״מר טרנר״, סקירה

ג'וזף מאלורד וויליאם טרנר הוא אולי הצייר הבריטי החשוב בכל הזמנים, דמות הניצבת במדרגה הגבוהה ביותר של התרומה הבריטית לתרבות העולמית, בשורה אחת עם שייקספיר, הביטלס ומונטי פייתון. הצייר, יליד 1775 פעל בעיקר בחצי הראשון של המאה ה-19 ונחשב למייצג של הזרם הרומנטי באמנות ובמידה רבה גם כמי שציוריו פרצו דרך לאמנות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. יש ביצירותו אלמנטים של ציורים מן האימפרסיוניזם, האקספרסיוניזם והציור המופשט, כולם זרמים אשר נולדו שנים רבות אחרי מותו. חשוב מכך, הציורים שלו עדיין מהפנטים גם היום, בעיקר ציורים שתיארו שעת דמדומים, ספינות שטות או טובעות ושילוב של האלמנטים הללו.

הבמאי אשר ביים את הסרט הנוכחי על טרנר הוא מייק לי, גם הוא ענק תרבות. לי הוא אחד מן הבמאים המוערכים ביותר בקולנוע העולמי בזכות שיטת העבודה הייחודית שלו – הכנה ארוכה עם השחקנים בראשית יצירת הסרט, מהלך בו הוא בונה את הדמויות בשיתוף עימם, עורך אלתורים. רק לאחר מכן כותב לי את התסריט, אשר מתבסס לרוב לא על תפניות רבות בעלילה אלא על תיאור של התנהגות אנושית, בעיקר ברגעים של מבוכה וחוסר נחת, החושפים פגיעות לצד עוצמה רגשית. עקרונית, הסגנון הזה אמור להיות מנוגד לסרטים המשחזרים תקופה, אבל "מר טרנר" (Mr. Turner) הוא למעשה הסרט התקופתי השלישי שלו. קדמו לו "וירה דרייק", המתרחשת בשנות החמישים של המאה העשרים, ו"טופסי טרווי" על הצמד גילברט וסאליבן, שתיאר הכנות למופע בחצי השני של המאה ה-19.

"מר טרנר" מתנהל כמו סרט טיפוסי של מייק לי, אף כי הוא סוקר תקופה של למעלה מעשרים שנה, פרק זמן ארוך בהרבה מכל סרט אחר של היוצר. לי מרכיב את סרטו מהרבה סצנות המתארות רגעים מעוצבים היטב, דרמטית ולא דרמטית כאחד, ובונה דיוקן של דמות אשר מעניינת אותו. בני אדם מרתקים את לי והוא מעביר את ההתעניינות הזו והאהבה שלו לבני אדם דרך תיאור הדמויות שלו, בין אם מדובר בבני המעמד הנמוך המנסים לשרוד ובין אם מדובר באחד מן האמנים החשובים בהיסטוריה, המתנהל בחברה הגבוהה של אנגליה. לכן, "מר טרנר" אינו ביוגרפיה שגרתית – עלייתו של טרנר לגדולה התרחשה הרבה לפני תחילת הסרט וגם בתקופה המתוארת בו הדגש הוא לאו דווקא על הרגעים המכריעים, אלא על אירועים בהם ניתן לחשוף צדדים שונים באופיו של הגיבור.

לכן, "מר טרנר" אולי יהיה הקשה לעיכול לחלק ניכר מן הצופים, אבל חלקים אחרים בקהל יוכלו למצוא סרט עתיר חן ובאהבת אדם. תודות לעבודה של לי עם צוות שחקנים מופלא המביא רגישות לכל דמות, לאורך רוב הזמן מדובר בסרט מרתק. יחד עם זאת, הסרט אורך כשעתיים וחצי ומושתת על עלילה אשר לא נסובה בהכרח על קשר לינארי בין האירועים המוצגים על המסך. העלילה גם אינה מכילה כמות גדולה של שיאים דרמטיים, ולצד רגעים בהם הסרט מצליח לרגש ולהצחיק, יש גם חלקים בהם הוא מרגיש מעט מייגע. אבל בסופו של דבר, הסרט שווה את המאמץ, בייחוד עבור המעריצים הלא מעטים של מייק לי, אשר יוכלו למצוא בסרט הזה פיתוח של סגנונו של הבמאי לצד כמה רגעים מאפיינים שמוצאים גדולה בהתנהגות אנושית שהיא בו זמנית ייחודית ושגרתית.

