מתחת לרדאר: ״שאלוהים יעזור לה״ (God Help The Girl)

"מתחת לרדאר" היא פינה חודשית חדשה בבלוג, שמבקשת להציג סרטים חדשים, וחדשים-יחסית, אשר לא זכו לתהודה המגיעה להם לדעתנו. בין אם כי לא הופצו מסחרית בארץ, ובין אם כי תשומת הלב התקשורתית פסחה עליהם משום מה. מדי חודש, תוכלו למצוא כאן סרטים שאולי חמקו מעיניכם, אבל בעינינו ראויים להמלצה ולדיון.

בשנת 2009 הוציא המוסיקאי סטיוארט מורדוך (סולן הלהקה הסקוטית בל וסבסטיאן) את האלבום "God Help the Girl". האלבום הכיל שירים על נשים צעירות המתחילות את חייהן הבוגרים, ולכן מורדוך אסף קבוצה של זמרות נשים, ששרו את אלבום הקונספט הזה. הפרוייקט המוסיקלי הזה המשיך הלאה לסינגלים ואלבומים קצרים נוספים, ובסופו של דבר לסרט מוסיקלי שנושא את אף הוא אותו השם.

יכול מאוד להיות שלא שמעתם על הסרט הזה. הסיבה לכך, כנראה, היא שבארץ הוא הגיע ישירות לטלוויזיה. הסרט נרכש ע"י יונייטד ומשודר תחת השם "שאלוהים יעזור לה", ותוכלו למצוא אותו בערוץ MGM. על בתי הקולנוע דילג הסרט למרות ההצלחה שלו בפסטיבלים בינלאומיים – הוא זכה בפסטיבל סאנדנס האחרון בקטגוריית ensemble cast ומורדוך עצמו, שכתב וביים את הסרט, היה מועמד לזכייה בפסטיבל ברלין. בעיני, זו הצלחה שהסרט בהחלט ראוי לה. למה הוא לא יצא לקולנוע בארץ? אני מניחה שהוא לא נראה מספיק מסחרי. בכל זאת, מדובר בסרט מוסיקלי, סופר-עצמאי וסופר-היפסטרי.

לפני שאמשיך לכתוב על התמות של הסרט, או העלילה שלו, אני רוצה לעצור לרגע ולהסביר למה אני מתכוונת ב"סופר-עצמאי וסופר-היפסטרי". "עצמאי" זה החלק הפשוט – הסרט הופק באופן עצמאי ביוזמתו של מורדוך, כשחלק הארי של מימונו נעשה באמצעות תורמים בקיקסטארטר. לגבי "היפסטרי" – זו סוגיה קצת יותר מורכבת בעיני. הרבה אוהבים להתלונן על הפרדוקס ההיפסטרי. על כך שמדובר באנשים שמנסים ככל יכולתם להיות שונים מהמיינסטרים, והתוצאה היא שהם דומים מאוד אחד לשני. באופן אישי, אני לא מזדהה עם התלונה הזו, או לפחות לא מבינה איך זה שונה מהפאנק או המטאל, שגם הם אופיינו ככאלה. אכן, אולי היפסטרים התחילו כניסיון להתבדל מהמיינסטרים, אבל התוצאה היא פשוט ז'אנר חדש, שכמו הפאנק והמטאל מתאפיין בהעדפות מוסיקליות, תרבותיות ואופנתיות מסויימות.

לכן, כשהגדרתי את הסרט כהיפסטרי, לא התכוונתי שהוא עושה כל מאמץ להתרחק מהמיינסטרים, אלא שהוא פשוט משתייך לז'אנר, או לזרם, הספציפי הזה. זה לא רק אומר שתמצאו בו בחורות בבגדי וינטג' ובחורים בסקיני ג'ינס, אלא גם שיחות בסגנון "למה שניתן שם ללהקה שלנו? אני עובד עם עוד שלושה מצילים בבריכה ולא קראנו לעצמנו בשם".

כאמור, "שאלוהים יעזור לה" מבוסס על שירי האלבום. מורדוך השתמש ברוב השירים וסידר אותם בסדר הגיוני, שעל בסיסו נכתבה עלילת הסרט. במרכזה נמצאת דמותה של איב (בגילומה של אמילי בראונינג המוכשרת עד כאב), אישה צעירה המאושפזת במחלקה פסיכיאטרית עקב דיכאון והפרעת אכילה. היא מתמודדת עם מצבה בעזרת כתיבה והלחנה של שירים על חוויותיה. אלו משמשים כח-חיים עבורה, הם נובעים ממנה באופן שכמעט כופה עליה לכתוב אותם. לדוגמה – כשהיא לא מצליחה להגיע לפסנתר, היא מלחינה אותם בעודה נעולה בחדרה בעזרת אפליקציית קלידים בטלפון הסלולרי.

