"יונה", סקירה

המשוררת יונה וולך חיה בארץ בין השנים 1944 ל-1985. מסתובבים בינינו לא מעט אנשים שהכירו אותה וזוכרים איך היא הייתה בתור אדם. אבל עבור קהל גדול בהרבה, יונה וולך היא מיתוס – דימוי קיצוני של אמנית ההולכת עד הסוף עם הסגנון הייחודי שלה, תוך מרידה תמידית בממסד באשר הוא ממסד. למרות שאורך רוב הקריירה שלה, הממסד הספרותי שמח לקבל אותה אליו ולהציב אותה כאחת מן המשוררות המוכרות והמוערכות ביותר בארץ. לכן, אין זה פלא כי וולך היא אחת מן הדמויות הבודדות בתולדות הקולנוע הישראלי הזוכה לסרט ביוגרפי עלילתי על חייה. מבין האמנים שפעלו כאן, אינני מצליח להיזכר בדוגמאות  פרט ל"זוהר" של ערן ריקליס על חיי זוהר ארגוב וסרט הטלוויזיה "היה או לא היה" של לנה וסלבה צ'פלין, שדן באפיזודה בחיי אלכסנדר פן וחנה רובינא. בכל אחד מן המקרים מדובר לא רק באישים אשר היצירה האמנותית שלהם הייתה עשירה ומשפיעה, אלא גם בכאלו אשר נלווה לאורח חייהם מימד מיתי, לטוב ולרע.

כפי שמובנת המשיכה של יוצרים לעסוק בדמותה של יונה וולך, כך יצירת סרט עלילתי אודותיה היא מאתגרת, משום שהסרט צריך להתמודד עם שתי משימות קשות עד בלתי אפשריות – תיעוד של חיי אדם שרבים הכירו, ותיאור של מיתוס, אשר הוא במידה רבה שונה ממעריץ למעריץ. "יונה" של ניר ברגמן, שעולה כעת לאקרנים, הוא רק דוגמא אחת לפופולאריות של וולך בקרב היוצרים בארץ. בשנים האחרונות ראינו גם את סרטו התיעודי של יאיר קדר "7 הסלילים של יונה וולך", שהעניק פרשנות חזותית לסלילי סאונד בו נשמע קולה של המשוררת וכן פרק בסדרה " המקוללים" של חגי לוי, אשר הציג את וולך כפי שהיא נצרבה בתודעתו של הבמאי. לעומתם, הסרט של ברגמן מבקש להציג את וולך בלי מתווך. להציג אותה בו זמנית כאדם שפעל כאן בקרב אנשי ספרות אחרים וכמיתוס, ולא רק להשמיע את דבריה ולהראות אפיזודות מחייה, אלא לצלול גם לתוך התודעה, אולי גם לתוך תת-ההכרה של וולך. ברגמן והתסריטאית דיתה גרי אמנם הסתמכו בסרטם על הביוגרפיה שכתב יגאל סרנה, אבל דומה כי "יונה" מנסה לגעת גם ברבדים מופשטים בחייה וביצירתה של וולך ולא רק באפיזודות בולטת בחייה.

התוצאה היא אחד מן הסרטים השאפתניים ביותר שנוצרו בארץ בשנים האחרונות, אך גם סרט שהולך להרבה מאוד כיוונים, ולא את כולם הוא מצליח לפתח באורח ממצה. יש בסרט לא מעט רגעים של איכות קולנועית, אך התחושה היא כי רגעים אלו יכלו להתחבר לשלם גדול יותר אם הסרט היה בוחר ללכת בצורה מובהקת יותר באחד מן הנתיבים בהם הוא פוסע. עבורי, רוב הרגעים הטובים מתרחשים בנקודות בהם הסרט מנסה להיות מופשט או סוריאליסטי יותר, אך ייתכן גם כי הפתרון הטוב היותר עבור הסרט היה לנסות להקיף פרק זמן קצר יותר בחיי המשוררת, או פחות מערכות יחסים.

שתי תשוקות מוליכות את יונה וולך, כפי שהיא מוצגת בסרט. מצד אחד רצון להתקבל ולזכות בהערכה ומאידך התרסה נגד ההליכה בתלם וציות לכללי החברה. יונה של הסרט לא מוכנה להיכנס למשבצות שהחברה הישראלית של שנות הששים והשבעים ייעדה לנשים. היא אינה מוכנה להיות רעיה ואם, וגם לא לתרום מזמנה למען הצבא או המפעל הציוני, או לעסוק במקצוע מסודר, או לקבל השכלה גבוהה. הרצונות הללו לא בהכרח סותרים את הכמיהה לאהבה והערכה, אך במהלך הסרט מתרחשים מספר עימותים בין שתי התשוקות של הגיבורה.

