״שנה קשוחה מאוד״: ניתוח והשוואה לסרטי ״הסנדק״

רבות מן הביקורות אשר נכתבו על ״שנה קשוחה מאוד״ (A Most Violent Year), סרטו החדש של ג'יי. סי. שאנדור, ציינו את הדמיון הפיזי בין אוסקר אייזק בסרט הזה לאל פאצ'ינו. הנה, לדוגמא, הטקסט של אור. מובן כי דמיון זה אינו מקרי והבמאי ביקש לעורר את דמותו של פאצ'ינו בקרב הקהל הצופה בסרט, ובכך לייצר מערכת אינטרטקסטואלית בין הסרט לבין כמה מתפקידיו הבולטים של פאצ'ינו. אני סבור כי דמותו של מייקל קורליאונה, אותה גילם פאצ'ינו בסדרת סרטי ״הסנדק״, היא הרלוונטית ביותר לסרטו של שאנדור.

זאת מכיוון ששני הסרטים, למרות הבדלים רבים, דנים בעצם באותו הדבר – השיטה הקפיטליסטית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחברה האמריקאית, יחד עם קשר כלשהו לעולם הפשע. גם אם הסרטים עוסקים בתקופות שונות ומתארים אנשים בעמדות כוח שונות, אני חושב כי הדמיון לסרטי ״הסנדק״ לא מסתכם במראה של אוסקר אייזק, אלא גם במראה של ג'סיקה צ'סטיין. יש דמיון מסוים (גם אם קטן יותר) בינה לבין דיאן קיטון בסרטי ״הסנדק״. על מנת לעמוד על הפירוש שלי לשתי היצירות אדרש ללא מעט ספוילרים הן לסרטי ״הסנדק״ והן ל״שנה קשוחה מאוד״, כך שפוסט זה מיועד בעיקר למי שצפה כבר בסרטים.

מייקל קורליאונה של ״הסנדק״ נולד לתוך משפחת פשע, אבל היה אמור להיות הבן שפונה לעסקים לגיטימיים, לפחות בצורה חלקית. "אף פעם לא רציתי את זה בשבילך" אומר לו ויטו, שקיווה שמייקל יהיה שופט או פוליטיקאי. אלא שדומה כי מייקל, לאורך רוב הדרך, לא היה מרוצה מן התפקיד המהוגן וחיפש דרך להיכנס ללב העסק וחיי הפשע. בדרכו, הוא הפך למאפיונר האולטימטיבי: קר רוח ואכזרי, שם את העסקים לפני כל דבר אחר, כולל המשפחה. אלא שלקח לו זמן להבין את המחיר הרגשי שזה נטל ממנו. לכן הוא מנסה לצאת מן העסק בסרט השלישי. אבל הוא כבר קבור עמוק בבור שההצלחה שלו חפרה.

אתה יכול להיות הכי טוב בתחום שלך, אבל זה דורש ויתור על מוסר, ובמקרה של מייקל גם ניכור מכל האנשים אשר יכול היה (אולי) לאהוב. האנשים שאוהבים אותו הם אלו שנבגדו הכי קשה. בעיקר אשתו, קיי, המייצגת בצורה המובהקת ביותר את התמימות בסדרת הסרטים. היא היחידה שמאמינה, לפחות בסרט הראשון, כי העסק של משפחת קורליאונה הוא פני העסק של משפחת קורליאונה בלבד, ולא פני כל הכלכלה האמריקאית או העולמית. היא מאמינה כי נשיא ארה"ב לא הורג אנשים, כי אפשר לנהל עסקים לגיטימיים. כי מייקל הוא בן אדם טוב ביסודו. היא מאמינה כי אפשר להשתנות. עד שתחליט על גורלה במהלך ״הסנדק 2״ היא חיה כמלכת הפשע ללא אפשרות של בחירה, חיים של עושר כואב.

