה הוליווד מהגרסה הטורקית שלה, המכונה ישילצ׳אם (Yeşilçam)? רק בגודל התקציב. הרי גם הם רק מעתיקים ומדביקים את מה שמצליח.

זמני הצגה של ״לגזור, להעתיק, להדביק״:
יום ו' 08.05 20:45 סינמטק 4 | יום ד' 13.05 15:15 סינמטק 1 | יום ו' 15.05 21:15 סינמטק 1 |

הָיֹה הָיָה מלך
(עופר)

כאשר באים לייצר סרט אודות אמן גדול, תמיד עולה מתח בין שני קווים שיש לבחור בניהם, או לנסות לשלב ביניהם: שמירה על רוחו האמנותית של מושא הסרט וסיפוק האינפורמציה לגבי חייו ויצירתו לקהל הרחב. מובן שזהו גם המקרה בסרט על דמותו של המחזאי נסים אלוני, שהתלונה העיקרית שספג לאורך הקריירה הייתה חוסר היכולת שלו להתקשר עם כל הקהל. הכותרת המלאה של הסרט מדגימה שכוונת היוצרים הייתה לייצר סרט שידמה במשהו למחזות שאלוני כתב – "היה היה מלך – נסים אלוני בשלוש מערכת, שתי תמונות ביניים ואפילוג" הוא שם שלא רק מקנה לסרט התיעודי מבנה של הצגת תיאטרון, אלא גם מהדהד את עולמו של אלוני היוצר, אשר מלכים, נסיכים וקסמים היו חלק ניכר מן המחזות שיצר.

נסים אלוני נגע במציאות הישראלית לא בדרך ישירה, אלא אמר משהו על המצב בימי חייו דרך פניה לאגדות ומיתולוגיות, בין אם מדובר בתנ"ך, במיתולגיה היוונית, בדמויות היסטוריות או באגדות ילדים. מלכים ושליטים תמיד היו בסביבה, כדמויות גדולות מן החיים המתגלות בשיא קטנותן, דרך מילים פיוטיות ומפוארות אשר נאמרות על ידי הדמויות במחזה, אחרי שאלוני שייף כל פרט בטקסט במשך שבועות וחודשים. על מנת להעניק לסרט מימד של קסם התיאטרון, ״היה היה מלך״ משלב בתוכו לא מעט קטעים בהם התפאורות (בעיצוב המתכתב עם העיצובים שיצר יוסל ברגנר להצגות של אלוני) קמות לחיים. גם כאשר אנו חוזים בכותרות עיתונאים או בקטעי טקסט מן המחזות, המצלמה נעה על פניהם במהירות, יוצרת תחושה של עולם חי. הזרימה של הסרט חשובה ליוצרים יותר מאשר היכולת של הקהל לקרוא את הטקסט החולף במהירות על המסך.

כתוצאה מכך, סרטו של הבמאי דורון ג'רסי לא מאבד לשנייה את היכולת להוליך קסם על הצופים ולשמור על רמה גדולה של עניין ושל התפעלות מן העולמות הייחודים והטקסטים הנצחיים אשר כתב אלוני. אולם, הסרט גם מנסה לספר את סיפור חייו של האמן בדרך קונבנציונלית, כלומר דרך תחנות מפתח בחייו ושיחות עם מומחים ליצירה שלו, ואנשים אשר שיתפו עימו בפעולה. זוהי בחירה טבעית ומובנת, אך גם כזו אשר לוקחת את הסרט למקומות שגרתיים יותר.

יש פעמים בהן חשתי כי הסרט לכוד בין שתי הגישות, ושאולי 80 דקות אינן מספיקות לו על מנת לספר את כל הסיפור. חלקים מעניינים מיצירותיו של אלוני לא נידונים באופן מספק (למשל: כיצד עבד שיתוף הפעולה עם דוד פרלוב על הסרט "הגלולה"? מה היה היחס של ותיקי הבימה, דוגמת חנה רובינא, למחזות של אלוני?). גם היחס ליצירות של אלוני מצד הקהל (שלא תמיד הבין או אהב) והביקורת (שרוממה אותו, אבל לטענת הסרט גם סיימה את הקריירה האמנותית שלו) לא נידון על כל רבדיו ולעיתים נדמה כי הוא כבול לעמדה עימה הגיע הבמאי, מבלי לנתח שני צדדים שונים של אותו מצב. אם כי בסופו של דבר, הצד הפיוטי של אלוני ושל הסרט גובר ו״היה היה מלך״ הוא סרט מהנה שחשוב שנעשה, על מנת שאלוני ישוב לכס המלכות כאחד משני המחזאים הבכירים ביותר שפעלו בישראל (לפחות).

