״חמישים גוונים של אפור״, סקירה

גילוי נאות: לא קראתי את ״חמישים גוונים של אפור״ (Fifty Shades of Grey). לא מכירה אף אחד או אחת שקראה וגם לא מישהו ששמע על מישהו שקרא (או שהסכים להודות בזה). כל התופעה התרבותית שהתרחשה סביב הספר פסחה עלי ועל שכמותי לחלוטין וניבטה אלי רק מתוך אלפי הפרודיות שצצו ברשת ובטלוויזיה ומתוכן היה ניתן להסיק שקהל היעד של הספר הוא בעיקר אימהות אמריקאיות לבנות בורגניות בעשור הרביעי או חמישי לחייהן. זה היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שייצא סרט, וזה היה אפילו יותר ברור שהוא יינשא על גלי ההייפ הלא פרופורציונלי בעליל של הספר. כשיצא הטריילר האניגמטי עם שיר מאנפף של ביונסה ברקע היה נדמה שהציפייה בשיאה ושמכאן אפשר רק לרדת. ואכן כך קרה.

הדבר הכי רחום שניתן לומר על הסרט שהובטח להיות הארוטיקה בהתגלמותה הקולנועית, הוא שהוא מאוד מאוד משעמם. הוא כמעט משעמם מנשוא. בדיוק על הגבול של משהו שנשארים ערים מולו אם הוא צץ בטלוויזיה באמצע הלילה ובכל שאר הערוצים יש סרט תיעודי על מלחמת ששת הימים. הדבר הכי גרוע שאפשר לומר עליו הוא שהוא בזבוז של פילם, כסף, ציוד, אנשי מקצוע, קייטרינג, חשמל, כיסוי עיתונאי וזמן יקר של המון אנשים כולל מיליוני זוגות צעירים שהלכו לראות אותו בוולנטיינז דיי.

העלילה: היא, אנסטסיה סטיל (דקוטה ג'ונסון), נערה אמריקאית נאה וביישנית שקוראת תומאס הארדי ועובדת, חכו לזה, בחנות לכלי עבודה. הוא, כריסטיאן גריי (ג'יימי דורנן), צעיר נאה, חמור סבר ועשיר כקורח שעומד בראש תאגיד טלקומוניקציה. עדינות הנפש שלה, אולי יחד עם העובדה שהיא נראית טוב מאוד ונושכת תדיר את שפתה התחתונה בהתגרות, מסקרנים אותו והוא מחזר אחריה עד שהיא נענית. או אז, הוא חושף אותה לטעמו המיני הייחודי שבנוי על יחסי שליטה וכניעה.

הסרט אורך שעתיים וחמש דקות אבל נראה, נשמע ומרגיש כמו טריילר. כמו הבטחה למשהו אולי מעניין אבל שלא נמצא כאן אלא מבעד לעוד דלת שצריך לעבור. יש מצב שהיוצרים כל-כך התרגשו מהאפשרות לזעזע את העולם עם הקולנוע הנועז של העשור, שהם פשוט שכחו לעשות את הסרט עצמו. אולי הסרט מסמן את תחילתו של עידן חדש בקולנוע הוליוודי בו לוקחים טריילר – כי מי לא אוהב טריילרים – ומותחים אותו על פני שעתיים. היתרון הוא שלא צריך להשקיע כל כך הרבה בתסריט ובדמויות ובבימוי. החיסרון הוא תחושת ריקנות עמוקה מאוד ששום שיר של ביונסה לא יוכל למלא.

הסמן הראשון לכישלון של ״חמישים גוונים״ הוא המפגש בין שתי הדמויות, שקובע את הטון לסרט כולו כשהוא מאשש מעבר לכל ספק את היעדרה המוחלט של כימיה מינית או אחרת ביניהם. בלי כימיה בין השחקנים כל הפרמיס האירוטי של הסרט מתמוטט, מה שגורם לשאר הכשלים בו להיות הרבה יותר מובחנים. זה מרגיש כמו לראות סרט סטלנים רק שאתה וכולם סביבך מאוד מאוד סחים. זה לא כיף ברגעים היותר טובים וברגעים הרעים זה פשוט מביך.