את התפקיד הראשי של הצייר הנודע העניק לי לטימות'י ספול, שחקן שמופיע לרוב בתפקידי משנה. למרות קריירה ארוכה שכוללת הופעות בתפקידים קטנים בלא מעט שוברי קופות, דומה כי הוא מגיע לשיא תמיד תחת ההדרכה של לי. ספול פיתח עם לי כמה דמויות בלתי נשכחות לאורך השנים, בכולן הוא עשה שימוש בין היתר במראה שלו, שרחוק מאידיאל היופי הטיפוסי שבקולנוע – ואת סוג המראה הזה לי מאוד אוהב. בהרבה מן הדמויות שגילם ספול הוא היה סוג של אאוטסיידר, אדם שלא ממש מצליח להתחבב על הסובבים אותו. ב"מר טרנר" הוא אדם הנערץ על ידי כל מי שסובב אותו, אך הוא עדיין מצליח להעביר סוג של בדידות גם במצב זה, גם דרך דמות אשר ממבט שטחי על התסריט ניתן להגדיר את היחס שלה ליתר האנושות כמתנשא ומזלזל במקרה הטוב. ספול ולי מצליחים להעניק לדמות של טרנר מימד של שבירות וחיפוש אהבה גם דרך הרטינות הבלתי פוסקות שלו כלפי האחרים, חיפוש אחר הכרה נוספת בגדולתו גם כאשר כולם כבר מזמן רואים בו אמן גדול. ספול רוטן בסרט הזה יותר ממה שאי פעם רטן שחקן כלשהו בסרט כלשהו, במה שספק נראה כהפרעה נפשית או פגם בדיבור של הגיבור. אבל ככל שהסרט מתקדם הקהל לומד להבחין טוב יותר בין הסוגים השונים של הרטינות.

דומה כי אנו אכן לומדים להכיר את הדמות שלו יותר טוב ככל שהסרט מתמשך, מכיוון שאנחנו בעיקר מעבירים זמן בחברתה. וזו דמות שלא כל כך פשוט להעביר זמן בחברתה. גם מכיוון שטרנר של הסרט הוא אדם קצר סבלנות וגס רוח וגם מפני שהוא פועל בתוך עולם הקודים החברתיים של האריסטוקרטיה הבריטית בחצי הראשון של המאה ה-19, עולם של גינונים הנראים לנו זרים ודיבור במלים גבוהות במקום בשפה ישירה. לי מתאר את העולם הזה כפי שהוא מיטיב לתאר עולמות של מעמדות שונים ברבים מסרטיו – בשילוב של הומור החושף את הצביעות שבהסתרת הרגשות האמיתיים של הדוברים ואהדה לרגשות הללו. לכן, "מר טרנר", כמו רוב סרטיו של לי, הוא קומי ודרמטי בו זמנית.

יותר משני מונחים אלו, לי משרטט דיוקן של אמן גדול. לי כנראה אכן מעריץ את טרנר, אבל לא הייתה לו שום כוונה ליפות את דמותו של הצייר בסרט. למעשה, הסרט מציג לנו את דיוקן האמן הגדול כאיש קטן, המזיק לרבים מן הסובבים אותו. הוא מתנכר לבנותיו ולעיתים מכחיש את עצם קיומן, בז לאמנים אחרים בני מעמדו ובטח לאמנים בני מעמד נמוך יותר, ובז גם למבקרים אשר מהללים את גדולותו. לי מראה את הגיבור שלו ברגעים לא מחמיאים – לא רק בפרץ יצירה או בסיורים להתרשמות מן הנוף, אלא גם כאשר הוא מחזר/מטריד מינית/תוקף מינית, כאשר הוא שוכח דבר מה, כאשר הוא מועד בדרך זו או אחרת. כיף לצפות בדמות הזו בקולנוע, אבל לא היה מהנה להכיר את הדמות הזו במציאות. זהו אינו הסרט הראשון שאומר כי על מנת להיות אמן גדול יש להתייחס בצורה שלילית לאנשים הקרובים לך, אבל הוא כן מצטיין בדרך שבה הוא מראה כי הגיבור שלו כן צריך את קירבת האנשים אליהם הוא מתייחס בצורה מזעזעת.

