״עלים אדומים״, סקירה

סרטו של בזי גטה, ״עלים אדומים״, עולה היום לאקרנים לאחר שנחשף לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום, ומפסטיבל ירושלים יצא עם שני הפרסים לסרט ביכורים – המקומי והבינלאומי. הסרט נשען על תבנית עלילתית מוכרת למדי: לאחר מות אשתו מחליט גיבור הסרט, מסגניו טדלה, למכור את ביתו להעביר את שארית חייו כאשר הוא מתארח בבתיהם של ילדיו. אלא שמשפחתו לא ממש ששה לארח אותו והוא לא מוצא מקום לנוח בקרב קרוביו. תפיסת עולמו המסורתית לא מתאימה עוד למציאות הסובבת אותו. יש בסיפור הזה הרבה דמיון ל״סיפור טוקיו״ של אוזו ול״המלך ליר״ של שייקספיר. הייחוד בסרטו של גטה הוא העיסוק בקהילת עולי אתיופיה בישראל ובפער הבין דורי בתוך הקהילה. זהו הפער בין מסגניו שלא נקלט וכמעט אינו דובר עברית, לבין בניו ונכדיו אשר השתלבו בחברה הישראלית באופן רחב ממנו. הם אף הפנימו כמה ערכים של התרבות המערבית, השונה מן המסורת האתיופית עליה מתבסס גיבור הסרט בהתנהלותו.

בניית ההזדהות עם הגיבור היא נקודה מעניינת בסרט, וגם נקודה אשר יכולה להיות בעייתית עבור רוב קהל צופי הקולנוע. זאת משום שעולם הערכים של מסגניו מנוגד לתפיסה הערכית של הישראלי הממוצע. מסגניו מאמין כי יש לציית לראש המשפחה בכל מקרה וכי כבוד האב, או הגבר, חשוב יותר מן המימוש העצמי של בני המשפחה האחרים. מבחינתו, הוא כלל לא כופה את עצמו על בני משפחתו, אלא שזו אינה הדרך בה הם רואים את הדברים. הסרט לא שופט אף דמות על אף השקפת עולם – הן מסגניו והן בני משפחתו צודקים באותה מידה. אבל תפיסות העולם שלהם לא יכולות להתקיים יחדיו, לא מבלי שלפחות אחד מן הצדדים יוותר על עיקרון או עקרונות.

במשך לא מעט מן הסרט, מסגניו הולך. הוא עושה זאת משום שהוא לא מוצא מקום – לא בבתים השונים של ילדיו, ובעיקר לא בארץ שאת השפה שלה הוא עדיין לא לגמרי קלט למרות שחי כאן כבר שנים רבות. הוא אמנם שותה בירה ישראלית ואוכל פלאפל, אבל דומה כי אינו רוצה באמת להבין את התרבות הישראלית, אולי מפני שהוא בכלל אינו מודע כי היא שונה כל כך מן התרבות ומסולם הערכים על פיו הוא פועל.

ההליכה של מסגניו מצולמת כמעט תמיד מן הגב, כאשר הוא בפוקוס אך שאר העולם מטושטש. הוא פוסע בעולם לא מובן, הוא בו זמנית נטול נקודת מבט ונטול פנים. אנו רואים גם כי למרות שהוא הולך בנחישות, הוא מבוגר מדי בשביל מסעות ארוכים כאלו. הוא מאיים לקרוס בכל רגע, אבל השאלה היא האם הקריסה הפיזית עוד תכאיב לו, שכן דומה כי הוא אינו מודע לקריסה הנפשית שכנראה עבר.

אבל לא מדובר ביצירה אשר מציגה רק מימד אחד של המציאות. רגעיו הטובים ביותר של ״עלים אדומים״ אינם הסצנות המראות חוסר התאמה לעולם או עימותים בתוך המשפחה, אלא דווקא הסצנות המתארות פיסות חיים קטנות, בהן יש שמירה על המנהגים המסורתיים של יהודי אתיופיה – בין אם בטקס לעילוי נשמת האם, ארוחות ערב שונות, או הכנת קפה. בסצנות האלו הסרט מאפשר לנו הצצה לתרבות ישראלית אשר לרוב נותרת זרה ומנותקת לרוב הישראלים. ברגעים אלו יש לא מעט כאב, אבל גם שימוש מדוד בהומור ובעיקר ניכרת בהם אהבה לבני האדם המתוארים בסרט.

לא מעט נובע מן הליהוק המוצלח של הסרט, כאשר לכל דמות יש פנים ייחודיות המציפות את המסך באופי אנושי. בראש הקאסט, בתפקיד מסגניו, מככב אשטו דבבה, שחקן אתיופי מנוסה אשר אינו ישראלי או יהודי, אך הוא משתלב עם הדמות ועם המשפחה הישראלית בצורה הנראית טבעית. יש לא מעט נקודות בסרט בהן התסריט נראה מוכתב מדי, אך אין בו רגע אחד שבו מישהו מן השחקנים נראה כאילו הוא מנסה לשחק ולא מתנהג בצורה טבעית.

כשם שלא מדובר ביצירה פסימית, גם לא מדובר ביצירה המנסה לייפות את המציאות. עוד בטרם אנו פוגשים במשפחה שבלב הסרט, מוצג לנו פרולוג ובו כבש הנלקח בכוח על ידי אדם, כנראה למטרות שחיטה. הכבש נאבק להישאר במקומו, אך מוזיקה המגיעה מחוץ לעולם הסרט מרמזת לנו על הגורל הלא נעים הצפוי לו. מנקודה זו, במשך יותר משעה כל המוזיקה שתישמע בסרט תנבע מתוך העולם של הסרט, כאשר הצלילים הלא-טבעיים יחזרו רק בסיקוונס הקרוב לסיום, בו הגיבור חווה ערב מסויט במיוחד בו ייתכן והוא מופשט מכל זהות שהייתה לו, ולא רק מערכיו.

אין בסרט הפתעות גדולות מדי בעלילה, אולי כיאה לסרט המנסה לתאר מסורת מתוך כבוד אליה, גם אם מדובר במסורת שכבר אין לחלקים רבים ממנה מקום של ממש במציאות בה הסרט מתרחש. למרות זאת, לעיתים השלד העלילתי עליו נשען הסרט נראה ברור מדי ומתוסרט מדי, חלק מסצנות העימות מרגישות מעט מכניות או חולפות מהר מדי, כאשר הנימוקים הפסיכולוגיים לעיתים נוגעים בקלישאות. הפגמים הללו מונעים מ״עלים אדומים״ להפוך ליצירה שלמה וסוחפת, אך האיכויות של היצירה והמגע האנושי מצליחים לייצר סרט שמהווה תוספת מבורכת לנוף הקולנוע הישראלי. ובעיקר, מתעוררת ציפיה לכך שהבמאי-תסריטאי בזי גטה יוסיף ויתפתח כאמן קולנוע.