בעקבות ״מידות רעות״: על זאבים בודדים ומשפחה בקולנוע של פול תומאס אנדרסון

פוסט זה עוסק בניתוח היבטים מסוימים בסרטי הבמאי פול תומאס אנדרסון. הוא כולל ספוילרים חמורים ל"זה יגמר בדם" ו"מידות רעות" ומיועד בעיקר למי שכבר צפה בסרטים. במקרה של הסרטים ״מוכה אהבה״, ״המאסטר״ ו״מגנוליה״ אין ספוילרים רציניים.

מדבר. בראשית ״זה יגמר בדם״ (There Will Be Blood) נראה רק מדבר. אין סממנים של ציביליזציה, אין אף אדם, המוזיקה המלווה את הסצנה יוצרת אווירה קודרת. עמוק מתחת לשממה, באפלה כמעט מוחלטת, גיבור בודד, בלי שותפים לדרך, עובד בפרך על מנת למצוא זהב. זהו דניאל פליינוויו (בגילומו של דניאל דיי לואיס), הדמות הראשית בסרט, ודמות שעבורה השגת הממון היא המטרה היחידה, מתוך אידיאולגיה. גם כאשר הזהב מוחלף בנפט, והבדידות בחיפוש אחר האושר איננה אפשרית, ברמה המודעת הוא מבקש להימנע מכל תחושת שייכות. הוא רוצה אושר לעצמו, קידום החברה האמריקאית לעבר העידן המודרני הוא במידה רבה תוצר לוואי.

אבל ברמה הלא-מודעת, אפילו יותר משהוא כמה לכסף, הוא כמה לדבר נוסף, בו הוא לא יכול להודות בפני עצמו: הוא רוצה להיות חלק ממשפחה, חלק מקהילה. לפעול לא רק למען העצמי, אלא למען הכלל שהוא חלק ממנו. המשפחה האמריקאית היא נושא העולה בכל סרטיו של הבמאי פול תומאס אנדרסון, אבל לרוב הוא לא מוצג דרך הצגת משפחה, אלא על ידי הצגת היעדר המשפחה המתפקדת. המשפחה היא כמיהה לא מושגת או, במקרה של דניאל פליינוויו, אפילו סיכון פוטנציאלי. זאת משום שמדובר גם בגיבור שנרתע מן האדם האחר ברמה המודעת. פליינוויו הוא חשדן מטבעו ולמוד ניסיון – על מנת להצליח אישית, יש להתנתק רגשית, ובכל פעם שהוא מתעשר פוקד אותו גם אסון קטן או גדול. הוא רואה בכל אדם פוטנציאל לבגידה, ועל פי הסרט – כלל לא בטוח שהוא טועה.

עיצב את בנו בצלמו: דניאל דיי לואיס והילד דילון פרייזר ב״זה יגמר בדם״

פעמיים בסרט הוא מקבל לקירבתו בן משפחה נוסף. אימוץ הילד ה.וו. הוא חלק מהותי מן הנראטיב לכל אורך הסרט. האפיזודה בה הוא פוגש אדם הטוען שהוא אחיו למחצה קצרה יותר, אך היא מאפשרת הצצה גם לחשדנות הטבעית של הגיבור וגם לכמיהה שלו לקבל בכל זאת קשר עם משפחה, תחושת שייכות למה שנטש מאחור. מדובר לכאורה באח מאותו אב ומאם אחרת, שהיה כנראה שמועה בלבד עבור דניאל. כהוכחה, מביא האח מכתב מאחותו של דניאל המבשר על מות האב (דניאל פליינוויו עצמו לא שמר על קשר עם המשפחה, כנראה). למרות שיש לו לא מעט סיבות לחשוד באדם זה, דניאל מקבל אותו אל ביתו וגם מדבר אליו בצורה ישירה יותר מכפי שהוא מדבר אל דמויות אחרות בסרט:

"יש בי יצר תחרות. אני לא רוצה שאף אחד אחר יצליח, אני שונא את רוב האנשים… אם זה בתוכי, זה בתוכך. יש ימים בהם אני מביט באנשים ולא רואה שום דבר שווה לאהוב… אני רואה את הכי גרוע באנשים, הנרי. אני לא צריך מעבר ללהביט בהם על מנת להבין. בניתי את השנאה שלי לאורך שנים, לאט לאט. בואך לכאן נותן לי נשימת חיים שנייה. אני לא יכול לעשות את זה לבד.. עם… האנשים הללו".

