"אידה", סקירה

נתחיל עם כמה נתונים היסטוריים: כ-3 ורבע מיליון יהודים חיו בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה נותרו כרבע מיליון. מבין השורדים, הרוב המוחלט ברח מפולין בהמשך שנות הארבעים עקב אירועים אנטישמיים שרק גברו. יהודי פולין היו חלק שולי אך נוכח בתרבות הפולנית במשך פרק זמן ארוך ובשנים האחרונות התרבות הפולנית מנסה לשחזר את העבר ואת התרומה של היהודים לאופי החיים בפולין, שהייתה ונותרה מדינה קתולית מאוד, אפילו בתקופה ארוכה של משטר קומוניסטי שהתנגד לדת.

"אידה" (Ida), סרטו החדש של פאבל פאבליקובסקי, הוא חלק מאותו גל של עיסוק מחדש בסוגיית יהדות פולין על ידי הפולנים, אבל הוא הרבה יותר מסרט שואה. כמו שיש בפולין אנשים שמייחלים לשובם של היהודים, גם פאבליקובסקי הוא סוג של בן אובד השב הביתה: במהלך שנות האלפיים הוא לא פעל במולדתו אלא בבריטניה ובצרפת, עם סרטים כמו "אהבה של קיץ" (My Summer of Love), ו"האישה ברובע החמישי" (The Woman in the Fifth).

פאבליקובסקי לא רק חוזר לעבוד בפולין, אלא גם חוזר לסגנון הקולנוע של תקופת השיא של הקולנוע הפולני: סוף שנות החמישים/תחילת שנות הששים, התקופה בה מתרחשת גם עלילת הסרט. "אידה" מראה את הערגה הפולנית לעיסוק ביהדות פולין, אבל הוא גם דן בעבר הכואב של פולין תחת הכיבוש הנאצי, ולאחר מכן ההשפעה הסובייטית, תוך שהוא לא חוסך ביקורת מן הפולנים עצמם. ויותר משהוא דן ביהדות, הוא דן גם בקתוליות באופן לא חד משמעי. אודות לשליטה הווירטואוזית בכל רזי הטכניקה הקולנועית, בראש בראשונה צילום מרהיב, "אידה" הוא יותר מסרט ארט-האוס המציג במרכזו סיפור אנושי סוחט דמעות – זוהי חוויה קולנועית סוחפת מכל בחינה שמשאירה לא מעט מקום למחשבות אחרי הצפייה.

גיבורת הסרט נולדה אומנם בשם אידה אשר נתן את כותרתו לסרט, אבל היא גדלה ומכירה את עצמה רק בשם אנה, השם הניתן לה במנזר אליו הוברחה בתור תינוקת באחת השנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה. אנה גדלה במנזר וחונכה להיות נזירה והיא לא מכירה או מצליחה לדמיין כל אורח חיים אחר ובטח שלא אמונה דתית אחרת. אלא שרגע לפני נטילת הנדרים שיהפכו אותה לנזירה לכל החיים, אם המנזר מבקשת ממנה להיפגש עם הדודה שלה, עליה לא ידעה עד לאותה שיחה. הדודה עצמה סירבה לפגוש את אנה עד כה במשך שנים. רק במפגש עם דודתה לומדת אנה כי היא יהודיה וכי הוריה נרצחו בתחילת המלחמה. הדודה עונה לשם ונדה ועובדת כשופטת. היא לא רוצה בתחילה קשר עם אנה, אבל מוכנה לצאת עימה למסע למציאות המקום בו קבורים הוריה של אנה/אידה, אשר עזבו את הסביבה העירונית ועברו להתגורר בכפר קטן.

ונדה יודעת היכן התגוררו הוריה של אידה, היא יודעת מי עזר להסתיר אותם בחודשים הראשונים של המלחמה, והיא חושדת כי אותו אדם הוא גם האחראי למותם בצורה ישירה. בכך טמונה אחת מן האמירות של הסרט נגד החברה הפולנית – האשמים בהרג ההמוני  של היהודים, כמו גם ברצח של אנשים ספורים, הם לא רק הנאצים, אלא גם הפולנים עצמם. הכפר הפולני מוצג כשילוב של שלווה ורוגע במשך מאות שנים, אלא שקרה בו פשע בלתי נתפס בתקופה שלפני תקופה של כשני עשורים (בזמן בו העלילה מתרחשת), פשע שהחברה הסירה את הידיים מן האחריות עליו, אבל עבור פאבליקובסקי האשמה עדיין קיימת.