* הערה חשובה: הטקסט על הסרט הזה בלבד נכתב אחרי צפייה בעותק לא סופי.

זמני הצגה של ״היה היה מלך- נסים אלוני בשלוש מערכת, שתי תמונות ביניים ואפילוג״
יום ה' 07.05 19:00 סינמטק 3 | יום ג' 12.05 10:00 סינמטק 3 | שבת 16.05 15:30 סינמטק 4 |

הביקור
The Visit

מה היה קורה אם ישות חייזרית הייתה נוחתת עכשיו בכדור הארץ? לא בסרט הוליוודי, או טורקי, אלא ממש במציאות של כל אחד ואחת מאיתנו? על השאלה ההיפותטית הזו, עימה התמודדו רבבות סרטי מדע-בדיוני, מנסה לענות בצורה רצינית ומדע-לא-בדיונית סרטו של מייקל מאדסן (היוצר הדוקומנטרי מדנמרק, לא השחקן ההוליוודי). כדי לענות על השאלה ברצינות הראויה, גייס הבמאי כמה מן המוחות המדעיים המתמחים בנושא, יחד עם צוותים מארגונים כמו ״המשרד ליחסים חוץ-ארציים״, כנראה המקום המגניב ביותר לעבוד בו על פני כדור הארץ (אמיתי לגמרי).

סביר להניח שאתם ואתן מדמיינים ומדמיינות כרגע שורה של ראיונות שמעלים גיחוך במקרה הטוב, מצולמים מזוויות לא מחמיאות ובתאורה אקספרסיבית מדי. לא הפעם, לא במקרה של ״הביקור״. מדובר ביצירה קולנועית ודוקומנטרית מן המעלה הראשונה, שבה הקולנוע מדבר חזק יותר מן המרואיינים. בכל פעם שהמלל מתחיל לייגע, מגיע ויז׳ואל מהפנט. בכל רגע שבו מישהו זורק לחלל האוויר רעיון משנה פרספקטיבה, משתנה יחד עימו גם הסרט. הוסיפו לכך פסקול אמביאנט שעובד חזק על התודעה, והמון רגעים סוראליסטיים במתכוון שנועדו לדמות נקודת מבט חדשה (וחייזרית) על המציאות שלנו, ומיד תבינו מדוע ״הביקור״ הוא חוויה מהפנטת ומרתקת. כזו שמעידה הרבה יותר על הטבע האנושי ומצב האנושות הנוכחי מאשר על הסבירות של הימצאותם של חיים נוספים ביקום. חווית הצפייה הזכירה לי סרט מד״ב טוב באמת, אבל רק את התמצית, משוחררת מהצורך בעלילה או דמויות – גלולת מדע-בדיוני מרוכזת.

כיאה לקולנוע מסוגו, הסרט מוצג בפסטיבל במסגרת תחרות ״עומק שדה״. מסגרת זו נוסדה בשנה שעברה, בשיתוף פעולה בין פסטיבל דוקאביב לבין פורום מבקרי הקולנוע בישראל (שעופר ואני חברים בו ופבלו הוא יושב הראש שלו), והשנה היא חוזרת לסיבוב נוסף, שוב בזכות אוהד לנדסמן. מטרתה היא לרכז את הסרטים התיעודיים שיש להם ערך קולנועי מוסף, בין אם הם מאתגרים את המדיום או מטשטשים גבולות בין התיעודי והעלילתי. אם ״הביקור״ הוא אינדיקציה, ובהתחשב גם בהיצע דאשתקד, אני ממליץ לשוחרי ושוחרות קולנוע לנסות ולתפוס כמה שיותר סרטים מתוך המסגרת הזו. ובהצלחה לעופר במלאכת השיפוט השנה.

זמני הצגה של ״הביקור״:
יום ו' 08.05 14:45 סינמטק 2 | שבת 09.05 12:30 סינמטק 4 | יום ב' 11.05 19:30 סינמטק 4 |