״עדיין אליס״, סקירה

לפעמים הנושאים אשר סרט מעלה לדיון גדולים יותר מן הסרט עצמו, או לפחות מרמת הביצוע של הסרט. בבואי לדון ב״עדיין אליס״ (Still Alice) סרטם של זוג הבמאים וואש ווסטמורלנד וריצ'ארד גלצר, אני חש כי אני חייב לפתוח בשורה התחתונה: במהלך הצפייה הסרט ריגש אותי עד דמעות. הסיבה העיקרית לכך היא שהסרט מתאר התמודדות עם מחלת אלצהיימר אשר פורצת לחיי הגיבורה בגיל המוקדם של 50. הנושא הזה ירתיע הרבה צופים בגלל האפקט הרגשי הנוצר מלחשוב על הסיטואציה, אשר לא מעט אנשים מכירים ברמה זו או אחרת עקב טיפול בקרובי משפחה מבוגרים יותר. עבור הצופים האחרים, לראות את המצב מוצג בסרט עם כוכבים הוליוודים יוכל להקל על הכאב הרגשי, וכאמור, לפחות עבורי ברמה הרגשית הסרט עבד, ושאר הדברים הם פחות חשובים.

אבל לא ניתן להתעלם משאר הדברים: ״עדיין אליס״ הוא אולי סרט אפקטיבי, אבל הוא לא ממש סרט טוב. לו היה סרט טוב, הוא היה אפקטיבי בהרבה, גם בתור סוחט דמעות ברמה הרגשית, אך חשוב מכך, גם כמעורר מחשבה לא רק על המחלה אלא גם על חיים עצמם. בסופו של דבר, הסרט שואף לעורר דיון מורכב באחריות של משפחת הגיבורה כלפיה, וגם במהות הזיכרון והאהבה – אבל לא ממש מצליח. בסופו של דבר, זה מה שמונע מן הסרט להיות זכיר באמת או יוצא דופן לעומת סרטים אחרים אשר הציגו טיפול עם מחלה. הסרט מותיר את הקהל בתחושה שאלצהיימר זה דבר נורא, אבל פחות עם התחושה שחזינו בגיבורה מעוררת השראה, אף כי אין ספק שהסרט ניסה לייצר גם את האפקט הזה.

לאורך כל הדרך, הסרט בוחר בפתרונות התסריטאים הצפויים ביותר מן הבחינה הסימבולית ומן הבחינה המלודרמטית. גיבורת הסרט, אליס האולנד, מתחילה אותו בחגיגת יום הולדת 50 לאחר שהיא ללא ספק הצליחה בחיים: היא בלשנית מוערכת ומרצה בכירה באוניברסיטת קולומביה, היא ובעלה חולקים בית פרטי הממוקם בקרבת הקמפוס, כלומר באפר-ווסט סייד היוקרתי במנהטן. שניים משלושת ילדיה עושים חייל: הבת הגדולה עורכת דין, הבן לומד רפואה. הבת השלישית מנסה להיות שחקנית, בניגוד לדעת ההורים, אבל יותר משהאם והבת רבות על העניין הן מציינות שהן רבות על העניין.

כבר בארוחת הערב הזו ניתן לאבחן סימנים ראשונים של בלבול אצל הגיבורה. בסצנה העוקבת, המומחית הגדולה למילים מתחילה להרגיש כי היא מאבדת חלק מן המילים. לא חולף פרק זמן ארוך במיוחד עד אשר מגיע האבחון: היא חולה בסוג נדיר של אלצהיימר המתפרץ בגיל צעיר ומתפתח בקצב מהיר מהרגיל. בנוסף, היא לומדת כי מדובר במחלה תורשתית, משמע שלכל אחד מילדיה יש סיכוי של 50% לחלות במחלה בגיל צעיר גם כן. הסופה המושלמת של המחלות. יש משהו קלישאתי בבחירה במשפחה עשירה ובמחלה קשה במיוחד. קלישאה נוספת היא העבודה כי ככל שבני משפחתה של אליס קרובים אליה יותר, כך הם כושלים יותר באיתור הסימנים המקודמים.

גם מבחינת השימוש בשפה הקולנועית, המוטיב המרכזי של הסרט הוא בסופו של דבר קלישאתי – הגיבורה יוצאת מפוקוס וכך גם הסרט. ברגעים בהם היא מסתכלת על העולם בתחושה של בלבול, הסרט יוצא מפוקוס, או שרק דמותה תיוותר ברורה. מצד אחד זוהי טכניקה מתבקשת בסרט אשר אינו שואף להיות מקורי במיוחד בשום צורה ודרך, אבל התחושה היא כי הבחירה הסגנונית רק מדגישה את הדלות המסוימת בה ניחן התסריט של הסרט, אשר דומה כי הוא מבקש להשאיר את הקונפליקטים שהוא מעלה על אש קטנה.