אורכו של הסרט מאפשר להראות מספר מערכות יחסים אותן מנהל טרנר עם גורמים שונים, אבל דומה כי את מרכז תשומת הלב לוכד היחס של טרנר לנשים בחייו. אם בנותיו מופיעה בסרט מלאת כעס בסצנות ספורות ולא מאוד ארוכות, ומדגישה כמעט בכל מילה כי הוא לא תרם דבר למשפחה אשר הוא לא ממש הקים, והעדיף להקדיש את חייו ליצירה ולא לצאצאיו. דמות מרתקת יותר היא הדמות של המשרתת של בית טרנר, המגולמת בידי דורותי אטקינסון. כבר מן ההתחלה מובן כי יש בין השניים קשר אשר מדי פעם יש לו גם אופי מיני וגם כי הצייר לא מפסיק להתייחס אל האישה המשרתת אותו כאל המשרתת שלו, כלומר נחותה ממנו – דבר העומד בניגוד לתפיסת עולם הומנית אשר ניסה טרנר להעביר כחלק מציורו. גם כאשר טרנר חושק בה זה נראה כמו תשוקה הנעדרת משיכה ממשית ובעיקר נעדרת יחס לאישה לאחר האקט, דבר המועבר בסרט באופן לא נוח לצפייה אך מרשים מבחינת תצוגת המשחק.

אישה מרכזית אחרת, לה מעניק הגיבור יחס מעט יותר חיובי, היא בעלת פונדק (מריון ביילי) עימה הוא בסופו של דבר מנהל קשר רומנטי ארוך. גם אם בחלק ניכר מהקשר הוא לא חושף בפניה את זהותו האמתית, בסופו של דבר הוא כן מצליח להגיע עימה למידה מסוימת של חשיפה כנה של עולמו, אם כי כנראה מדובר בדמות אשר דרגת הכנות הגבוהה ביותר שלה מגיעה בשעה שהיא מציירת ספינה על רקע השקיעה. מדי פעם אנו רואים את טרנר מחזר גם אחרי נשים אחרות, בסצנות שיש בהן מידה רבה של חן וגמלוניות. דחפיו המיניים האפלים ביותר של טרנר מוצגים בסרט, אבל התחושה היא לאו דווקא של רודף נשים, אלא של אדם אשר חש חוסר ביטחון במראה שלו, מנסה לקבל חום ואהבה שהוא לא ממש יודע איך להעניק, ומנסה להיות נדיב מתחת להתנהגות שנתפסת על ידי החברה כיהירה.

דוגמה מובהקת יותר ליהירות שלו ניתן לראות גם ביחס שלו לאצולה אשר רוכשת את ציוריו, לאנשי האקדמיה הבריטית לאמנות אשר הופכים אותו לצייר הנודע ביותר בממלכה (מצב אשר טרנר הגיע אליו בתקופה הקודמת לתקופה המתוארת בסרט) ולציירים אחרים בני תקופתו. אחת מן הדמויות המעניינות יותר בסרט היא זו של בנג'מין היידון (מרטין סבג׳), כיום צייר שעדיין זוכה להערכה אבל במהלך חייו דמות שלא התקבלה לאקדמיה הבריטית וחיה בעוני שהוביל בסופו של דבר לטרגדיה אישית (שלא נידונה במלואה בסרט). באחת מן הסצנות הראשונות בהן הוא נראה בסרט אנו רואים אותו מתרחק לעבר הנהר שעה שאנשי האצולה מדברים עליו בזלזול, ליד טרנר שלא ממש מתערב בשיחה, נהנה מן המעמד של מי שהאמנות שלו התקבלה בעוד אמן אחר צועד לעבר הדלות. בסופו של דבר תולדות האמנות אכן מצאו מקום להזכיר גם את היידון, אבל קדמת הפריים היא של טרנר.

אבל הסרט גם מראה את טרנר ברגעים של תבוסה, שומע מעבר לקיר דברים לא מחמיאים שאומרת כלפיו אישיות בכירה מאוד, צופה בהצגת תאטרון הבזה לאופן בו כל ציור שלו זוכה להערכה מסוימת, גם ציורים בהם קשה לראות דברים ברורים. אפילו כאשר הוא שומע דברי שבח, לעתים לא נוח לו במידה והמפרש לא הבין את היצירה בדרך אליה התכוון. ייתכן שהוא גם חש תסכול מסוים כמו כל אמן גדול שהיצירה שלו לא תמיד מבטאת בדיוק את מלוא האפקט שכיוון אליו, ולעתים יש בה יתרונות שלא תוכננו מראש.

