״איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן״, סקירה

כבר כמה חודשים שסרטה התיעודי של דבורית שרגל, ״איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן״ מוקרן ברחבי הארץ, בעיקר בסינמטקים. באופן לא טיפוסי, בסינמטק תל אביב הסרט מוקרן כמעט תמיד באולמות הגדולים ומצליח להביא כמות גדולה של קהל שבוע אחרי שבוע. התגובות הרגשיות של הקהל לאחר הסרט הופכות אותו לאחת מן התופעות המעניינות של הקולנוע הישראלי בעת האחרונה.

למרות זאת, במשך שבועות רבים לאחר הצפייה לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב על הסרט, ולא משום שלא אהבתי אותו – שרגל יודעת היטב את מלאכת הסיפור הקולנועי והיא רקחה סרט שעשוי בחוכמה ומצליח לשלב בין דיוקן אישי של הבמאית, מבנה של תעלומת מתח, ונגיעה בכמה רבדים עליהם ארחיב בסופו של דבר בטקסט זה. אולי זה מפני שלמרות שערכו הקולנועי של הסרט אינו מבוטל, כאמור, ערכו התרבותי הוא מהותי יותר. הסרט מצליח לגעת במספר היבטים חשובים של החיים בישראל המודרנית, והוא עושה זאת בצורה פשוטה ועדינה, מבלי להסביר את עצמו יותר מדי או לנתח את הסיטואציה עבור הצופים. יש משהו ישיר מאוד בקשר הנרקם בין הסרט לקהל ואולי דווקא משום כך היה לי קשה להביא את עצמי לתאר במילים את אותו קשר. אולם, בסופו של דבר מדובר בסרט שמתבקש לכתוב עליו ולהפנות לו את מלוא תשומת הלב.

הסרט מהווה קודם כל מסמך לגבי מקומה של הנוסטלגיה בחיינו. הוא עושה זאת דרך סיפורם של ספרים, ודומה כי האקט של העיון בספרים בעצמם הוא חלק אינטגרלי מן הסרט לא פחות מן התעלומה אשר מציגה שרגל. לא מדובר רק בערגה לעידן בו ספרים היו צורת בידור פופולארית יותר, אלא גם בערגה לשנים הראשונות של מדינת ישראל, אף כי חלק ניכר מן הצופים בסרט (למשל כותב שורות אלו) לא נולדו באותה תקופה. אך הערגה הזו משותפת גם לילדים של ימינו, אשר רבים מהם מתלווים להורים או לסבים בהקרנות השונות של הסרט.

הסיפור מתחיל בספרים. אלו ספרי צילומים של הצלמת השבדית היהודיה אנה ריבקין-בריק. ספרים אלו נוצרו בשנות החמישים והתמקדו בחיי ילדים באיזורים שונים בעולם, והספרים החביבים על במאית הסרט היו שניים מן הראשונים בסדרה, אודות אלה קרי הילדה מלפלנד ונוריקו-סאן הילדה מיפן. אבל הסדרה כללה עוד ספרים רבים, אשר לא כולם תורגמו לעברית, ביניהם שני ספרים שצולמו בישראל. בתחילת הסרט מתברר כי על אף שהספרים יצאו במספר מדינות בעולם, ישראל היא המדינה היחידה בה עדיין מודפסים עותקים חדשים. אף כי הכמיהה של הישראלים למהדורות של שנות החמישים הופכת את הסדרה לסחורה חמה מאוד עד בלתי ניתנת להשגה בשוק הספרים המשומשים.

