"הון אנושי", סקירה

הון אנושי (Il capitale umano/Human Capital), סרטו החדש ועטור הפרסים של הבמאי האיטלקי פאולו וירזי, רומז כבר בכותרת שלו על המסר הפוליטי בו הוא רוצה לעסוק: ביקורת על הקפיטליזם המודרני. הסרט אמנם בנוי כדרמה עם אלמנטים של מתח, אבל האמירה על כך שהכסף שולט בעולם ומבטל כל ערך אחר, כולל אהבה ונאמנות לבני משפחה, נוכחת לכל אורכו דרך המוקדים השונים הסיפור. הניצול הוא לא רק של המעמד הגבוה את המעמדות הנמוכים יותר, אלא גם ניצול מגדרי בו שאיפות הנשים לא תמיד יכולת לפרוח נוכח רצון הגברים.

הסרט נפתח בתאונת פגע וברח, מאורע מחולל שכנראה הופך לסוג של הכרח בסרטים המבקשים להעביר ביקורת על הקפיטליזם בימינו. אף סרט לא עשה את טוב כמו "שלושה קופים" של ג'יילן, אבל המוטיב שב ועולה במספר סרטים לאחרונה, כאשר כמעט בכולם הדגש הוא לא על הקורבן, אלא על הנהג שגרם לתאונה ועל סביבתו הקרובה.

הסרט נפתח בפרולוג קצר המציג עבודת ניקיון אחרי חגיגה של בית ספר עשיר לקראת חג המולד. אנו חוזים באחד מעובדי המקום עושה את דרכו הביתה על אופניים – עד שהוא נדרס על ידי ג'יפ. איננו יודעים הרבה על הקורבן ורוב המידע לגביו יימסר לנו בשלב מאוחר יותר של הסרט. מנקודה זו, הסרט חוזר מספר חודשים לאחור. הוא יבצע את החזרה הזו פעמים נוספת, כאשר כל פעם הוא יתמקד בדמות אחרת. כל הדמויות נפגשות שוב באותה חגיגה שראינו כבר בפרולוג, שהאירועים בה וביום שאחריה הם הנקודה שאליה מתנקזות רוב עלילות הסרט.

האירועים המתוארים בסרט הם תוצאה של מפגש של שתי משפחות. משפחת ברנסקי היא אחת מן המשפחות העשירות ביותר בחבל לומברדיה, בין היתר אודות לקרן השקעות אשר מנהל גו'באני (פבריציו גיפוני), ראש המשפחה. בנו התיכוניסט יוצא עם סרנה (מטילדה ג'ולי), בתו של דינו אוסולה (פבריציו בנטיבויליו), סוכן נדל"ן החולם על רווחים גדולים בהרבה.

דינו הוא הגיבור של הסיפור הראשון. הוא מנצל את הרומן בין הנערים על מנת להתקרב לג'ובאני והוא לוקח משכנתא על מנת להשקיע את כל רכושו בקרן אשר נאמר כי היא מביאה רווחים גבוהים במיוחד. ג'ובאני מצרף אותו כמשקיע ואף כפרטנר למשחקי הטניס, למרות שניכר מהתנהגותו של דינו כי הוא לא באמת בקיא בכללי ההתנהגות של המעמד הגבוה, מה שנכון גם לגבי חוסר חשיבה כלכלית לטווח הארוך. דומה כי הדחף של דינו להתקדם בחברה ובממון הוא שלו בלבד בעוד בתו ואשתו (ולריה גולינו) מקבלות את חיי מעמד הביניים.

הסיפור השני עוסק בקרלה ברנאצי (ולריה ברוני-טדסקי), אשתו של ג'ובאני. מסתבר כי בעברה היא הייתה שחקנית, לפני שעברה לגלם את התקפיד של אשת החברה הגבוהה. היא משכנעת את בעלה לקנות תיאטרון עתיק במילאנו העומד בפני הריסה ועובדת על פתיחה מחדש של התיאטרון ועל רפטואר מפואר שיחזיר את התיאטרון לקדמת הבמה התרבותית. הדבר מוביל גם להתקרבות שלה למנהל האמנותי שהיא בחרה לפרוייקט – אלא שתקופה פחות מוצלחת בעסקים של בעלה מעמידה את כל הפרוייקט בספק גדול.

הסיפור השלישי חוזר לסרנה, הדמות אשר החיבור שלה עם בנם של בני הזוג ברנאצי התחילה את החיבור בין המשפחות ולמעשה זריזה את שאר העלילות. מסתבר כי רבים מן הדברים אשר הדמויות האחרות הניחו לגביה אינם נכונים. דרך דמותה אנו נחשפים לעוד מספר בני נוער, ביניהם לוקה (ג'ובאני אנזאלדו) אמן צעיר הנוטה להסתבך עם החוק, דמות נוספת של קורבן של המערכת הקשורה לדמויות האחרות בדרכים שחלקן מפתיעות.

הסרט מצולם ומשוחק באופן מסוגנן מאוד ומרשים, אופראי לפרקים. בהיותו אופראי, הוא לא תמיד אמין מבחינת עיצוב עולם הנאמן למציאות, ולעיתים מדלג על פרק זמן גדול בעלילה בו חלות תמורות רבות, דבר אשר משחק דווקא לטובת בניית המתח בסרט. בכלל, הסרט מכיל מספר סיקוונסים מרשימים למדי, מעין גרסה מעודנת של ויסקונטי (אם כי פחות טובה ואמיצה בהרבה מן האציל אשר ייתכן והיווה השראה). יחד עם זאת, הרצון לפתח מספר קווי עלילה ולשחק בין הזמנים מונע מחלק ניכר מן הסצנות למצות את הפוטנציאל הדרמטי שלהן. כך שבמידה רבה הסרט מנצל את הדמויות שלו, ובדומה למערכת הקפיטליסטית הוא מתייחס אליהן ככלים בסיפור שלו ולא תמיד כבני אדם.

אבל למרות חיסרון זה, הסרט עובד לא רע בתור מותחן ומצליח לברוא מספר דמויות מעניינות. למעשה מדובר רק בדמויות של הנשים בסרט, שכן משהו בעיצוב הדמויות הגבריות נוטה להגזמה. דמותה של סרנה מרתקת ביותר ומטילדה ג'ולי המגלמת אותה היא התגלית של הסרט מבחינת משחק. במידה רבה, הודות לה החלקים האחרונים של הסרט הם הטובים ביותר, לא רק בגלל שהם מספקים לנו מידע המאפשר להבין טוב יותר את חלקיו הקודמים.

בתור סרט בעל אמירה ביקורתית על החברה הקפיטליסטית, "הון אנושי" נוטה לאמירות פשטניות מדי ומעט בנאליות, כפי שקורה לא מעט בסרטים מן הסוג הזה. כך שלא מדובר בסרט גדול או כזה שנותר בזיכרון לאורך זמן, וגם לא בכזה המחדש משהו מבחינת הצורה או המסר. אבל בסופו דבר, לא מעט מן הדרמה האנושית של הסרט כן מצליחה לעבור היטב וסיפור המתח אף עובד טוב יותר ומצליח להפתיע מדי פעם. הבמאי פאולו וירזי יצר סרט שהוא אמנם לא סרט גדול, אבל בהחלט סרט טוב מספיק על מנת להשקיע ולצפות בו על גבי המסך הגדול.