באחד הלילות, איב בורחת מהמחלקה, ומגיעה למועדון בו מופיעות להקות צעירות. שם היא פוגשת את ג'יימס המוסיקאי (אולי אלכסנדר). מאוחר יותר, השניים הופכים לחברים קרובים, ואיב עוברת לגור בדירתו של ג'יימס שבגלאזגו. ג'יימס מפגיש את איב עם תלמידת המוסיקה שלו, קאסי (האנה מוריי, שאולי תזהו בתור גילי מהסדרה ״משחקי הכס״), והשלושה מקימים יחד להקה שמבוססת על שיריה של איב, שהם למעשה שירי האלבום של מורדוך בביצוע השחקניות והשחקנים.

העלילה הזו מאפשרת לשירים המופיעים בסרט להישזר בו באופן אורגני. כלומר, שלא כמו במחזות זמר וסרטים המבוססים עליהם, הדמויות לא פשוט פוצחות בשיר באמצע דיאלוג באופן אקראי. בעיני, כמי שמאוד סובלת מהאספקט הזה של מחזות זמר, זה הופך את החוויה להרבה יותר נחמדה. אמנם, כמו במחזמר, יש מדי פעם חריגות מהריאליזם, אבל במידה פחותה. השירים עצמם גם הם לא בסגנון המוסיקלי של מחזות זמר קלאסיים, אלא נמצאים בז'אנר האינדי-פופ שמאפיין את בל וסבסטיאן. הביצוע הווקאלי של השחקנים נהדר – מורדוך בחר לתפקידים הראשיים את בראונינג ואלכסנדר, ששניהם במקור זמרים. באופן משמח (ומעט מפתיע), העובדה הזו לא מביאה לפשרה ברמת המשחק. הנה דוגמה מתוך הסרט שממחישה את מה שהסברתי כאן:

עם זאת, אני מוכרחה גם לומר – "שאלוהים יעזור לה" הוא לא סרט לכולם. היבטים מסויימים בו עשויים להוות טרן-אוף עבור צופים רבים. ראשית, הסרט מבולגן. חלק מהסצנות מיותרות לעלילה, או חוזרות על עצמן, או שנראה שיכולות היו באותה המידה להגיע במקום אחר בסרט. אני מניחה שזו תוצאה כמעט בלתי-נמנעת של הניסיון לקחת אלבום קיים ולהפוך אותו לסרט. כמו שכתבתי, מורדוך סידר את שירי האלבום בסדר הגיוני, אבל התוצאה היא עלילה לא מאוד מהודקת. מלבד זאת, הסרט מכיל דיאלוגים ארוכים וכביכול "חסרי פואנטה". אני מוצאת שהדבר תורם לאווירה ולסגנון שלו, אבל גם מבינה איך זה עשוי להיתפש כמעצבן.

אחד הדברים החשובים ביותר שהסרט עושה כלל לא קשור לסגנון שלו, אלא לטיפול שלו בסוגייה המורכבת של דיכאון והפרעות אכילה. בכוונה הגדרתי את זה כ"סוגייה" ולא כ"סוגיות", כי "שאלוהים יעזור לה" עוסק, באחת הפעמים הבודדות שראיתי בקולנוע (ובהחלט בטובה שבהן), בגיבורה שהאנורקסיה שלה לא נובעת מדימוי גוף, אלא מהפרעה דיכאונית, כביטוי נוסף של הזנחה והרס עצמי. הסוג הזה של אנורקסיה הוא נפוץ בהרבה משאנחנו נוטים להניח, והסרט מייצג אותו באופן אמין ורגיש ביותר, בין היתר בזכות השימוש במוסיקה, שלפעמים מאפשרת לו להעביר רעיונות באופן מדוייק ביותר. אלו הרגעים בסרט שמאפשרים להיכנס לראשה ולליבה של הגיבורה, להבין ולהזדהות איתה. שהרי דיכאון הוא משהו שקשה מאוד להראות בסרט באופן שבאמת מסביר מה קורה בפנים, ובמובן זה השירים משמשים מעין ווייס-אובר של הנפש של איב.

למרות העיסוק בנושא קשה כמו זה, הנימה של הסרט כלל לא טראגית. "שאלוהים יעזור לה" הוא סרט מצחיק וכיפי, מלא ברוח שטות ואהבה לחיים. כמו שאומרת אחת מדמויות המשנה החולפות: "life is tragic. But good.", והסרט מצליח לאזן בין השניים, ואף להראות דמויות שעוברות חוויות קשות תוך כדי שהוא שומר על אווירה קלילה. זה אולי נשמע כאילו החוויות הללו מוצגות כקלילות, אבל זה לא המצב. לחוויות הללו ניתן המקום שלהן, והסרט כלל לא מקטין אותן או מזלזל בהן, אלא מציג את החיים עם דיכאון כדבר רב-מימדי. אפשר להקביל את זה לשירים של בל וסבסטיאן, שעוסקים לרוב בנושאים קשים, במסגרת של מוסיקת פופ כיפית. זהו ניגוד שאם תצליחו לקבלו, תוכלו למצוא ב"שאלוהים יעזור לה" שכבות של מורכבות, של הנאה ושל כאב.