בסופו של דבר, מדובר במשפחה אוהבת, גם אם לבעל לא קל לוותר על התפתחות הקריירה המקצועית שלו למען הטיפול באשתו, או שהבת הצעירה מתמידה ברצונה לפתח קריירה אשר אין בה יציבות כלכלית. הסרט מראה לנו את ניצניהן של המתיחויות הללו, אבל עוצר רגע לפני שהן יגיעו לעימות של ממש, או לפיתוח של דמויות המשנה. אליס נותרת הדמות היחידה בסרט שיש רמזים לכך שיש לה יותר מתו אופי אחד – וגם הדמות הזו הולכת ונמחקת במהלכו. כותרת הסרט מצביעה על כך שהשם נותר וגם התפקוד הפיזי של אליס, אבל היא הולכת והופכת להיות פחות ופחות עצמה.

בכך טעון כמובן אחד ממוקדי הכוח של הסרט. איבוד הזהות ואיבוד היכולת לתפקד יוצר באופן טבעי סיטואציות חזקות, אשר בכמה מקרים הופכות לסצנות טובות וכואבות, גם אם בחלק מן הסצנות התחושה היא כי הסצנות נותרו מעט מפוספסת. סצנות אחרות בסרט אמורות להפוך את הסיפור של אליס ומשפחתה למעורר השראה. אבל סצנות אלו, בעיקר סצנה בה אליס נדרשת לשאת נאום כאשר מצבה כבר קשה מאוד, לא מקבלות מימד של אמינות ובמקום להוות את שיא הסרט, הן מהוות רגעים של מעידה קלה.

מה שמונע מן הסרט ליפול לגמרי, ובסופו של דבר מקנה לו מספיק אמינות ועוצמה על מנת להיות אפקטיבי, הוא המשחק של ג'וליאן מור בתפקיד הראשי. מור כבר קיבלה כמות גדולה מאוד של שבחים ופרסים על הופעתה בסרט זה, ברמה שמצריכה קניית ארון חדש על מנת לאכסן את כולם. במידה רבה הסרט חייב לפרסים בהם זוכה מור את חלק הארי של קהל הצופים שלו, ובמקביל הוא חייב למור לא מעט גם על כך שהעלתה את רמת הסרט בכמה דרגות, כאשר לא מעט מן הסצנות בסרט דורשת את מלוא כישרונה של השחקנית המגוונת. מור היא שחקנית נדירה אשר יכולה לשחק גם דמויות חכמות במיוחד וגם דמויות נאיביות וטיפשות, לבכות ולצעוק בצורה אמינה, וגם לדבר ברכות ולשדר חום והבנה. התפקיד הזה דורש ממנה במידה רבה להפגין את כל הקשת הרחבה ולעיתים הסותרת הזו, והיא עושה זאת בצורה שרוב הזמן לא מרגישה מלאכותית ושומרת על חן ואנושיות.

אלא שגם לשחקנית גדולה זו יש כמה רגעים בהם חשתי בתהליך שהיא מנסה להפגין בגילום הדמות, ולא בדמות עצמה. הדבר מונע מן התפקיד להפוך עבורי למרשים ביותר שגילמה, גם אם בסופו של דבר מדובר בתצוגת משחק משובחת שראויה לכל פרס. הבעיה במשחק של מור היא שהיא אינה מצליחה למצוא פרטנר של ממש בשאר הקאסט. אלק בולדווין, בתפקיד בעלה, נותר כדמות לא מגובשת מספיק. קייט בוסוורת' והאנטר פאריש, המגלמים שניים מילדיה, לא נדרשים לבצע יותר מדי. מי שכן נדרשת לתפקיד מורכב היא הבת השלישית, המגולמת בידי קריסטן סטיוארט. סטיוארט היא כוכבת גדולה שלוקחת על עצמה לא מעט תפקידים מאתגרים במידה זו או אחרת, והתפקיד הזה, בסרט קטן יחסית, הוא בחירה ראויה לציון. ייתכן ומדובר בדעה קדומה שיש לי עליה, או בחוסר יכולת שלי לראות משהו אמין במשחק שלה, אבל היא פשוט נראית לא אמינה יותר ויותר עם כל תפקיד. במידה רבה, היא נראית מעט אבודה כאשר היא נדרשת להפגין רגשות ובסרט הזה, מול הטבעיות של מור, הדבר חורק במיוחד.

אולם, אם לחזור לשורה התחתונה שכבר ציינתי, כל הדברים הללו לא משנים בשאלה האם ללכת לצפות ב״עדיין אליס״, מכיוון שזו נסובה סביב הרצון של הקהל לגעת במימד כל כך עצוב ומייאש של הקיום האנושי. לא מדובר בסרט גדול בשום צורה, לפרקים מדובר בסרט פגום מאוד, אבל לכו תתווכחו עם דמעות. ברמה הבסיסית ביותר, הסרט מצליח לספר את הסיפור שלו וזה בכל זאת הישג, גם אם הוא יכול היה לעשות זאת בצורה קולחת או מורכבת יותר.