בשלב מוקדם יחסית של הסרט נשאל טרנר האם יש הבדל בין האופן שבו הוא מצייר זריחה ושקיעה. זריחה ושקיעה הם נושא לרבים מציורו של טרנר, לכן יש הרבה מן השמש גם בסרט של לי, אשר דן בדרכו בזריחה ושקיעה. זריחה היא ההשראה ליצירת אמנות, שקיעה היא מוות. הסרט מתאר את שתיהן במקביל, כאשר המוות הוא לא רק המוות הפיזי של הגוף, אלא גם מצבה של אמנות הציור, אשר עומדת בסרט לפני השינוי הדרסטי ביותר בתולדותיה – המצאת הצילום, אשר צוברת תאוצה במקביל לתקופה המתוארת בסרט. ההיחלשות הפיזית נוכחת בסרט לא רק דרך דמות של הצייר, אלא גם דרך דמות אביו של הצייר, אשר מגולם בידי פול ג'ייסון בהופעה המשלבת התלהבות מעצם הקיום ושברירות פיזית. אביו של הצייר נקרא וויליאם טרנר, שם אשר לא מעט חובבי אמנות משתמשים בו היום כאשר הם מדברים על ג'וזף מאלורד וויליאם טרנר, הצייר המכונה בראשי תיבות או רק בשמו השלישי ובשם משפחתו. הדבר הזה יוצר זהות בין האב לבן, ואף כי האב מעולם לא עסק במקצוע מכובד כמו הבן, יש תחושה כי יש בין שניהם הבנה מסוימת ושותפות גורל באופן שבו הם לא מרגישים ממש חלק מן החברה הגבוהה, חברה אשר ספק אם יש אדם אשר באמת מרגיש חלק ממנה.

כמו רבים מהסרטים העוסקים בציירים גדולים, לי והצלם הקבוע שלו דיק פופ מנסים להעניק לסרט את המראה של הציורים של טרנר. למרות שמדובר בקלישאה של סרטי אמנות, הדבר מעניק לסרט כוח חזותי אשר לא היה בסרטיו הקודמים של הבמאי, כוח אשר מדגיש גם דבר נוסף החשוב באמנות של טרנר – לא ניתן להגיע לאפקט שמתקרב אליה בצילום. אולי מפני שטרנר חש כי הצילום יתפוס את מקומו של הציור כשעתוק המציאות, הציורים המאוחרים שלו מעבירים דבר אחר פרט לתפיסה של צבעי המציאות ואור השמש.

כאמור, מצאתי בסרט הרבה מאוד רגעים נפלאים המראים את האדם בשיא גדולתו וקטנותו בו זמנית. סצנות זכורות במיוחד יכולות להיות סצנה בה טרנר מנסה לשוא לשיר את המילים בחברת אישה המנגנת בפסנתר, או סצנה בה הוא מציג ציור בתערוכה הגדולה באקדמיה הבריטית ומעצבן את ג׳ון קונסטבל (ג׳יימס פליט), צייר הנוף הבולט הנוסף של התקופה. קשה לתאר את ההגיון אשר הנחה את לי בבחירת הרגעים שיכללו בסרט, אולם הרגעים הללו כן מתחברים ליצירה אחת המתארת את המבט של הבמאי על התקופה אותה הוא מתאר ועל היצירה האמנותית. אין בסרט רגעים עליהם אני יכול להצביע כחלשים במיוחד, אבל יש רגעים אשר היו עבורי חזקים פחות וייתכן והדבר נובע מאורכו של הסרט. שעתיים וחצי זה הרבה זמן עבור כל יצירה, אבל סרטו של לי מדלג על פרטי זמן משמעותיים בין סיקוונס לסיקוונס לא פעם ולעיתים מדלג על אירועים חשובים בעלילה. כלומר, יש לנו סרט ארוך בו הסיפור הוא לא העיקר, מה שגורם לו להרגיש ארוך אפילו יותר. אבל זה הסגנון של מייק לי – הוא ממש לא מתאים לכל צופה, אבל עבור מי שאוהב אותו, כמו כותב שורות אלו, קשה לחשוב על במאי אחר המשיג אפקט דומה.