אבאל מוראלס של ״שנה קשוחה מאוד״ מנסה באמת לפעול כאיש עסקים לגיטימי. לאורך כל הסרט קיימת התחושה כי הוא לא רק קורבן של פשע, אלא שגם החברה שלו לא פועלת בדיוק לפי החוק וכללי המסחר ההגון. אולם, מוראלס באמת מאמין בשיטה הקפיטליסטית. מאמין שאם הוא יצטיין – הוא יזכה להצלחה. אבל יש לו אמונה אחת אשר לא מתיישבת עם ההנחה הזו – אמונה כי הוא יכול להצליח כאיש תחרותי אך הגון, הפועל במסגרת החוק ומציע את המוצר שלו בתנאים טובים יותר משל האחרים. זה פשוט לא עובד ככה.

השיטה מבוססת לא רק על הצטיינות, אלא גם על רמיסת היריב. דומה כי הוא הדמות היחידה בסרט אשר לא מבינה זאת, וזה מה שהופך אותו לדמות טרגית. השגת השאיפות שלו אפשרית רק דרך בגידה בעיקרון אשר חשוב לו לא פחות מהצלחה: הגינות. הוא גם חושב לאורך כל הדרך, אולי גם בסיום, כי הבחירה בין דרך הישר לדרך הרוע נתונה בידיו. הבחירה אינה בידו. בין אם ירצה ובין אם לאו, הוא על המסלול בדרכו להפוך למייקל קורליאונה, גם אם לא מדובר בשליטה על משפחת פשע בניו יורק או נבדה, אלא רק על אספקת גז לחימום ביתי. הוא הופך לבעל כוח. ובעולם הקולנועי של שאנדור, בעל כוח הוא בהכרח מושחת.

הקשר של ״שנה קשוחה מאוד״ אל ״הסנדק״ מבוסס על היפוך תפקידים. קיי ב״הסנדק״, כמו כל הדמויות הנשיות בשני החלקים הראשונים בסדרה (הנה משהו שהשתפר דווקא בסרט השלישי) לא שלטה על גורלה, והפכה להיות רעיית פשע עקב הפעולות של מייקל, שאף החליט לבדו מתי להיעלם מחייה לכמה שנים ומתי לשוב להתחתן עימה. ב״שנה קשוחה מאוד״ האישה היא זו אשר שולטת בבעל ומעצבת אותו כבעל כוח. היא שולטת בו בצורה יעילה ביותר – הוא אפילו אינו מודע לתחכום של הפעולות שלה, לא מודע לכך שהיא הבוסית שלו וששם משפחתו אמנם נותר, אבל מורליות (מוסריות) כבר אינה אופציה. לאורך כל הדרך, אנה מוראלס אסרטיבית יותר הן באימוץ גינונים של המעמד הגבוה והן בדרך אל האושר. אספקת מוצר איכותי ובנייה תמידית לא מזיקה לכך, אבל הדרך האמיתית היא העלמות מס ומשחק מלוכלך. דומה כי רק בן המהגרים, החדש במשחק, לא מבין כי אלו הם הכללים.

אבאל מוראלס קרוי על שם הבל, הנרצח הראשון בתנ"ך. במקרה זה השקפת העולם המוסרית שלו היא זו הנרצחת. הוא מוסיף להכריז על האני מאמין שלו גם בסוף הסרט, אבל מדובר בהבל והבלים, כמו כל הדברים שהוא אומר. בסופו של דבר הוא רק כלי בידי אשתו, אשר מצליחה במקום בו אביה לא הצליח: אימפריית הדלק של המשפחה עכשיו חזקה מספיק לא רק על מנת להעלים ראיות, אלא על מנת לא להיות מושא לחקירה.

לכאורה, אבאל מוראלס חזק יותר מן המשטרה בסיום. למעשה, הוא אינו שולט על דבר וחצי דבר. כמו מייקל קורליאונה, כמו צ'ארלס פוסטר קיין, הוא הצליח להשיג את כל מה שרצה – אך בדרך לא נותר ממנו דבר. הוא ואשתו טוענים כי הוא לא כמו אביה, אבל כל אחד מהם מתכוון לדבר אחר. אבאל מתכוון לכך שהוא מוסרי, האישה מתכוונת לכך כי הוא מוכשר מספיק (בעיקר הודות לה) על מנת לא להיתפס. והוא אכן מוכשר מספיק. בסוף הסרט הוא מקצוען אמיתי, עוצר את זליגת הנפט מיד, במקום להזיל דמעה על מוות של אדם שהיה קרוב ללבו.