המילה "תשוקה" היא מהותית משום שיונה וולך של הסרט פועלת במצב תמידי של זעם ולהט לחיים, ולביסוס מקומה כנבדלת מהחברה וכיוצרת חשובה. הסרט מתחיל כאשר יונה הצעירה מנסה למצוא כתב עת או עיתון אשר יפרסם את שירה הראשונים, מה שמוביל אותה למפגש עם שתי קבוצת של אנשי ספרות. הקבוצה הממסדית לא מעניקה תשומת לב בתחילה ויונה מוצאת את עצמה חלק מקבוצה צעירה ומחתרתית יותר, כאשר מהר מאוד שתי הקבוצות היריבות מביעות תמיכה בכישרון של וולך. אבל זו כבר מאשפזת את עצמה מרצון במוסד לחולי נפש בירושלים, במה שיהפוך להיות הפרק העיקרי של הסרט. יונה נכנסת למוסד כי היא רוצה לחוות טירוף ולהבין אותו. היא גם רוצה לחוות את הגלולה הניסיונית LSD  שנעשה בה שימוש כתרופה במוסד. היא אף מתנסה בכתיבה בתור דובר גבר ולפי הסרט גם מנסה במין בתור גבר, בעיקר דרך מערכת היחסים הרומנטית הנרקמת בינה לבין כייס הסועד את אביו במוסד לחולי נפש.

לא תמיד ההתנסויות השונות של יונה מועברות היטב. לעיתים הסרט בוטה מדי בסצנות המיניות או בהעברת הזעם שלה כלפי הסביבה. מערכות היחסים שלה עם גברים מתוארות לא פעם בתמצות יתר, מה שגורם לכמה רגעים ליריים יפים ללכת מעט לאיבוד, וגם להצגה מעט דלה של דמויות המשנה בסרט. זאת למרות שחלקן הן דמויות מרתקות וחשובות בנוף הספרות העברית לא פחות מיונה וולך.

מלבד שתי התשוקות בהן כבר דנתי, הסרט מעניק לגיבורה שלו עוד מימד של עומק פסיכולוגי, דרך היחסים עם הוריה. בתחום הזה, הבמאי ניר ברגמן כבר עסק בסרטיו הקודמים ואולי לכן התחושה היא כי הסצנות הללו הן מרגעי השיא של הסרט. מצד אחד, יונה מטפלת באמה החולה ומצד שני היא חווה זיכרונות מופשטים בלבד מאביה, שנהרג במלחמת העצמאות כאשר היא הייתה פעוטה. הסצנות עם האב לובשת מימד של חלום/סיוט המעוצב בדיוק, לעומת הסצנות בחברת האם בהם הסרט מגיע הכי קרוב לריאליזם. בשני המקרים, עוברת תחושה כי יונה חשה בו זמנית אהבה ובוז להוריה. היא מנסה לשמור על כבודה של האם ומנגד מרגישה כי הכבוד המוענק לאביה הגיבור חוטא לאמת.

התגלית הגדולה של הסרט היא נעמי לבוב, בתפקיד הראשי הראשון שלה בקולנוע. לבוב מתגלה בסרט כשחקנית מוכשרת ומגוונת, ובו בזמן כליהוק לא מתאים לכאורה לתפקיד יונה וולך כפי שהוא כתובה. אך בסופו של דבר ייתכן כי הליהוק הזה דווקא משחק לזכותו של הסרט. במשחק של לבוב יש מימד של ביישנות ועידון העומד בניגוד לפעולות של הדמות שלה, מה שפותח צוהר לפרשנות לפיה גם הפגנת הביטחון העצמי והמיניות הגלויה הם עוד העמדת פנים שהגיבורה מבצעת. העמדת פנים שלא קרובה לרגשות האמיתיים שלה יותר מן האפשרות שתהפוך לרעיה למופת. בכל מקרה, גם ברגעים בהם לבוב לא בדיוק מתאימה לדמות היא מרתקת לצפייה ובסופו של דבר משדרת אנושיות התורמת ליכולת של הסרט לרגש ולא רק לעסוק במיתוס. יש בסרט עוד לא מעט שחקנים מוכשרים, אבל הדמויות שהם מגלמים מופיעות לפרקי זמן קצרים מדי וכתובות בלי הרבה רבדים, כך שהשחקנים לא יכולים לעשות כלום עם התפקיד שניתן להם.

מכל בחינה טכנית, "יונה" הוא סרט עשוי היטב. העיצוב מגוון ויפה ועושה שימוש טוב בלוקיישנים, הצילום מעניק לסרט את הגוונים השונים של מציאות וסוריאליזם קל, והעריכה מצליחה לרומם לא מעט מן הסצנות. אבל בסופו של דבר, התחושה היא כי השלם מעט קטן מסך חלקיו. מה גם שהשירים של יונה וולך אומרים עליה יותר מהסרט הזה – יש בהם תחושה ישירה יותר בכל מילה, בעוד בסרט לפעמים התחושה היא כי מובא דיון על הרגשות במקום לייצר את הרגשות עצמם.

/// כל התמונות הן צילומי מסך מתוך הטריילר