"נורטה, סוף ההיסטוריה", סקירה

"נורטה, סוף ההיסטוריה" (Norte, the End of History), סרטו של הבמאי הפיליפיני לב דיאז נבחר בסוף 2014 במקומות רבים ונחשבים כאחד מסרטי השנה וייצג את מדינתו באוסקרים. זהו סרט שעוסק באנשים שנואשו מלהבין את הרציונל החברתי המאוד שרירותי שסובב אותם (משמע – את הדרך בה דברים מתנהלים בעולם), ורובם מחליטים, שלא במודע, להתריס כנגד ולחולל שינוי התנהגותי ותפיסתי. אל אותו שינוי אגיע בהמשך, אך ראשית ראוי להציג את הסרט קודם.

הסרט עורר הדים רבים מאז הקרנתו בפסטיבל קאן לפני שנה, במסגרת המרתקת והמאוד חביבה עליי "מבט מסוים". נדמה ש"נורטה" הוא אחד הסרטים שהכי מייצגים את שמה של מסגרת זו, הן במובן הפשוט, והן במובן הסימבולי. הבמאי, דיאז, הוא אחד מן הבמאים העצמאיים הבולטים ביותר בפיליפינים, ושמו מוכר בכל הקשור לגיזרת סרטי הארט-האוס. זהו סרטו היחיד שיצא במערב להפצה ביתית על בלו-ריי ודי.וי.די. וכל שאר סרטיו בלתי ניתנים כמעט להשגה. אולי יש לכך קשר לעובד שהוא ידוע בסרטיו הארוכים מאוד – סרטו מ-2004, "Evolution of a Filipino Family" ,אורך כתשע וחצי שעות. גם "נורטה" אינו קצר – ארבע שעות ועשר דקות אורכו, וגם יש בו כמה רגעים שאינם מצדיקים את אורכו. ועדיין, איני יכול לדמיין את היצירה הכל-כך ייחודית ומלאת הניגודים הזו עם דקה אחת פחות.

"נורטה" מורכב משלושה קווי סיפורים, שהראשון שבהם מהדהד במכוון את "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, ורבים מנושאיו נידונים במפורט בסרט. אבהיר כבר מעכשיו שאני מעדיף שלא להיכנס ליותר מדי השוואות בין הסרט לספר, מכיוון שקראתי את הספר לפני זמן רב. קו עלילה זה עוסק בחואקין, סטודנט צעיר למשפטים ואינטלקטואל שמרבה לשטוח בפני ידידיו את טיעוניו בנוגע למוסר, אמת וגישות פילוסופיות שונות. חואקין חי בדוחק ובדידות ומרבה ללוות כסף מידידיו וממלווה בריבית, ואף על פי שהוא מתואר על ידי חבריו כתלמיד מבריק, הוא שוקל האם להמשיך בלימודי המשפטים.

קו העלילה השני עוסק באליזה ושתי בנותיה, משפחה קשת יום אשר גרה בשכונת עוני ומסתמכת גם כן על אותה מלווה בריבית שגם חואקין נסמך עליה. יום אחד, חואקין רוצח את המלווה בריבית ואת העוזרת שלה. הוא בורח, והאשמה נופלת על בעלה של אליזה, פביאן שמושלך לכלא שם צפוי לו מסע כואב של התפכחות ממדינתו והצורה בה היא מתנהלת והתנהלה לאורך ההיסטוריה שלה. במקביל, ובעקבות הרשעתו, אליזה ובנותיה יתחילו במסע לא מוגדר לאורכם של הפיליפינים בחיפוש אחר משהו. תחילה נראה שאחר גאולה, אך בהמשך האניגמטי הדבר יוטל בספק.

דיאז חוקר בסרטו את המשמעויות והמהויות העמוקות ביותר של מושגים כמו פראקסיס, פנומנולוגיה, הוויה וזמן (ואני בכוונה כותב את שני המושגים האלו בנשימה אחת), היסטוריה, מוסר, זהות, אמת, אידיאולוגיה ושינוי. נושאים שחלקם נידונים באופן מאוד ישיר כבר בסצינת הפתיחה של הסרט, סצינה בה חואקין שוטח את תפיסותיו הניהיליסטיות-ניטשאניות והפוסט-מודרניות, וסצינה שכבר בה הוא קובע את מותה של האמת, וחבריו אף מכנים את גישתו פוסט-אמת. כאשר הדיון מסתיים וחואקין עוזב את בית הקפה בו הוא ישב עם חבריו, כבר ביציאתו הוא עד לתוצאה של תאונה מוזרה ושותתת דם של אישה, אשר לא ברור כיצד היא נגרמה.

