״פתלתל״, סקירה

לא פעם, סרטים תיעודיים מוצאים קהל לא רק בהתאם לאיכות עשייתם, אלא גם למידת האטרקטיביות של הנושא שלהם. סרט על הירקון, המכונה "נהר" למרות שהוא בקושי נחל, לאו דווקא נשמע כמו נושא מרתק במיוחד. זאת למרות מיקומו של הירקון במרכז גוש דן וכתוצאה מכך גם קרוב למרכז התרבות הישראלית, סוג של מקום שכולם מודעים אליו, גם אם רוב הקונוטציות הקשורות אליו הן שליליות.

״פתלתל״, סרטם של אבי בלקין (במאי) ואבי לוי (מפיק) אודות הנחל, עשוי לחמוק בשל כך מתחת לרדאר של חובבי קולנוע רבים. זאת למרות שהוא יצירה תיעודית עשירה ומגובשת, הדוחסת לשעה של קולנוע לא מעט אמירה על הנחל ועל ישראל בכלל. הוא עושה זאת מבלי שהאמירה הפוליטית תשתלט על החוויה האישית של המרואיינים הרבים בסרט, ובעיקר תוך שמירה על שפה קולנועית עשירה ומגוונות. כזו הכוללת כמה קטעים שהם מן היפים שנראו בקולנוע התיעודי הישראלי, לצד לא מעט רגעים מצמררים לצפייה נוכח המציאות המתוארת בהם.

סרטם של בלקין ולוי מתאר את סיפורו של הנחל בעזרת שלושה כלים קולנועיים משולבים: תיעוד של הנחל בימינו, הנע בין תיעוד פיוטי של המים למבט על ספינת תיירים; עדויות של אנשי תרבות המספרים על זיכרונות שלהם מן הנחל לאורך השנים, כמו גם על יצירות שיצרו או לא יצרו בהשראתו; ושני הצירים הללו נעים סביב הציר השלישי, סיפור ההיסטוריה של הנחל באמצעות קטעי ארכיון שונים וההתפתחויות שחלו בו לאורך השנים, החל מ-1881. כלומר, הבמאים לא עוקבים אחרי הנחל לארוך כל שנות קיומו, אלא לאורך כל שנות קיומו החל מימי העלייה הראשונה, קיומו בצד/בצל המפעל הציוני. הסרט הוא גם על הנחל עצמו, אבל יותר על היחס השונה של התושבים היהודיים כלפיו – בין אם בדרך בה הם חוו וחווים אותו, ובין אם בדרך בה הם עיצבו אותו מחדש, לטוב, ובעיקר לרע.

כותרת הסרט לוקחה משמו הערבי של הנחל, מה שיוצר ניגוד אירוני לכך שיחסם של הערבים לנחל נוכח מעט מאוד, ותמיד ביחס להבדל ביניהם לבין הגישה של היהודים. לא רק שהיהודים התיישבו קרוב יותר לנחל ובכמויות גדולות (ונענשו על כך), אלא גם ניתבו את מימיו לנגב וזיהמו אותו (ונענשו על כך). אבל זוהי לא המשמעות היחידה של שם הסרט – גם הנחל עצמו מתפתל לא מעט, ולא רק פיזית – אלא גם בין שבע רשויות מקומיות שונות.

היחס של הישוב העברי כלפי הנחל עבר גם הוא פיתולים שונים: מאילוץ להתעלמות, מרומנטיקה לאתר בילוי, ממקור להפרחת הנגב למקור להזנחה, מהומור לטרגדיה ולניסיונות חילוץ. בהתאם, דומה כי גם סרטם של בלקין ולוי לא מתחייב על אמירה חד משמעית – הנחל מוצג כל הזמן במלוא הדרו ובמלוא אדיבותו. הירקון של הסרט הוא בו בזמן נהר ושלולית מי שופכין. את אותם הדברים ניתן לומר גם על המפעל הציוני כפי שהוא מצטייר בסרט, המפואר והחלול כמעט בו זמנית, בגלל גורמים דומים.

הסרט הוא לא בדיוק כתב האשמה או הכאה על חטא, למרות שהוא יודע להעניק זמן מסך לדימויים שמדברים בעד עצמם ונגד האנשים שגרמו ליצירת הדימוי הזה. ״פתלתל״ הוא סרט מורכב יותר מכזה שיסתפק באמירה שפני הנחל כפני החברה. הוא גם מורכב מדי על מנת להראות כי הכל שחור. בסופו של דבר, ישנה תחושה של פאר העוברת לאורך כל הסרט, פאר שהנחל והאנשים הפועלים סביבו הם חלק בלתי נפרד ממנו, גם ברגעים בהם דומה כי זהו פאר מגוחך.