השנאה לאנשים נבנתה כנראה לפני ראשית הסרט, בה פליינוויו מבצע את מלאכת כריית הזהב לגמרי לבד. עבור התעשרות מלאה הוא צריך שיתוף פעולה עם קבוצה גדולה יותר של אנשים וזה כבר יותר קשה לו. הוא מתקרב רק לה.וו., אותו הוא אימץ מינקות ולמעשה שואף לברוא אותו בצלמו. אך ה.וו חשדן יותר בשלב זה, בו החינוך היחיד שקיבל הוא מדניאל. בעוד דניאל מקבל בשלב זה את הנרי כאח, ה.וו. מתכנר לו, בודק את עברו ביומן (שכנראה אכן היה שייך לאח) ומחליט לשרוף את בגדיו של האיש אשר מאיים על הבלעדיות שלו כבן המשפחה והאדם הקרוב היחיד לדניאל. כנראה בניסיון לשרוף יותר מכך.

באקט הבא שלו, דניאל שולח את ה.וו. לפנימיה ו"נוטש" אותו, כפי שהוא יתוודה בזעם בסצנה מאוחרת יותר. גם אם מדובר בהחלטה מחושבת שנלקחה קודם לכן, רצף הטקסט מראה כי בנקודה זו, דניאל בוחר בספק-חצי-האח על פני הבן המואמץ. את הניסיון שלו להתעמת עם החשד כלפי זהותו של הנרי יבצע דניאל רק לאחר מספר סצנות, המצביעות על כך שחלף זמן. לאחר שיבין כי אורחו אינו בן עירו, דניאל מבצע את הרצח הראשון הנראה בסרט – זה היה אישי מדי מכדי לעבור בלי יחס מיוחד. זה משהו שהוא קובר באדמה, אותה אדמה שהיא גם מקור העושר של הגיבור.

ה.וו. הוא המשפחה היחידה של דניאל בסרט, במידה רבה המשפחה שהוא בחר – גם בחר לאמץ, וגם בחר לשלוח לפנימיה בצורה בעייתית. בשתי הפעולות, לא רק טובתו האישית של דניאל עמדה לנגד עיניו, אלא גם ואולי בעיקר טובת הילד. גם אם במילותיו יגיד דניאל את ההפך, גם אם כל הסביבה תחשוב את ההפך. הפנים של דניאל מספרות יותר מן התמונה המלאה. כל התמוטטות רגשית שלו קשורה ברגע של פרידה או עימות עם ה.וו, כולל ההתמודדות המסיימת את הסרט. אבל דניאל מנסה במקביל לא לתת לקשר הרגשי הזה לשנות את דרך ההתנהגות שלו. הוא לא משקיע מאמץ בלמידת שפת הסימנים.

מי שמקבילה את הכאב היא זהות הדמות אשר כן לומדת ובסופו של דבר חולקת את חייה עם ה.וו., מרי סאנדיי. זוהי דמות אשר לאורך כל הסרט מסמלת סוג של טוהר, גם אם היא נמצאת ברקע. ייתכן וטוהר זה הוא מה שגורם לדניאל להתנהג כלפיה בעדינות עד לקפיצה הגדולה בזמן לפני המערכה המסיימת של הסרט. הוא לא רואה בה את הרוע, אלא רק טוב לב (באותה מידה, ניתן גם לפרש את היחס החם כלפיה כרמז לכך שדניאל פליינוויו נמשך מינית לילדות ולא לנשים בוגרות, הסרט במתכוון משאיר את רוב הדברים פתוחים לפרשנות). מימד נוסף של החיבה כלפיה, ושל הרתיעה מן הנישואים שלה לה.וו, מצוי בזהות המשפחה שלה, בעיקר אחיה איליי, האויב של דניאל בסרט.

האויב בסרטיו של אנדרסון הוא תמיד גם כפיל של הגיבור במידה מסוימת. יש ביניהם משיכה כפי שיש ביניהם רתיעה. איליי מייצג כוח חשוב נוסף בבניית ארצות הברית המודרנית: הדת. ארצות הברית נשענת על האמונה באל (ומשפחת סאנדיי מייצגת את ערכי הנצרות גם בשמה), על הקפיטליזם ועל הקשר ביניהם. כאשר הקפיטליזם הולם פיזית בנצרות בסיום הסרט הוא מייצב את יסודו ככוח המניע החזק יותר בבניית ארה"ב, אבל כאשר הוא הורג את היריב שלו – הוא במידה רבה גם הורג את עצמו. "סיימתי" הוא מכריז בדקות הסיום של הסרט, ובמידה רבה לא רק הסרט הסתיים, אלא גם עולמו של דניאל. זאת משום שהוא לא רק הרג יריב, הוא הרג יותר מכך, גם אם מלאכת הסתרת הגופה והראיות תהיה קלה.

