״מתוייגת״, סקירה

כל סרט שמגיע לקולנוע יחד עם השוואות ל״ילדות רעות״ (Mean Girls) או ״באה בקלות״ (Easy A), מבטיח עבורי שני דברים – שמבחינתי הוא שווה צפייה מסוקרנת, ושהוא כנראה לא הולך להגשים את הציפיות שאני תולה בו. אז ״מתוייגת״ (The DUFF), או ״#מתוייגת״ כפי שהוא נקרא בפי היח״צ שלו אבל בשבילי זה קצת מתקדם מדי, בהחלט לא שונה מקודמיו. זהו סרט שהגעתי אליו עם הציפיות הרגילות שלי מסרטי תיכון (מהז׳אנרים האהובים עליי, מסיבות קצת מביכות), אך כשהן מועצמות בשל ההשוואות. אני לא יכול להגיד שהבקשות שלי מהסרט נענו במלואן, אבל כן אספר שלגמרי נהניתי מהצפייה. יתרה מזאת, אפילו קינאתי בכל הנערות שגדשו את האולם בו נכחתי והגיבו בקולניות ואמוציונאליות למתרחש על המסך, כולל לאירועים שהיו צפויים למדי. אז כנראה שלא כל סרטי התיכון ניחנו ביכולת הפלאית להשיב את הצופה בהם לגיל בו הכל הרה גורל וחסר חשיבות בעת ובעונה אחת, אבל הטובים שבהם כן יכולים לספק התבוננות מעניינת על הנוער של ימינו. ו״מתוייגת״ הוא לגמרי אחד הטובים של העת האחרונה.

הסרט מבוסס על ספרה של קודי קפלינגר (שכתבה אותו כתיכוניסטית), אותו עיבד לתסריט ג׳וש איי. קאגן (״בנדסלאם״) וביים ארי סאנדל (״West Bank Story״). הוא מזכיר מעט בעלילתו את ״יש לה את זה״ (She's All That) ושאר סרטי המהפכים וההתנגשות בין מלך התיכון לבחורה שאיש לא שם לב שהיא קיימת. הבחורה הזו היא ביאנקה (מיי וויטמן המעולה), חברתן הטובה של ג׳ס וקייסי (סקיילר סמואלס וביאנקה סנטוס), הבנות שכולם אומרים להן שלום במסדרונות. מלך השכבה הוא ווסלי (רובי אמל), שכן וחבר ילדות של ביאנקה שבבגרותם שואב הנאה מלהקניט, והוא עושה זאת בזמן שהוא לא נפרד או חוזר אל מלכת התיכון, מדיסון (בל ת׳ורן).

באחד מרגעיו הפחות מתחשבים, ווסלי מכנה את ביאנקה ״The DUFF״. דאף הוא ראשי תיבות של Designated Ugly Fat Friend, כינוי גנאי שיש לו הסבר דוחה במיוחד – ווסלי טוען בפני ביאנקה שהסיבה לקיומה היא לספק לבנים מידע לגבי מצב הפניות הזוגית של ג׳ס וקייסי, ושהסיבה בגינה הן בכלל מבלות בחברתה היא כדי שהן ייראו יותר טוב לידה. עולמה של ביאנקה חרב עליה (היא בכל זאת בתיכון) והיא מחליטה לעבור מהפך שישנה את מעמדה החברתי. אולי דרך כך היא תוכל לזכות באומץ הלב הדרוש כדי להתחיל סוף סוף עם הבחור שהיא דלוקה עליו – טובי (ניק אברסמן).

האמת היא שהעלילה קצת יותר מתוחכמת ומפתיעה לטובה, אבל לא הייתי רוצה להרוס. בואו רק נגיד שהיא מצטרפת לרשימת הדברים שהייתי משוכנע כי הסרט הולך לחטוא או לפשל בהם, והוא העמיד אותי במקום פעם אחר פעם. אחד מהפישולים הפוטנצאליים האלה נובע משמו, המושג המחריד למדי של ה-DUFF, שאין לו שום קשר לבירה האהובה על הומר סימפסון, אגב. מסתבר כי בסרט עצמו מובהר שה״חברה השמנה והמכוערת״ ממש לא חייבת להיות שמנה או מכוערת, אלא פשוט שונה מחברותיה. מזל שהסרט מצליח לפרק את המוקש הזה בזמן, משום שוויטמן מאוד מאוד רחוקה בעיניי מההגדרות הללו, וכל חטאה הוא שאינה נראית כמו דוגמנית תחתונים (בניגוד לחברותיה לקאסט) אלא כמו בחורה נורמלית ואפילו יפה, פשוט חסרת מודעות אופנתית.