דרך דמותה של ונדה הסרט מציג ביקורת נגד תקופה נוספת – זו של המשטר הקומוניסטי. ונדה היא שופטת הנהנית בסרט מפריבילגיות אשר נשללות מהאזרח הרגיל, היא מייצגת אפליה בעידן אשר לכאורה אמור היה להתבסס על שיוויון. הסצנה בה רואים אותה בבית המשפט מראה עד כמה היא מנותקת רגשית מעבודתה, שאמורה להיות שירות לעם. האדישות שלה גם מצביעה על כך שגורל המשפט הוכרע מראש. היבט נוסף של הדמות של ונדה הוא התנתקות מוחלטת מעברה היהודי והמשפחתי, כמו גם מן הצורך להקים משפחה משלה.

למעשה, שתי הגיבורות של הסרט לא יכולת להקים משפחה: אנה צפויה להפוך לנזירה ו-ונדה מחליפה גברים מזדמנים ולא יוצרת קשר רגשי עם שותפיה למיטה או עם אדם כלשהו. דרך המפגש עם אנה היא תחווה מחדש לא רק את העבר שלה ושל משפחתה, אלא גם קשר רגשי לאדם אחר, מה שיכניס אותה לטלטלה לא פשוטה. למרות הדברים הנ"ל, בשום שלב אין תחושה כי מדובר בדמות שלילית. למעשה, הסרט מצליח להראות מימד מעורר הזדהות כמעט בכל דמות המוצגת בו וזה כולל דמויות שמופיעות רק לרגעם ספורים, כולל דמויות שביצעו פשעים מחרידים. "אידה" עוסק באכזריות האנושית הקשה ביותר שניתן לדמיין, אך בו בזמן הוא גם שיר הלל לחן שבהתנהגות האנושית ולייחוד של כל אדם ואדם.

בקרב הפסיפס האנושי המרתק של הסרט, הדמות המעיינת ביותר, זו שהסרט קרוי על שמה, היא דמות שכלל אינה קיימת ולא יכולה להתממש. "אידה" אומנם לא נרצחה פיזית בהיותה תינוקת, אבל נסיבות החיים לא אפשרו לה להפוך לאדם שיכלה להיות. היא גדלה פיזית כ"אנה" אבל אותה אנה היא אישה אחרת לחלוטין, שגדלה לתוך ממסד קפדני, אשר לאורך כל שנות החינוך שלה לא פתח בפניה אופציית התנהגות אחרת פרט למסירות מוחלטת לדת. הסרט לא תוקף את הדת, אבל הוא מציג את החינוך הדתי שקיבלה הגיבורה שלו כשילוב של חמלה והגבלה נוספת, במידה רבה קשה אף יותר מזו של המשטר הקומוניסטי. במהלך הסרט מנסה אנה לבחון האם היא יכולה לחיות בצורה חילונית, אבל היא פשוט לא יודעת כיצד להסתכל על עצמה שלא במסגרת מסירות לאל. שלא לדבר על כללי התנהגות בחברת מוזיקאי צעיר שמנסה לחזר אחריה. בעוד המשטר הקומוניסטי כבר אינו חלק מפולין, הקתוליות (כמו גם חיי הכפר) הם עדיין חלק מרכזי ממנה. דרך העיסוק בנזירוּת הסרט דן לא רק בעבר הלא מאוד רחוק של פולין, אלא גם בהווה המתמשך של המדינה.