אויבים או אוהבים? אדם סנדלר ופיליפ סימור הופמן זצ״ל ב״מוכה אהבה״

לא רק בסרט זה של אנדרסון היריב של הגיבור הוא גם סוג של כפיל שלו, או אפילו סוג של שותף. ב"מוכה אהבה" (Punch–Drunk Love), כאשר הגיבור אוזר אומץ ונוסע להתעמת עם מפעיל קו שירותי הסקס שמירר את חייו ופגע בארוסתו, לאורך כל הדרך הם צועקים זה על זה מילים דמות מאוד. כאשר הם מצויים באותו חלל, הם מתקרבים זה לזה והחלל ביניהם יוצר צורה דמוית לב – צורה המהדהדת צורת לב שנראית קודם בסרט, כאשר הגיבור נפגש עם אהובתו בהוואי.

ב"המאסטר" (The Master) המשחק בין הגיבורים הוא סוג של מחול משותף – רגע אחד הם שותפים, רגע אחר אויבים, רגע זה מציל את זה; במהלך חלקים גדולים מן הסרט דומה כי הדברים מתרחשים בו זמנית. הדמויות נקשרו אחת בשנייה, הן היחידות שיכולות לרומם זו את זו, או לגרור אחד את השני למצולות. ברוב המקרים, בסופו של דבר דמות אחת זוכה להצלחה, אך הצלחה זו גורמת לחלל נפשי מסוים אשר לא יכול לבוא לידי מיצוי.

פרדי של "המאסטר", כמו דניאל של "זה יגמר בדם", מתנתק מן המשפחה שלו ולא מסוגל לנהל מסגרת של זוגיות. הוא זאב בודד מבחירה וסובל ללא הרף בשל כך. גם ב"מוכה אהבה" הגיבור, בארי, סובל מהפרעת אישיות המונעת ממנו לפתח קשר אנושי חם, אך בו בזמן הוא לא מסוגל להתנתק משפע אחיותיו ומחפש גם מין דרך הטלפון, במה שמאיים על האפשרות לפתח זוגיות של ממש.

גם ב"מידות רעות" (Inherent Vice) סרטו החדש ביותר של אנדרסון, הגיבור הוא דמות המסמלת את הבדידות בתרבות האמריקאית  – הבלש הפרטי נוסח האמט וצ'אנדלר, דמות אשר לא רק תמיד פועלת לבד, אלא נשארת לבד בסביבה העירונית שלה. בעוד הספרות הזו הפכה לקולנוע אפל ורב צללים במקור, אנדרסון יוצר קולנוע שהוא רוב הזמן זוהר ומואר, כיאה לנושא נוסף העובר ברמה זו או אחרת כמעט בכל סרטיו – לוס אנג'לס ותעשיית הבידור הזוהרת-אך-ריקנית שלה.

מבעד לענני הסמים השונים אשר הוא מקיף עצמו בהם, גיבור הסרט, דוק ספורטלו, הוא בלש פרטי הכמה לתחושת שייכות, אך מרגיש שהוא מחוץ למשחק. יותר משהוא מעריך את הפרטיות שלו, יש לו כבוד למוסד המשפחתי, לחברות, לאהבה. הוא מנסה לפתור את התעלומות השונות, והפחות משונות ממה שנדמה, אבל בעיקר מנסה לעזור. לעזור לבת זוגו לשעבר אותה הוא עדיין אוהב, גם אם ייתכן ובגלל מצבה הנפשי וההתמכרותי, חיים משותפים עימה כבר אינם אופציה ריאלית. בנוסף, הוא במסע בעל נופך כמעט דתי לאיחוד של משפחה, של זוג אשר הבין את טעותו והצליח במידה זו או אחרת לשקם את חייו. זוג בו הבחורה קרויה הופ, כלומר תקווה. לא בטוח שהתקווה שההתנקות שלה מסמים מצביעה גם על אופציה לגאולה עבור צ'סטה, אהובתו הפאטלית הנצחית של הגיבור, אבל המשפחה הזו היא התקווה לחזרה לתא משפחתי אוהב. והדבר נכון גם לעידן נטול הערכים, בו נותרו השאריות של התנפצות השקפת העולם ההיפית פוסט-מנסון.