אולם, לא לחינם הכותרת פרובוקטיבית – היא משרתת את הביקורת הנרחבת של הסרט על תפיסת העצמי בעידן המודרני בכלל ובתקופת גיל ההתבגרות בפרט. את משנתו בתחום פורש הסרט בשני תחומים עיקריים, מה שלא מפריע לו להיות קולח ומבדר לצפייה, למקרה שציירתי כאן רושם כבד מדי. הראשון והמוצלח רק בחלקו, בעיניי לפחות, נוגע למגוון תובנות על התבגרות בעולם הווירטואלי והדיגיטלי.

הסרט נפתח עם הצגת הדמויות באמצעות האשטגים, כלומר מספר מילים קצרות בצירוף הסולמית המוכרת, שאמורים לייצג אדם שלם ומורכב. ברור כי ייצוג זה נועד לכשלון ויתפוצץ לגיבורה ולצופים בפרצוף כמו בלון מסטיק במהלך הצפייה. עם זאת, נדמה שאין להימנע ממנו, שכן כולנו מתייגים את כל מי שאנחנו רואים בכל זמן נתון, ועידן האינטרנט לא רק החמיר את המצב אלא הפך אותו למוחשי יותר. בשל כך יש לי חיבה לשמו העברי של הסרט, שכן לא רק הגיבורה מתוייגת על ידי החברה, אלא החברה כולה מתוייגת בשלל נסיונות לכמת ולדרג בני אנוש. בתקופה רגישה כמו גיל התיכון, בה דימוי גוף ומעמד חברתי יכולים להוות את סוף העולם, נדמה שלתיוגים האלה יש השפעה מזיקה ובלתי מחיקה. האפקט מועצם בעידן בו הכל מתועד בספונטניות ובאובססיביות על ידי דור הסמארטפונים, ובדיוק בכך עוסק הסרט באופן נבון ורב-משמעי.

עוד באותו נושא, התרומה של ״מתוייגת״ לז׳אנר אליו הוא משתייך כיצירת אמנות בת זמננו, נוגעת בעיקר לכוחה ההפכפך של הוויראליות. הדבר בא לידי ביטוי פעמיים, בסצנה נהדרת המתארת מה קורה בין כתלי בית הספר בתגובה לתופעת רשת חדשה. בתחילה, סרטון לא מחמיא, בלשון המעטה, של ביאנקה המנסה לעבור מהפך, מגיע אל אחת התלמידות. היא מזדעזעת מן המחשבה שהייתה זו היא עצמה בסרטון ולא יכולה לתאר לעצמה את ההשפלה, אך בדיוק בשל כך מחליטה לשתף את הסרטון בתפוצה רחבה. לכאורה יש כאן ביקורת על קלות הדעת של הנוער, אבל כדי לסתור ולסגור יפה את האמירה האמביוולנטית משחזר הסרט את הסיטואציה לקראת סופו, הפעם עם קטע אינטרנטי חיובי שהניע את הפוגש אותו לשתף אותו ממניעים של פרגון. כלומר, האינטרנט הוא בסך הכל כלי, גם אם רב-עוצמה, שתוכנו ואופן השימוש בו נקבע בידי בני האדם המתנהלים באמצעותו. תרבות הרשתות החברתיות אינה מזיקה, אלה הבוחרים לעשות בה שימוש לרעה שמסבים נזק.

התחום הנוסף בו בולטת איכותו של הסרט היא יחסי בנים-בנות, והוא עושה זאת בעיקר דרך היפוכי מגדר שאני חייב להודות שבלבלו אותי, עד עצם היום הזה ממש. למרות, או אולי בגלל שאין לי שורה תחתונה, אנסה להסביר. אעשה זאת דרך אפיוני הדמויות, או יותר נכון במקרה של הסרט הזה – תיוגי הדמויות. אצל ביאנקה, אותה מגלמת וויטמן הקומית והכשרונית בטבעיות מעוררת הערכה, המצב הכי מורכב. היא ללא ספק עונה על כל ההגדרות של ברווזון מכוער שעובר במהלך הסרט תהליך של קבלה עצמית וניפוץ הפנטזיות הישנות לטובת מציאות טובה יותר, אבל היא עושה את זה באופן שהזכיר לי לא רק תלמידת תיכון אמריקאית, אלא גם קצת את עצמי בתיכון (ולא הייתי בחורה אז, עד כמה שזכור לי).

