מתחת לרדאר: ״הרי זה אסון״ (It's a Disaster)

"מתחת לרדאר" היא פינה חודשית חדשה בבלוג, שמבקשת להציג סרטים חדשים, וחדשים-יחסית, אשר לא זכו לתהודה המגיעה להם לדעתנו. בין אם כי לא הופצו מסחרית בארץ, ובין אם כי תשומת הלב התקשורתית פסחה עליהם משום מה. מדי חודש, תוכלו למצוא כאן סרטים שאולי חמקו מעיניכם, אבל בעינינו ראויים להמלצה ולדיון.

אחת הסיבות העיקריות לכך שסרטים לא מגיעים לאקרנים בארץ היא אם נכשלו קופתית בחו"ל, בייחוד אם מדובר בכשלון קולוסאלי, מוחץ ומהדהד כמו זה שספג סרטו של טוד ברגר – "It's a Disaster". ודווקא היו לסרט כמה נתוני פתיחה טובים. ברגר הוא אחד משני התסריטאים של סדרת "קונג פו פנדה", והוא ליהק לטובת "it's a Disaster" (שלא קיבל שם בעברית, ולכן מעתה והלאה ייקרא שמו "הרי זה אסון") כמה שמות מוכרים ואהובים בתפקידי מפתח. ביניהם: דייויד קרוס וג'וליה סטיילס. שאלתי את עצמי למה הסרט נכשל כל כך בקופות ארה״ב, עד שהגעתי למסקנה שזה בטח צירוף קוסמי של אינספור נסיבות שקטונתי מלפצח. דבר אחד שאני יכולה לומר בוודאות הוא שחבל שכך.

"הרי זה אסון", שיצא באפריל 2013, מתחיל בבראנץ' זוגות של חברים ותיקים. זו מסורת של שנים עבורם, שבשלב הזה רובם סובלים ממנה, ומגיעים מכוח האינרציה, או חוסר-הנעימות. נראה שהגורם שמאחד אותם הוא הזוג המארח, אך למעשה בבראנץ' הזה המארחים מתכננים להודיע לשאר על כך שהם עומדים להתגרש. זה עשוי היה להיות המשבר שיעמוד במרכז המפגש הזה, אלא שזמן קצר לאחר מכן, דופק על דלת הבית שכן בחליפת מגן מוקצנת (בגילומו של ברגר עצמו) ומודיע לחבורה שהוטלו פצצות רדיואקטיביות על ערים מרכזיות בארה"ב, כולל אחת שנמצאת ממש בקרבתם. לנוכחים בבראנץ' אין דרך לאשר את הידיעה הזו, כיוון שכל ערוצי התקשורת נפלו, אבל הם גם לא יכולים לצאת מהבית מחשש שהיא אכן נכונה.

אם נביט רק בקווים הכלליים האלו, לא לגמרי ברור באיזה ז'אנר אנחנו נמצאים, אם בכלל. טוד "קונג פו פנדה" ברגר בצירוף דיוויד "משפחה בהפרעה" קרוס, נשמע כמו מתכון לקומדיה, ואם נצרף לזה גם את סוף העולם, זה כבר נשמע קצת כמו קומדיה שחורה, או סרט אסונות. אבל "הרי זה אסון" הוא לא סרט אסונות בשום צורה. הוא לא יכול להיות סרט אסונות, כי כל מה שאנחנו רואים זה כמה אנשים בתוך בית. שכן בחליפת מגן הוא מקסימום ה-production value שהסרט מציע.

הוויתור על המאפיינים של ז'אנר האסונות מאפשר להתרכז במה שבעיני הוא הדבר המעניין באמת – מערכות היחסים בין הדמויות וההתמודדות שלהן עם הסיטואציה. כי כן, להראות את ארה"ב תחת מתקפת פצצות מלוכלכות ואת הגיבורים מתגודדים בין הריסות האמפייר סטייט יכול היה להיות מחזה מרהיב, פנטזיה ויזואלית שאנחנו אוהבים להתמכר אליה – אבל זה לא היה הסרט הזה. ואני מעדיפה לצפות בסרט שמתרחש בתוך הבית בזמן שבחוץ רולנד אמריך מצלם סרט אסונות.

בהתאם לכך, הדמויות ב"הרי זה אסון" לא מתנהגות כפי שדמויות בסרטי סוף העולם בדרך כלל מתנהגות, אבל כן כמו שהייתי מצפה מאנשים להתנהג כשהם נתונים בסיטואציית סוף העולם. כך שבעיני הסרט מבצע מעין פעולה של טיהור, מיקוד הסיטואציה הלא-ראליסטית לכדי ההיבטים הריאליסטיים ביותר בה – איך בני אדם מתנהגים (או "טבע האדם", אם נרצה להיות קצת בומבסטיים). העובדה שהעלילה מתרחשת במקום אחד ופחות או יותר בזמן אמיתי, מדגישה ומוסיפה לטיהור-לכדי-ראליזם הזה. יתרה מכך, נראה שהסרט מודע לעצמו בעניין. כך, אחד מהחברים מאמץ את קודי ההתנהגות וטכניקות ההישרדות שהוא מכיר מסרטי אפוקליפסת זומבים, והמאמצים שלו נראים מופרכים ותלושים ביחס למצב. פעולותיו עומדות בניגוד משעשע לארוסתו המדענית, שיודעת שכל זה חסר טעם כי הם עומדים למות בכל מקרה, ומעדיפה לרקוח אקסטזי ביתי.

"הרי זה אסון" שופע הומור, אולי לא בדיוק שחור (אלא בעיקר מההקשר של המוות הקרב), אבל גם מאוד לא קונבנציונלי. זה לא הומור של פאנצ'ים וגם לא כזה שממש גורם לצופה לחייך. זה הומור שגורם לתחושת אי נוחות. ולא רק ההומור בסרט, אלא גם מערכות היחסים והדיאלוגים, גורמים להתכווץ במקום. זה חלק ממה שמעניין בסרט וממה שראליסטי בו, הצגת המצב האנושי כקטנוני ואגוצנטרי. הדמויות הרי לא יוצאות להציל את העולם; הן אפילו לא מצליחות להיכנס למכונית ולנסוע כמה שיותר רחוק. אין שום פעולה הירואית, כי הסרט מציג דמויות לא הירואיות ועולם לא הירואי. אפילו נאום ה"דברים שלא הספקתי לעשות בחיי וכעת לעולם לא אעשה" הוא לא מרגש וסוחט דמעות כמצופה, כי מה שמטריד את הנואמת במיוחד הוא שהיא לא הספיקה לצפות ב"הסמויה".

אם היה עלי למקם את "הרי זה אסון" במסגרת של ז'אנר, הייתי אומרת שזה מסוג הסרטים שלוכדים כמה אנשים במקום אחד בלי אפשרות לברוח ממנו, או אחד מהשני. אי-ההבנות, חוסר הנעימות, האגוצנטריות והתקשורת הקלוקלת שנובעות מהסיטואציה לא משתנות כשמתווסף לה איום קיומי מיידי. הקולנוע לימד אותנו לצפות שתחת איום שכזה מיד נרפה מהדברים הקטנים וחסרי החשיבות שמעסיקים אותנו בחיי היומיום ונבין מה חשוב באמת. "הרי זה אסון" מלמד אותנו שכנראה שנישאר כשהיינו.

הסרט הקודם שאולי ועבר מתחת לרדאר: ״שאלוהים יעזור לה״ (God Help the Girl)