מסע מוזר אל סרטיו הראשונים של הבמאי היווני ניקוס ניקולאידיס

הסיפור של הפוסט הזה מתחיל בספטמבר השנה, בו המגיב העונה לשם סינפיל הגיב לפוסט של אור וביקש שנכתוב על הסרט "Singapore Sling" של הבמאי ניקוס ניקולאידיס. הוא גם כתב שזהו הסרט המזעזע והמטריד ביותר בתולדות הקולנוע – וגם ציין כי אותו ניקולאידיס הוא גדול במאי יוון. האמת היא שאף אחד מן הכותבים בבלוג לא שמע, או לפחות לא זכר, את שמו של היוצר. בכל זאת, הבלוג נותר קשוב לבקשה, או לכל הפחות מסוקרן. וכיוון שהבקשה של סינפיל הייתה, במידת האפשר, לא רק סקירה על הסרט המדובר אלא על כל הקריירה של הבמאי היווני, התחלתי לצפות בכל סרטיו. או לפחות בכל סרטיו עד לאותו "סינגפור סלינג" נודע/נודע-לשמצה.

מסקנת הביניים שלי היא שאמנם לא מדובר, לדעתי, בגדול במאי יוון, אבל כן בבמאי מעניין, וכזה שללא ספק השפיע על לא מעט דברים בקולנוע היווני העכשווי ("שיני כלב" בולט בהקשר זה). זהו במאי שסרטיו מטרידים וקשים מאוד לצפייה, בשל מה שמוצג בהם והדרך הפרובוקטיבית בה הדברים מוצגים. ניקולאידיס אינו במאי שחוסך מן הקהל סצנות אלימות המתוארות בקלילות, או מפחד להראות עירום נשי (עירום גברי נדיר למצוא אצלו) לצד סצנות המציגות מיניות גלויה ולא סטנדרטית.

יותר מכל, הוא הזכיר לי את הבמאי האיטקלי מרקו פררי, בתיאור של התנהגות דמויות מבלי שיפוט מוסרי, שעה שהדמויות חורגות מכללי הטאבו החברתי. ניקולאידיס הוא במאי שלא פעם הולך רחוק מדי – אבל זה גם הקסם שלו. הוא מציג סיטואציות של סטיות חברתיות לא רק בלי שיפוט, אלא גם בלי לתת הסברים פסיכולוגים מפורטים מדי, כאשר הצופה אף פעם לא יודע עד כמה הוא מבקר את התופעה ועד כמה הוא נהנה מהצגתה. הוא גם מאוד נהנה מאזכורים לתרבות הפופ, בעיקר לקולנוע הוליוודי של שנות ה-40 וה-50.

הייתי רוצה לכתוב שסרטיו הטובים יותר הם הסרטים בהם הוא מעדן מעט את הבוטות שלו, אבל איני יודע אם זה המקרה, משום ש"סינגפור סלינג" הוא לא רק הסרט הבוטה ביותר של הבמאי שיצא לי לראות, אלא אולי גם סרטו הטוב ביותר. אבל בכל מקרה לא אדון בו בטקסט זה, אשר יסקור בקצרה את כל הסרטים הארוכים שביים ניקולאידיס עד אותו סרט, שנעסוק בו בנפרד כאן בבלוג בעתיד.

Euridice BA 2O37

"אורידיקה בטא-אלפא 2037", משנת 1975, הוא סרט ראשון ודל תקציב המעביר דמות מן המיתולוגיה היוונית לסביבה מודרנית מסויטת. אורידיקה של המיתולוגיה היא אשתו של אורפאוס, אשר מתה ביום חתונתם ואהובה ירד לשאול על מנת להציל אותה, רק על מנת לאבד אותה שוב רגע לפני הגאולה בגלל שהפר את הכלל שקבע אל השאול והביט בפניה רגע לפני שובם לפני הארץ. אותו אורפאוס הוא דמות משנית יותר מאיימת מאהובה בגרסא של ניקולאידיס.

אורידיקה (זה התעתיק העברי המקובל) של הסרט הזה חיה בבית דירות ומצפה להעברה למקום אחר, כפי שהובטח לה. אך ההעברה שלה תקועה לכאורה בבירוקרטיה ולכן היא לא מועברת, אף על פי שריצתה את עונשה/הזמן שהוקצב לה במקום הזה, שילוב של בית פאר וכלא, שכן היא לא יכולה לצאת ממנו. נמסר לה כי מסוכן למדי בחוץ, אם כי זה נמסר על ידי מבקרים שללא ספק באו מבחוץ, ויש גם דמווית שמציצות עליה מבעד לחלון, כבר בסצנה הראשונה. אותה דמות מקבלת שיחות מאדם, אשר אותו היא אינה זוכרת. הוא טוען כי היה אהובה בעבר וכי הוא מעוניין לא רק ליצור עימה קשר אלא גם להציל אותה. היא יותר מפחדת ממנו מאשר נמשכת אליו.