שני סוגים של אותו גיבור: ג׳וש ברולין וחואקין פיניקס ב״מידות רעות״

ישנו גם הבלש היריב, שנוא נפשו של הגיבור, שהוא גם הדמות המקבילה לו ויותר מכך – שותפו. דוק מחליף במידה רבה את שותפו המת של אותו בלש, ושניהם בסופו של דבר פותרים את התעלומה ביחד ומצילים אחד את השני, גם אם במידה הגלויה הם מנסים בעיקר להזיק זה לזה. בכל שיחה ביניהם מובהר יותר ויותר עד כמה הם דומים, פרט לבחירות שונות שלקחו בחייהם.

דוק בחר להיות בלש פרטי, לכאורה מחוץ לחוק. יריבו/שותפו, המכונה "ביגפוט", הוא התגלמות כמעט טהורה של הליכה בתלם המערכת הממשלתית, גם במחיר של ויתור על האני העצמי שלו (יש עוד דמות בסרט שמייצגת את הבחירה הזו – והיא מקיימת מערכת יחסים מינית עם דוק). כל אחד מתאים באופיו לבחירה שנקט בסגנון החיים, אבל גם סובל מן ההשכלות שלה. ביגפוט תמיד יהיה כמה לחופש, דוק תמיד ירצה משפחה. כנראה שלא מדובר באופציה ממשית.

"זה לא אומר שאנחנו שוב ביחד" אומרת צ'סטה לדוק לאחר שהיא מפתה אותו למין אגרסיבי, צורה של הענשה עצמית שלה; את אותן המילים דוק משיב לה מאוחר יותר כאשר הם נוסעים בצוותא; ייתכן וצ'סטה פשוט נמצאת מעבר לאופציה של הצלה אמיתית. כפי שאומרת כותרת הסרט באנגלית, היא נזק ודאי. דוק ימשיך לאהוב אותה, אך כנראה שלא בזוגיות. ביגפוט כנראה ימשיך לחיות בנישואין חסרי אהבה. הם ימישכו לנסות לעשות את הטוב למען האחר, גם אם ההתנהגות הגלויה שלהם לא תמיד תפגין זאת. וכמו ב"מוכה אהבה", משיחה לשיחה הם אומרים דברים דומים ויותר ויותר, עד לנקודה בעימות האחרון בה ידברו בו זמנית את אותם הדברים בדיוק.

אין זה נכון לומר כי העלילה בסרטים של אנדרסון לא נסובה על קשר של סיבה ותוצאה. הקשר הזה מצוי בכל אחד מסרטיו ו"מגנוליה" (Magnolia) הוא במידה מסוימת הרהור על טיבו של הקשר הזה, אבל המקום שהוא תופס עובר אל הרקע יותר ויותר. מה שיותר מעניין את אנדרסון הוא ההתפתחות הנפשית של הדמויות ולא העלילה עצמה. כלומר, הבמאי מתעניין באיך הדברים מביאים לשינוי בהתנהגות ולהכרה עצמית גדולה יותר (או להרס טוטאלי) של הדמויות. "מידות רעות", אחרי שמתפזר עשן הפשע והסמים, מציג אופציה יחסית אופטימית לסרטי הבמאי – תאגיד הפשע לא חוסל, דוק עדיין לא בזוגיות, אבל הוא הציל לפחות משפחה אחת.

מדבר פותח את "זה יגמר בדם", ובשוט הבא הגיבור נמצא מתחתיו. ים פותח את "המאסטר", ובשוט הבא הגיבור נמצא מעליו. שני הסרטים נפתחים עם דימוי של טבע פראי בלבד. "מידות רעות" נמצא כולו בתחום התרבות. הוא נפתח בים הנתחם על ידי שני בתים, כלומר אופציה של חיי משפחה בהרמוניה עם הטבע, גם אם מדובר באופציה לא לגמרי ממומשת. השלווה אשר מציע שוט הפתיחה אינה שלמה, משום שבני אדם אומנם יצרו את הבתים אשר בשוט, אבל הם נראים רק בשוט העוקב ובתאורה פחות שלווה. גבר יוצא למסע על מנת לעזור לאישה שהוא אוהב ואיבד, אבל לא על מנת לזכות בה שוב, או על מנת להבין את העולם טוב יותר. בראש ובראשונה, הדמות הבודדת הזו רוצה לעזור לאחרים, על עצמה היא כבר ויתרה במידה רבה.