החברות של ביאנקה מאופיינות בצורה מעט מרובדת יותר ממה שהורגלנו אליו לגבי דמויות נשיות, וכך הן גם נחשקות על-ידי הבנים אבל גם בעלות אישיות מגובשת, תחביבים ותחומי עניין לצד חריפות שכלית ואינטואיציה מוגברת. הן אינן מוגדרות בידי כמה בני הזוג שלהן ״שווים״, למעשה הם כלל אינם נראים בסרט, והיחידה שהינה כזו היא מדיסון. אבל גם היא אינה סטריאוטיפ חלול של מלכת הכיתה, אלא פארודיה מהלכת על בני-נוער שמטרתם בחיים היא להתפרסם (היא מגדירה את עצמה ״Pre-Famous״ בעוד ביאנקה מכנה אותה ״כוכבת ריאליטי לשעבר-לעתיד״).

אני לרגע לא מתלונן, להיפך – הלוואי שכל הדמויות הנשיות היו כתובות כך. אבל אז מגיע התור של הדמות של ווסלי, והוא קצת, איך לומר, שטוח. התיוג שלו מתחילת הסרט הוא ״האתלט החתיך״, וגם ״שרלילה ממין זכר״ (לא אני המצאתי), אבל זה לא משתנה מי יודע מה עד הסוף. כלומר, לא הרגשתי שלמדתי להכיר אותו, או שיש לו משהו אחר בראש מלבד הכיבוש המיני הבא. ההרגשה מתחזקת כשווסלי מדגים את שרירי הבטן שלו בפני ביאנקה, או בסצנה בה היא נכנסת למלתחות של הבנים כדי לדבר איתו ולא מצליחה להתרכז משום שהוא מסיח את דעתה באמצעות גופו. גם הבחור ששבה את ליבה, טובי, הוא לא בדיוק דוגמה ומופת לדמות גברית מורכבת במיוחד, וקל לעמוד על טיבו מהר מאוד.

הגברים הנוספים בסרט הם סגל ההוראה. תשכחו ממורות קלישאתיות, שכן ב״מתוייגת״ יש שני מורים עיקריים (קן ג׳יאונג הקורע, וכריס וויילד) ומנהל (רומאני מאלקו), בייצוג גזעי די מלא, ובייצוג מלא לחלוטין של גבריות אינפנטילית. המודל המשמעותי יותר לחיקוי בחייה של ביאנקה היא אמא שלה (אליסון ג׳ני המלכה), אישה חזקה ועצמאית אשר מינפה את הגירושין שלה כדי להפוך לגורו של עוצמה נשית וספרי עזרה עצמית. פירטתי את כל אלו לאו דווקא כי יש לי איזו מסקנה או תובנה לגבי כוונתיו של הסרט בעניין, אלא משום שחשתי קצת אחרת מבדרך כלל בזמן הצפייה. את העובדה שהצלחתי להזדהות עם גיבורה החווה משברים נשיים בהגדרתם, בעודי מלין על עד כמה הגברים סביבה שטחיים ולא מסוגלים להבינה, אני זוקף גם לזכותו של ״אפס ביחסי אנוש״ שכנראה שינה אצלי כמה תפיסות מושרשות בנוגע למגדר בקולנוע, ועשה זאת באופן עמוק יותר אפילו ממה שחשבתי.

״מתוייגת״ כנראה לא ייחשב בעתיד ליצירת מופת מגדירת דור כמו ״ילדות רעות״, או אפילו קלאסיקה בהתהוות כמו ״באה בקלות״, אבל הוא ללא ספק תוספת מבורכת לז׳אנר וגם סרט חכם, מעניין, משעשע ואפילו שנון וחד בלי שום קשר להיותו מתרחש בתיכון. בנוסף, הוא אפילו גרם לי לקנא במי שזה יהיה סרט התיכון האהוב עליו או עליה בגיל בו מתחיל להתעצב הטעם הקולנועי, אז אולי בכל זאת יש בו משהו מעבר.