כוחו העיקרי של הסרט, שצולם בלוקיישן אחד ובתקציב נמוך, הוא העיסוק בקירבה בין הפחד לתשוקה המינית, דבר שמגיע לשיא בסצנת אימה שהופכת לסצנת אוננות – מבלי להפסיק להיות סצנת אימה. למרות התקציב הנמוך, הצילום בשחור-לבן של הסרט יפהפה לפרקים. חוץ מזה, הסרט מכיל את הסצנה הבאה:

הרגע הביזארי ביותר: בסיום סצנת האוננות שהוזכרה, הגיבורה מתחילה לשחק עם בובות, המצויידות באיברי מין. לאחר שהיא מדמה משגל בין הבובות, היא מבצעת מין אוראלי בבובה הזכרית, אקט שמסתיים בכך שאיבר המין של הבובה מתנתק מן הבובה ונותר בפיה. היא מוסיפה לשחק עימו מעט. דרך אגב, הקריאה בפוסט זה אינה מומלצת מתחת לגיל 18.

The Thrushes Are Still Singing

הגענו לשנת 1979. גם סרטו השני, "הקיכלים עדיין מזמרים" של ניקולאידיס מתרחש ברובו בבית אחד (למעשה, זה נכון לגבי רוב סרטיו) אבל מכיל קאסט רחב יותר וגם יוצא החוצה, מה גם שהפעם מדובר בבית גדול בהרבה. הסרט מתאר מפגש של חברי כנופיות ה"קיכלים", שכ-20 שנה לאחר הימים בהם הם היו צעירים ופרועים מתגלים כמבוגרים ופרועים. החבורה מורכבת מאסיר משוחרר, אישה שברחה מבית משוגעים וגם גבר אחד שהתחתן והוליד צאצאים, המאשר את המפגש על מנת להיות יותר פרוע מאחרים, למשל על ידי כך שהוא אונס את האישה בחבורה (אבל זה לא מפריע לה ליותר מכמה דקות).

מי שכינס את החבורה הוא מוזיקאי שחי בבית שהותירה לו גרושתו. לפני תחילת הסרט הוא רצח את חברתו אותה הוא עדיין אוהב ורוח הרפאים שלה קמה לתחייה מדי פעם במהלך הסרט. בטרם שאר החברים מתכנסים, הוא אוסף למכוניתו בחורה צעירה אבל רוצח גם אותה כיוון שאינה זוכרת פרטים על עברו והיא לא ממש תחליף לבחורה שכבר רצח. יש עוד כמה בחורות שנקלעות לבית בו שוכנת החבורה, מהלך שמתגלה כבעייתי עבורן.

חוץ מהתנהגות פרועה, החבורה מתייחסת ביראת קודש לקולנוע הוליוודי ישן, מוטיב שיחזור גם בסרטיו הבאים של הבמאי בצורת שונות. הטכניקה של הבמאי בעריכה בולטת בסרט זה, במיוחד בדקות הפתיחה שמשלבות בין הומור קר מאוד למשחק בין זמנים. לאחר מכן אנו עדים לרצח כאשר בפסקול נשמעת מוזיקה קלילה, בסצנה שמזכירה את "תפוז מכני" באכזריות שלה. הסרט מרובה בהומור שחור מכל הסוגים, אך כמו בסרטיו של פררי ניתן גם לראות בו ביקורת על הגבר הנהנתן ונטול הערכים, שמכור להנאות מיידיות וכך מאבד לא רק את המוסר, אלא גם את מה שהוא אוהב בעולם.

הרגע הביזארי ביותר: האישה שבחבורה מגיעה למפגש. היא פורצת לבית לבושה בתחופשת באטגירל ורוח הרפאים של האישה שנרצחה מזהירה את הגברים בבית מפני בואה.