כאמור, הסרט מתרחש בסוף שנות החמישים/ראשית שנות הששים, עידן שהוא בין היתר תור הזהב של הקולנוע הפולני. במהלכו, במאים צעירים שסיימו את בית הספר לקולנוע של לודז' שילבו השפעות של קולנוע הוליוודי עם תורת העריכה הסובייטית ועם השפעה מחיי הצעירים. הדבר הוביל להרבה סרטים שעסקו בתרבות הפנאי של הצעירים בטכניקה קולנועית עשירה חזותית ובו בזמן כזו ששוברת את כללי הקולנוע הקלאסי, בדומה לסרטי הגל החדש הצרפתי – אלא שהגל החדש הפולני החל מספר שנים קודם לכן. הסרט לא מבצע מחוות ישירות לאותו קולנוע, אבל כן משלב בפסקול שלו בין קטעי מוזיקה קלאסית למוזיקת ג'אז, שהייתה הפסקול של רבים מסרטי הקולנוע הפולני של אותה תקופה. הג'אז היה קשור לרצון של הצעירים להשתחרר מעט מן המשטר ומן הדת, דרך מוזיקה שהיא קודם כל מערבית וחדשנית. המוזיקה הזו עומדת בניגוד מוחלט לעולם אשר לתוכו גדלה אנה ואין זה מקרה כי בן הזוג הפוטנציאלי שלה מגיעה דווקא מעולם זה.

על פניו, השלד העלילתי של הסרט נשען על מבנה של סרט מסע; אולם, לתוך המבנה הזה יוצק הבמאי קצב מעט אחר, שכן העיקר הוא לא השינוי שעוברות הדמויות, אלא הזרות שלהן לכל סיטואציה אליה הן מושלכות. בין אם מדובר אנה אשר כל התנסות היא חדשה לה ובין אם מדובר בוונדה אשר במידה רבה יכלה לצפות כמעט כל התפתחות. הקומפוזיציות המורכבות של כל שוט מקנות לכל סיקוונס פיוט ייחודי משלו, וכל הסיקוונסים מתחברים לכדי מסע שיותר משהוא מסע לגלוי העבר, הוא מסע לעבר חוסר מוצא מן ההווה. דומה כי לכל נתיב שאליו יפנו, שתי הגיבורות יפסדו הרבה ממה שנותר מן הזהות שלהן.

שתי השחקניות הראשיות בסרט עונות לאותו שם פרטי – אגתה. שתיהן גם נותנות תצוגת משחק מפעימה, אם כי שונה מאוד. אגתה קולשה, המגלמת את ונדה, היא שחקנית מנוסה המביאה את כל הניסיון שלה לדמות המורכבת של הסרט, שמצויה במעבר בין סוגים שונים של ייאוש ועצבות. לעמותה, אגתה טז'בוקובסקה המגלמת את אנה היא שחקנית לא מקצועית והדבר ניכר בסרט בצורה הכי חיובית – הפנים שלה משדרות תמימות, סוג של טוהר מול העולם בו כל דבר נראה לא מוכר. הדמות שלה לא יודעת איך לקרוא התנהגות אנושית או להתנהג שלא בשירות הדת, ולכן היא מגיבה מאוד מעט, פוחדת לשנות הבעת פנים, לא יודעת כיצד לטעום מן העולם.

לבסוף, הפלא הגדול ביותר של הסרט הוא הצילום. בשחור לבן וביחסי מסך של 3:4, אשר כמעט ולא נעשה בו שימוש בקולנוע העכשווי, "אידה" שומר על אחידות סגנונית לכל אורכו ועל קומפוזיציה שאומרת לנו הרבה על מצב הדמויות בכל שוט ושוט. לצילום הזה אחראים שניים – רישארד לנצ׳בסקי, הצלם הקבוע של פאבליקובסקי, והצלם הפחות מנוסה לוקאש זאל. הוא החליף את לנצ׳בסקי במהלך הצילומים, תוך שרמת הפאר נשמרת ותורמת לכמה מן הדימויים הכי יפים שתראו בקולנוע, השנה או בכלל. אמנם נראה כאילו "אידה" מסמן וי על כל קלישאת ארט-האוס אפשרית, ואני מניח שהסגנון יצור תחושת ניכור אצל חלק מן הצופים שיחושו כי הוא מתחנף למבקרים יותר מדי, אבל עבורי הוא עושה כל מהלך עלילתי וסגנוני באיכות עשייה מרהיבה ותוך דגש על האנושיות של הדמויות, כך שהתוצאה מתרוממת לשלם הגדול יותר מסך חלקיו.