שרגל, אשר גדלה של הספרים, יוצאת לחפש את הילדים אשר צולמו בהם, לפגוש אותם וגם להפגיש ביניהם. בדרך היא גם מספרת את סיפורה של אנה ריבקין-בריק ושל הנשים אשר כתבו את הטקסטים לספרים שלה, כאשר על הנוסח העברי הופקדה לאה גולדברג. ייתכן כי יש לכישרון של גולדברג בכתיבה עבור ילדים חלק ניכר בהצלחה המתמשכת של הספרים בארץ, אף כי דומה שהקסם הוא בעיקר ביכולת לחוות עולמות שונים של ילדות, בעידן אשר קדם ליכולת של ימינו ליצור קשר עם אנשים ברחבי העולם. בין השורות, הכמיהה היא גם לישראל תמימה יותר, כמו הקיבוצים אשר תוארו בספרים והיו בשנות החמישים מושא לסקרנות בין לאומית, להבדיל מן היחס לקיבוצים של ישראל כיום.

מדובר בכמיהה גם לסוג של תמימות הקיים באותם ספרים וקיים בעצם חוויות הילדות הנוכחות הן בספרים עצמם והן בחווית הקריאה בהם. דרך תיעוד הילדות והחיפוש אחר הילדים אשר כיום הם כבר בגיל פנסיה, הסרט דן גם באמהות, אף כי לחנה ריבקין-בריק וללאה גולדברג לא היו ילדים משלהן. במידה רבה, עוסק הסרט גם בהחיאת הקשר הרגשי לגיבורי הספרים המרוחקים ובניסיון לא רק למצוא אותם, אלא גם לחדש את המהלך הרגשי אשר החל בקריאה אודות חייהם שוב ושוב במהלך הילדות, וגם במהלך השנים העוקבות.

במידה מסוימת, מדובר גם בניסיון לכתוב ספר המשך. דבורית שרגל יוצאת לצלם את גיבורי ילדותה ברחבי עולם. כלומר לא רק למצוא אותם, אלא גם לתעדם כאנשים בוגרים. לעיתים החיפוש קל, לעיתים שרגל מגייסת כלי תקשורת רבים בחיפוש אחר דמות שהייתה גיבורה עבורה, אולם מעולם לא הייתה ידועה בארצה.

אולם, מדובר בסרט שבו גם אם החיפוש יניב תוצאות, כלומר הבמאית תצליח לאתר את כל הילדים בבגרותם, הוא יהיה כרוך גם באובדן מסוים. שכן אף אדם אמיתי לא יכול להשתוות לקסם של הדמות המצולמת בדפי ספר. בנוסף, אדם בוגר הוא גם ההוכחה כי משהו בילדות הנצחית בכל זאת תם. הקשר עם האנשים החיים היה אולי אמיתי וכן יותר מאשר הקשר עם הצילומים והטקסט שייצגו אותם כילדים, אבל הוא גם קשר הרבה פחות אידאי וטהור. חוסר היכולת לגעת בטוהר הראשוני הזה הוא אחד מן הנושאים המרחף מעל סרטה של שרגל.

יחד עם זאת, מדובר בסופו של דבר בסרט אופטימי, שוב בלי קשר לתוצאות החיפוש. זהו סרט על השלמה עם העבר, על מציאת היופי בילדות ובקשר עם גיבורי הילדות, וגם סרט אשר מראה כי החיים ממשיכים למרות הכל. ספרי הילדות עיצבו את חיינו והפכו אותנו לאנשים שאנו היום, ולכן יש להם מקום מיוחד בלב, וסרטה של שרגל, בין היתר, מעצב בצורה מדודה את המקום הזה. הסרט הוא בו בזמן מסע פיזי בהווה ומסע אל העבר שלא יכול להיות מושג. אבל בדרכו, הסרט משחזר את העבר, מאיר אותו באור אחר ומבצע מהלך של השלמה עם רכיבים שונים בחיי הבמאית ובחיי הקהל. אני שב ומציין את הקהל, כי זהו אחד מהסרטים אשר יוצר עבור צופים רבים גם תהליך של מסע פנימי אל עבר גיבורי הילדות שלהם, אפילו במקרים בהם אלה-קרי ונוריקו-סאן לא היו חלק מאותה ילדות.