Sweet Bunch

סרטו הבא של ניקולאידיס מ-1983 מציג גם הוא חבורה אלימה, ומתקרא בהתאם "חבורה מתוקה". אלא שהפעם לא מדובר במפגש מחדש אלא בחבורת צעירים שגרים בבית גדול מאוד ועמוס בפרטי אספנות של תרבות הפופ וברכוש שהם גונבים מכל מיני מקומות, כולל מסיבות שהם מוזמנים אליהן. הפעם החבורה מאוזנת יותר מבחינה מגדרית – שתי נשים ושתי גברים, כאשר אחד מן הגברים יצא מן הכלא והגבר השני הוא סוג של שחקן. אחת מן הנשים מתוודה במהלך הסרט על כך שהרגה אדם ללא סיבה, רק בשביל להרוג.

אולי עקב המקרה הזה, עושה רושם כי המשטרה עוקבת אחר הבית בו חיה החבורה. אדם שנראה כבלש עומד מחוץ לדירה ובשלב מסוים החבורה מתחילה לדאוג לגביו, במה שיוביל לסיום אלים שעושה רושם כי אינו מטריד במיוחד את החבורה המתוקה אך גסת הרוח, שמקבלת גם אפשרות למוות כסוג של הנאה שמספקת הגברה של האנדרנלין בדם.

כמו בסרט הקודם, גם כאן בוחן ניקולאידיס עולם נטול ערכים, והוא עושה זאת בצורה מסוגננת, כאשר בסרט הזה יש הרבה יותר אפיזודות (הוא נמשך על פני כמה ימים), הרבה יותר לוקיישנים, והרבה יותר סקס, אשר נעשה כמעט תמיד בהסכמה לשם לשינוי. יש גם הרבה פחות סיפור רקע של הדמויות, אשר פרטים מן העבר שלהן רק נרמזים מדי פעם.

הרגע הביזארי ביותר: שני הגברים בחבורה מגיעים לבית בו השחקן אמור לעבוד. מסתבר כי זה סט של סרט פורנו והשחקן מנסה לשכנע את חברו לשחק ביצירה במקומו, הדרך היחידה בה ישתחרר מן החוזה עליו חתם. למרות הניסיון של השחקנית במיטה, החבר לא מצליח להיות מגורה מול המצלמה. מהר מאוד שחקנית הפורנו תנסה להפוך לחלק מן החבורה.

Morning Patrol

אחרי שני סרטים שהציגו חבורה אלימה, עובר הבמאי ב-1987 להציג מציאות פוסט-אפוקליפטית בה אלימות היא הדבר היחיד שנותר. בעיר חצי נטושה (אבל עם מערכת טלפונים וחשמל פעילה) כל בני האדם חיים עבור עצמם ושודדים ו/או הורגים כל מי שנקרה בדרכם. במציאות הזו אנו עוקבים אחר אישה אשר מנסה להיזכר בעברה, בסדרת מונולוגים הלקוחים מכתבי סופרים ידועים. אלא שאף אחד בעולם הזה לא מצליח להיזכר במשהו שקרה לפני האסון שדרדר את העולם עד למצב הזה.

אלא שדווקא בעולם הזה, מתחיל להיווצר סוג של קשר רגשי. חייל ב"פטרול הבוקר" סוג של צבא חצי מאורגן שמנסה להיות אחראי לסדר (לא עבור הכלל, עבור החיילים ב"פטרול הבוקר") מציל את אותה אישה מאירוע אלים והשניים נותרים יחד, לכאורה מטעמי נחות הדדית, אבל אולי יש שם גם עוד משהו. האם הם הכירו בעולם קודם וזיכרון ההיכרות מושך אותם זה אל זו? האם תיתכן אהבה בעולם כזה? האם יש מקום לתקווה של האישה להגיע לים, אשר יאפשר פתח לקיום טוב יותר?

התוצאה היא הסרט היחיד של ניקולאידיס שעובד לא רק מבחינת הצגת אכזריות אנושית, אלא גם מבחינה רגשית. קטעי הקריינות – הלקוחים בין היתר מכתבי ריימונד צ'אנדלר, פיליפ קי דיק, ודפני דה מורניי – מעניקים ליצירה נופך פואטי, אשר הופך אותה למרתקת יותר ואולי לסרט הטוב ביותר של הבמאי. והאולי הזה נובע מכך שהסרט שהוא יצר לאחר מכן, אותו "סינגפור סלינג", הוא חתיכת חוויה בלתי נשכחת, באופן שקשה לי להכריע אם לטוב או לרע. אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.

הרגע הביזארי ביותר: בסרט הזה מדובר גם ברגע המקסים ביותר – חבורת גברים תוקפת את הגיבורה בבית קולנוע. כלי הנשק העיקרי שלהם: גלגלי פילם. כאמור, ניקולאידיס אוהב קולנוע קלאסי וסרטי פילם נואר נצפים ונשמעים בפסקול הסרט.