אבאל מאמין בעבודה קשה, לכן רואים אותו רץ ברחובות, מזיע. הוא קשור לסביבה בה הוא חי ובה הוא מנסה להיטמע. ״אני מאמין באמריקה״, משפט הפתיחה של ״הסנדק״, יכול במידה רבה להיות המוטו שלו – הוא מאמין בעבודה קשה, מאמין ברשויות החוק, מאמין באסטרטגיה העסקית שלו שתנצח את המתחרים בדרך הגונה. הוא לא מצפה שיהיה קל, ואכן הסרט תופס אותו בשנה קשה, שהייתה גם השנה הכי אלימה בתולדות האומה כולה. הוא מאמין שהוא הקורבן אבל גם שהוא יתגבר על הקשיים כי יימצא מי שיעזור לו להצליח מלמטה. הוא זונח את הסממנים ההיספאניים עד כמה שהוא יכול, מדגיש לעובדים שלו את חשיבות הייצוג. אלא שמסתבר כי המהלך החשוב הוא דווקא זה אשר לא רואים ולא ניתן לדבר עליו. המהלך האלים אשר מתבצע מתחת לפני השטח, ולא באופן גלוי בכבישים המובילים מקווינס וברוקלין למנהטן.

בסיום הסרט מצוי מוראלס בשיא הצלחתו, ואנו מבינים כי נפילת המוסר קשורה לא רק בדמותו. המשטרה מפסיקה לרדוף אותו לא מתוך אמונה בחפותו, אלא מתוך הכרה בכך שפשעיו גדולים מספיק. הענין הוא לא רק שהצלחתו כרוכה בבגידה מוסרית, אלא שלמוסר בכלל אין מקום בראש המערכת, גם לא במערכת החוק. הוא משוחח עם השוטר שחקר אותו ואומר את האני-מאמין בו הוא דגל לאורך כל חייו. אך הוא כבר יודע שגם כוחות החוק צועדים עימו באותו מסלול, מסלול בו המוסר חשוב רק כהצהרה, כמראית עין לציבור. השלטון נמצא אצל בעל הממון. בעל הממון השיג מעמד זה תוך רמיסת המוסר והחוק. השנה הבאה תהיה פחות אלימה כי יש מנצח ברור במלחמה, טייקון שלא כדאי להתעסק עימו. אדם אשר הפך בו זמנית לכל מה שהוא חלם להיות – וגם לסיוט הכי גדול שלו עצמו.

״שנה קשוחה מאוד״ הוא סרט חריף ופסימי במיוחד, דווקא משום שבמבט ראשון הוא יכול להיראות מעט אופטימי. אבל הניצחון אשר הסרט מציג הוא עגום, מפני שהוא מציג מציאות בה לא ניתן לנצח באמת. בכך הוא מהדהד את הסיום של כל אחד מסרטי ״הסנדק״ – מייקל תמיד מנצח, אבל גם תמיד מפסיד משהו. בסוף הסרט הראשון הוא לא מבין עד כמה גדול האובדן המוסרי הכרוך בהפיכתו לבעל שליטה. בסוף שני החלקים הבאים הוא מספיד את משפחתו ונידון לבדידות. לכאורה הוא מת כאיש שיש לו הכל בסוף הסרט השלישי, אך בעוד אביו מת במהלך משחק עם הנכד, מייקל מת לגמרי לבד.

מול האפיות של ״הסנדק״ יש משהו אינטימי יותר בסרטו של שאנדור. גם בגלל הבחירה בעיסוק ספציפי שהוא לכאורה לא המאפיה הגדולה ביותר, וגם בגלל שבניגוד לפרנסיס פורד קופולה, שאנדור לא ממש מנסה, ובכל מקרה לא מצליח, לבנות יותר משתי דמויות מרתקות במהלך הסרט. דמויות המשנה כמעט תמיד רק מקדמות את העלילה. אבל גם הצמצום וגם המיעוט היחסי של האלימות ב״שנה קשוחה מאוד״ פועלים למען האמירה: לא מדובר רק בפושעים שבכותרות העיתונים. כל החלום האמריקאי הזה לא עובד בדרך שהמאמינים בו מקווים שיעבוד.