"אי התירס", סקירה

במיטבו, קולנוע בינלאומי מאפשר לנו מסע בעולם, על ידי כך שהוא חושף בפנינו פיסות מציאות אשר לא ידענו על קיומן, או לא הכרנו לעומק. כמו לקולנוע הוליוודי, לקולנוע הזה יש לא מעט ז'אנרים מאובחנים. למשל, סרטים העוסקים באנשים המבצעים עבודה חלקאית בדרך מסורתית גם נוכח הקידמה הטכנולוגית, ומקדישים את כל הקיום שלהם למען עבודה מסורה. או סרטי התגברות על רקע משפחה שמרנית ודמות של מבוגר אחראי, אוהב וקשוח. או סרטים החושפים מידע על סכסוך צבאי עקוב בדם אשר לא מככב בראש החדשות מן העולם. שלושת הז'אנרים האלו חברו יחד לסרט הגיאורגי "אי התירס" (Corn Island), שהוקרן אצלנו בפסטיבל חיפה ובפסטיבל ערבה וכעת מגיע לבתי הקולנוע. הסרט עדיין מצליח לעשות שני דברים לא פשוטים בהתחשב בשילוב. ראשית, להיות סרט קטן ומגובש מאוד, כזה המספר סיפור קטן. חשוב מכך, זהו סרט שעשוי באופן מדוקדק וכתוצאה מכך הופך בסופו של דבר ליצירה מרגשת ולסרט טוב מאוד, עם כמה רגעים נפלאים.

הסרט מתרחש כולו בנהר המפריד בין גיאורגיה ואבחזיה, חבל ארץ אשר טוען לעצמאות מגיאורגיה. המצב הפוליטי במציאות שם מורכב בהרבה ממה שארשה לעצמי לתאר כאן, כי מה שחשוב לסרט הוא זה: כוחות צבאיים מאיימים על חיים של אנשים פשוטים אשר חיים באותה דרך במשך שנים, מבלי ליחס יותר מדי חשיבות ללאום שלהם. המאבק העיקרי שלהם הוא עם איתני הטבע, שהם בו זמנית אוייבים ובני-ברית. בכל שנה, הפשרת השלגים ברוסיה גורמת לסחף של אדמה לנהר ולהיווצרות של איים קטנים וזמניים. הגשמים החזקים של הסתיו צפוים להרוס את האיים. חקלאי אחד מעבד אי שכזה, כנראה בכל שנה, לצורך גידול תירס שיספיק למשפחתו לכל חודשי החורף, תוך ניצול העובדה כי לאיש אין בעלות על הקרקע הזמנית. רצה הגורל והנהר הוא גם גבול בין שתי מדינות אויבות, אבל זה לא צריך להפריע לו.

הוא לקח עימו את נכדתו, בגיל סוף התיכון, על מנת לעזור לו לעבד את אדמת האי. חיילים מכל צידי הסכסוך (מלבד גיאורגים ואבחזים, גם הצבא הרוסי הוא צד בעניין) מתבוננים מדי פעם באי ובעיקר בנערה החיה בו. המבטים שלהם מעוררים אותה גם מכיוון שהסבא שלה הוא לא טיפוס דברן במיוחד ולמעט סצנות קצרות, הוא מסביר דברים בעיקר דרך עשייה וממעט בדיבור. לכאורה הסרט דובר שלוש שפות שונות, אך נדמה כי לא נאמרים הרבה יותר משלושה משפטים בכל אחת מן השפות לאורך כל הסרט.

הסרט מציג בפנינו למעשה שתי דמויות מרכזיות המצויות בשלב אחר של החיים. הסב ניצב בפני מוות לא רחוק – לא רק המוות הפיזי שלו, אלא גם המוות של כל תפיסת עולמו ודרך חייו, אשר השתיקה והמסירות לעבודה היא חלק מהותי בה. הנכדה נמצאת בשלב בו היא הופכת לאישה וכנראה תצטרך לכלכל את עצמה ולנהל חיים בוגרים בקרוב, כאשר לא ברור האם העבודה על אי התירס היא שיעור בחקלאות להמשך חייה, או אופציה אשר היא תותיר מאוחר. הסב גם מביע שמחה על כך שסיימה בהצלחה את לימודיה, באירוע נדיר בו הוא כן מדבר עימה. אין לפרש את השתיקה בסרט כהיעדר אהבה, או אפילו כקשיחות של הסב כלפי הנכדה, אף כי יש משהו נוקשה במסירות שמייצג הסב.

מהרבה בחינות, הסרט מזכיר את סרטו של הבמאי היפני קנטו שינדו, "האי העירום" (The Naked Island). זהו סרט המציג משפחה אשר חיה באי בו אין מים ומגדלת בו אורז, כאשר בכל יום מוקדש פרק זמן ארוך לנסיעה לאי סמוך על מנת להביא מים. בסרטו של שינדו אב המשפחה מתקשר אפילו פחות מזה של ״אי התירס״ – הוא אומר משפט ביקורתי אחד לאורך כל הסרט, כאשר הדגש הוא על העבודה שמאפשרת קיום גם בתנאים כמעט בלתי אפשריים. היכולת של האדם לנצל את הטבע גם בדרכים קשות היא נושא חשוב בשני הסרטים, כמו גם דמות ראש המשפחה. אם כי ב"אי התירס" ראש המשפחה מעט עדין יותר ולא פוסל את כל האופציות האחרות לקיום, אף כי אינו שש לראות חיילים מחזרים אחרי נכדתו.

כמובן שגם הקונפלקט הפוליטי חשוב ב"אי התירס" ומהווה זרז מסוים לעלילה, על ידי סיפור קלאסי של הימצאות בשטח הפקר. למעשה, הסב והנכדה מאוימים תמידית על ידי שני כוחות טבע: המלחמה והסתיו הצפוי, שני כוחות אשר הם יודעים כי בשלב מסוים ישמידו את האי עליו הם חיים. יחד עם זאת, כוח טבע אחר מוצג באי בעוצמה: הצמיחה של התירס, אשר מעניק לאי מראה אחר לגמרי בכל שלב של הסרט, כאשר הסרט עושה שימוש יפה במראה המשתנה של הלוקיישן הקטן שלו, גם מבחינת קצב הנראטיב. הסרט השתקני הזה הופך למסעיר יותר דרמטית ככל שגדל התירס על האי, כאשר דקות הסיום של הסרט הן למעשה סיקוונס אקשן מרהיב.

במאי הסרט גיאורג אובאשווילי יוצר תחושה של סרט עדין ומחושב והוא מצטיין הן בבניית האינטימיות הזעירה והן בסצנות המורכבות לביצוע בסיום. הגדוּלה של הסרט היא בהצגה של התנהגות אנושית פשוטה, בין אם מדובר בעבודה חקלאית, פחד מפני צבא או אקטים התחלתיים של חיזור. מצד שני, לעיתיים יש בתסריט של הסרט משהו מהונדס מדי. האמינות של האירועים נזנחת לפעמים לטובת אקטים סימבוליים או שימוש בקלישאות. כלומר, זהו אכן סרט הנצמד היטב לכללי הז'אנר, כפי שציינתי בהתחלה. אבל למרות כמה אקטים אשר נראים מטופוריים מדי, בסופו של דבר הסרט אכן סוחף ומסעיר דרך הסיפור הקטן לכאורה שהוא מעביר.