הרגע הסמלי והמסתורי הזה מעיד יותר מכל על דמותו ואישיותו של פביאן – ניצחון החוויה האישית-חושית על האינטלקטואליות, כלומר, ניצחון ההתנסות האישית וצריבת הרגש הממשי המתהווה בתודעתו (הרגע הפנומנולוגי) על הידע והתיאוריות בהם הוא כל כך מאמין ומפגין בקיעות רבה כל כך. במידה רבה, זוהי גם גישתו של דיאז עצמו לאורך כל הסרט – "נורטה" הוא סרט שניחן במסתוריות מופשטת ומטרידה לצד ריאליזם ישיר ובוטה, שילוב מנוגד ומרתק שמוביל למעין סינתזה מעורפלת וקשה לניסוח, מרובת סתירות אידיאולוגיות במכוון.

אנסה לחדד את עצמי דרך אבחנה של נקודה נוספת מהדברים שהזכרתי. אתחיל מכך שעל פי צפייה בסרט הזה בלבד, מדובר בעיניי במתחרה רציני לבמאים עכשוויים כמו בלה טאר, נורי בילגה ג'יילן, ו-ווס אנדרסון בכל הקשור לעיצוב הקומפוזיציות והמיזנסצנה, שהן פשוט יפהפיות. דיאז מנצל את כל רוחב המסך הענק שלו ונותן תשומת לב לכל פינה ופינה בשוט. שימו לב בעיקר באיזה אופן ייחודי וכל כך סימבולי הוא מעצב את צידי השוטים.

העיצוב של השוטים הוא פראקסיסטי ברובו, כלומר מבוסס על המציאות שסובבת את האדם והדרך הלכאורה פשוטה וישירה בה הוא תופס אותה, לעומת הקליטה והעיבוד שלה לתת-המודע. כך יוצא שהשוטים בעלי היופי הנדיר והרודף, עומדים בניגוד גמור לתוכן האנושי והאישי שהסרט מציג. יתרה מכך, לפעמים נדמה שזהותם ואישיותם של דמויות הסרט משתנות, מתהוות ומוגדרות מחדש מסצינה לסצינה. היופי של השוטים האלו, יחד עם תנועות המצלמה האיטיות והמרהיבות, מנסים לנסח יחד איתם את הזהות הזאת. זהות שיש בה הדים רבים להיסטוריה של הפיליפינים, אך מכיוון שלפני הסרט קראתי אותה באופן כללי בלבד אני חושב שלא אני האיש לדון בה בהקשר זה.

יחד עם זאת, אחד מהדברים שהכי מסייעים לסרט הזה להפוך ליצירת המופת שהוא כל כך שואף להיות, הוא בדיוק היומרנות הזאת של דיאז לנסח את כל הדברים שהזכרתי. "נורטה" הוא סרט שמנסה להיות, מן השנייה הראשונה, מרובה משמעויות ייחודיות, ובאופן כללי מנסה בכוח להיות "חשוב". החשיבות העצמית החמורה הזאת שדיאז נוטל על עצמו גורמת להרבה רגעים בסרט להיראות פשוט מלאכותיים ומתאמצים מדי. כבר עצם שמו של הסרט, "סוף ההיסטוריה", מעיד על יומרנות יתרה. שלא תבינו לא נכון – לדיאז יש הרבה מאוד מה להגיד ושפה קולנועית עם חותמת אישית מאוד, אך כאמור, לפעמים היומרנות שלו היא זו שמפילה אותו.

עוד בהקשר שמו של הסרט, אחת השאלות הראשונות שעולות עם תומן של ארבע השעות, היא מה הכוונה בסוף ההיסטוריה? לדעתי, סופו של הסרט נותן לכך תשובה ברורה (וכמובן מנסה לדון במשמעות של ההיסטוריה), שמן הסתם לא אגלה אותה כאן. רק אגיד שאל לכם להתפלא אם באחד מרגעי הסוף יקפוץ לכם לראש הסרט "הדוד בונמי" (Uncle Boonmee Who Can Recall His Past Lives) של אפיצ׳טפונג ווירסטקול שזכה בדקל הזהב.

"נורטה, סוף ההיסטוריה" הוא סרט שלא כדאי להחמיץ. למרות שהוא חווית צפייה קשה בכל מובן שהוא, מדובר גם באחד הסרטים היותר אנושיים שראיתי לאחרונה, הרבה בגלל ניסיונו הבלתי פוסק של דיאז לייצר תחושות ייחודיות עם פרשנות מרתקת. יש לקוות שכמה שיותר אנשים ייחשפו לסרט הזה – חסרים היום במאים כמו דיאז, ולתחושתי גם חסרים קצת אנשים שיהיו מוכנים להתמסר ליצירות מסוג זה. זהו סרט שנאבק להציג את האנושיות במצבים הקשים ביותר ואינו מוותר, גם אם לכאורה זה נראה כך.