ברגע שהכימיה לא עובדת פתאום שמים לב שהשחקנים נראים די אומללים. ג'יימי דורנן דבק במשך הסרט כולו בהבעת פנים אחת ויחידה שאמורה לבטא התייסרות עצורה אבל נראית מאוד כמו שעמום. דקוטה ג'ונסון קצת יותר משכנעת ממנו אבל זה לא אומר הרבה. היא לוקחת את השבריריות של הדמות לקיצוניות מוגזמת בה היא נראית כאילו היא עומדת כל רגע לפרוץ בבכי. אף אחד מהם לא אמין ואני מאשימה את הבמאית, סאם טיילור ג'ונסון, שלא בכדי שמה עולה רק עכשיו בסקירה הזו. לא ברור מה היא שיוותה ברוחה כשהיא לקחה על עצמה את הפרויקט הזה, אבל התוצאה היא יצירה בלי שום נפח רגשי או עומק עלילתי, שלא היה מפתיע לגלות שבוימה על-ידי תוכנת מחשב. חלק מהכשלים של הסרט אופייניים לאדפטציות מספרות כמו דמויות בלי צידוק עלילתי (חלק גדול מהדמויות המשניות היה אפשר להחליף בעציץ וכלום לא היה נגרע מהעלילה) או סיפורי רקע לא שלמים. אבל היתר סתם נראה כמו חורים שמישהו לא היה עירני או מוכשר מספיק כדי למלא.

זה תקף ביתר שאת לגבי ה"ארוטיקה": בהתחשב בקהל היעד של הסרט (נשים) ובאנשים שעומדים מאחורי הספר, התסריט והבימוי (נשים) נראה די ברור שמאחורי ההבטחה לרומנטיקה ארוטית חוצת גילים ומגדרים, מדובר פשוט בניסיון להפיק סרט פורנו לנשים. בתור אישה אני מכבדת את הכוונה אבל גם דנה את התוצאה לכישלון חרוץ. זה לא הזלזול באינטליגנציה שלנו שמפריע לי כל כך כצופה כמו הזלזול במנגנוני התשוקה שלנו. עד שמישהו מרים את הכפפה לעשות ארוטיקה לנשים, כמה אופייני להוליווד שמה שיוצא הוא אפילו יותר גרוע, הטרו-נורמטיבי ופטריארכלי משאר הסרטים, ואפילו חמור מזה – פשוט נורא משעמם. בכלל לא ברור איך סרט עם כל כך הרבה נשים בתפקידי מפתח נכשל לייצג מיניות נשית בצורה אוהדת או אפילו אמינה, אבל יש הרגשה חריפה שמאחורי הבמאית והתסריטאית והבמאית עמד גבר מבוגר עם סיגר ביד שהחליט את כל ההחלטות.

מיותר לציין שהאולם שאני ישבתי בו לא נותר אדיש לפארסה הזו. אנשים התגלגלו מצחוק ברגעים הכי דרמטיים, וברגעים הפחות דרמטיים היו שפשוט קמו והלכו. בסופו הפתאומי של הסרט נשמעה אנחת תסכול רמה מאוד, שהצביעה על אולם מלא בלקוחות לא מרוצים. לפי ההצלחה האדירה של הספר סביר להניח שהוא הצליח לענות על צורך כלשהו אצל הרבה מאוד (א)נשים. אם הסרט היה עונה על צורך כלשהו, בין אם אסתטי, אידיאולוגי או אחר, יתר הבעיות שלו אולי היו נסלחות, אבל אין בו תכונה גואלת אחת. לא באופן שבו הוא מייצג נשים, או גברים, או בני אדם, או יחסים ומיניות, ובטח שלא בשום אספקט קולנועי. הבדיחה האמתית היא כשמתברר שהספר הוא בעצם שלושה ספרים והסרט הוא רק הפרק הראשון בטרילוגיה. כך שמה שראיתם אפילו לא היה סרט שלם. בהצלחה למי שיצליח להתמיד בטרילוגיה כולה, קשה לי להאמין לאן זה יכול להתרומם. למרות שמצד שני, לרדת נמוך יותר בטוח אי אפשר.