קטעי הארכיון משולבים בסרט בצורה קולחת ובלי הסבר כלשהו מצד היוצרים, פרט לציון השנה, ולעיתים עדות של אחד מן הדוברים בסרט. דרך הקטעים אפשר גם ללמוד על השינוי בשפה הקולנועית בארץ – החל מן הניסיונות המוקדמים של הלמר לרסקי, דרך היומנים של שנות החמישים, דיווחי החדשות של הטלוויזיה לדורותיה, ועד צילום אירוע דרמטי דרך טלפון נייד. האפקט הרגשי של הצגת הקטעים בסרט עובד גם כאשר רוב הצופים ודאי זוכרים את האירועים הכואבים והשערוריתיים שהתרחשו בנחל ובסביבתו לאורך השנים. השיא הוא אסון המכביה, אשר דומה כי הוא מגלם בתוכו את כל נושאי הסרט, באירוע שמשלב ריקודי-עם, ליקויי בנייה, וכמובן זיהום של מי הנחל.

אולם, העדויות האישיות חזקות אף יותר מחומרי הארכיון. אלו נמסרות על ידי שורה של אנשי ציבור מוכרים עד ידועים מאוד, אך שאינם נראים – רק קולם נשמע, כאשר הסרט מוותר על כתובית המציינית מיהו הדובר. בצורה כזו, הדגש הוא על העדות עצמה ולא בהכרח על זהות הדובר, גם אם חלק מן הצופים יזהו כמה מן הקולות (אחד מהם יזוהה כמעט על ידי כל הצופים). ברוב המקרים, מדובר בזיכרון אישי ההופך את הנחל למקום אינטימי – מקום אשר ניתן להבין שעבור אנשים מסוימים הוא גדול בהרבה מקיומו הפשוט, גם אם ערוץ התמונה לא תמיד מתקשר עם הדימוי הזה, או עם הדימוי העלוב של המקום הנמסר על ידי דוברים אחרים.

הקשר בין האדם לטבע הוא נושא השב ועולה בסרט. החל במוטו מפי א.ד. גורדון הפותח אותו ודרך מספר תהפוכות לאורך היצירה, כאשר דומה כי עבור התל-אביבים, הירקון והפארק מעשי ידי אדם המקיף אותו הם הטבע – לטוב ולרע. גם אם בימינו מדובר בגרסה מהונדסת היטב, ולעיתים מזוהמת, של הטבע. אנקדוטה של המשורר רוני סומק, המופיעה סמוך לפתיחה וסמוך לסיום, מספרת את הסיפור כולו היטב: הוא לקח ידידה הולנדית לראות את הנהר הגדול שעיצב את ילדותו וחייו, והיא רואה בירקון שלולית, ובעיקר מוזר לה הגודל של הגשר אשר נבנה על מנת לעבור על פני מקווה מים עכורים קטן למדי.

בסופו של דבר, הרובד המרשים ביותר בסרט הוא זה אשר אינו נעזר במילים או בחומרי ארכיון, אלא בתיעוד של הנחל בימינו. בלקין ולוי צילמו את המקום בעצמם, בשילוב של שוטים סטנדרטיים עם הרבה מאוד רגעים בעלי מגע פיוטי-לירי, בהם הנחל הופך בשוט אחד מפסטורלי למלוכלך. רגעים בהם תנועת המים זוכה, בעזרת זוויות צילום ושימוש בהילוך איטי, להפוך לעוצמתית. השפה הקולנועית של הסרט לוכדת את העין מן השנייה הראשונה והיא מוסיפה לזרום לאורך כל היצירה. בזכותה, מצטרף ״פתלתל״ לסרטים כמו ״גן עדן״ של רן טל או ״כוכבי לכת – ארבע וריאציות על ניתוק״ של אוהד מילשטיין, כחלק מגל של קולנוע ישראלי תיעודי המצלם את הטבע בעוצמה. קולנוע מקומי הדן בקשר הדינמי והמורכב של הישראלי המודרני לטבע, כאשר סרטם של בלקין ולוי מתאר לא רק את הישראלי של ימינו, אלא את הישראלי לדורותיו.

/// הסרט יוקרן במהלך חודש פברואר בסינמטק תל אביב בימי רביעי ושבת ובסינמטק חולון ב-24.2. בנוסף הוא משודר בערוץ יס דוקו, וזמין בשירותי ה-VOD של יס.