״התחלה חדשה״, סקירה

זמרת שרה שיר בערב במה פתוחה. אף אחד לא בא לערב בשבילה ורוב הנוכחים לא מתייחסים לשיר שלה בתור משהו שהינו יותר מאשר מוזיקת רקע. עבור אלו שמנסים להקשיב, לא מדובר בשיר מסעיר – יש לו מלודיה פשוטה ומלים די יפות, אבל הזמרת נטולת ביטחון ולא צדה את הקהל. עבור הזמרת, מדובר בהופעה כושלת עד מביכה. בעודה מפנה את הבמה בסולידיות לצד צלילים חלשים של צהלות הידיד היחידי אשר יש לה במקום, ניתן להבחין בתוך הקהל האדיש באדם אחד בפנים זורחות. אדם שעבורו השיר הזה נחווה בדרך אחרת לגמרי, אדם שעבורו השיר הזה החיה את הרגע, הציל את היום, נתן טעם לחיים.

זה בהחלט מרגיש מוגזם לכתוב את המילים הללו בהן אני מתאר את הרגע, אבל נדמה לי שכל אחד מקוראי הבלוג עבר בחייו רגע דומה – הרגע בו אמנות נגעה בו, פתחה את ליבו, גרמה לו להבין את העולם ואת עצמו בצורה טובה יותר. לא רק שזה מרגיש כאילו היצירה נוצרה במיוחד עבורך, זה מרגיש כאילו היה שווה לקבל את האגרופים שהחיים שיגרו לעברך על מנת לחוות את העוצמה של השיר, הסרט או הספר. אחרים לא ראו את מה שאתה ראית, אבל המהות עברה אליך ואתה כבר תהיה אחר. נתקלת באמנות גדולה. לאו דווקא באמנות מושלמת, או כזו שתסחוף כל אחד. אבל המשהו הזה שנגע בך הוא בעל משמעות. וגם אם אחרים יטענו אחרת, שווה לנסות להתאמץ לחוות את הרגע. כי מה ששיפר לרגע את חייך יכול גם להציל אחרים.

התחושה הזו מועברת בסרטו החדש של הבמאי האירי ג'ון קארני שנקרא "התחלה חדשה" (Begin Again). קארני פרץ לתודעה לפני מספר שנים בזכות "פעם אחת" (Once) סרט שנעשה בתקציב זעום והפך ללהיט בעיקר בגלל התחושה של הצדעה ליצירת אמנות בכלל ולמוזיקה בפרט, לרגע בו יצירה משותפת יכולה לחבר בין אנשים. האהבה של הבמאי למוזיקה וליצירה עומדת גם במרכז הסרט הזה, כמו גם הדרך בה אמנות נוגעת באנשים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסצנה שתיארתי בפתיחה. עדיין, קל לי לראות איך פחות אנשים יפלו בקסם של הסרט הזה, שהוא מסחרי יותר מ"פעם אחת" בכל דרך אפשרית ולכן גם מהונדס יותר מבחינת התסריט, ונעדר את אלמנט ההפתעה ואהבת האנדרדוג שליוותה את הסרט הקודם. אבל יש בו מספר רגעים שנגעו בצורה מיוחדת ולכן אנסה להסביר בסקירה את הנושאים שמעסיקים את קארני ואת הדרך שבה הקולנוע שלו יכול להלהיב, על אף שהוא יכול גם להיראות על ידי אנשים אחרים כ"קטן" או שגרתי.

ב"התחלה חדשה" כמו ב"פעם אחת" (טרם צפיתי בסרטיו האחרים של קארני, אולם הבנתי כי אלו אינם עוסקים במוזיקה) היצירה אולי מתחילה מן היחיד, אבל פורחת במפגש בין שני אינדיבידואלים היוצרים שלם העשיר בהרבה מסך חלקיו. התחושה היא כי לא מדובר רק ביצירת מוזיקה או אמנות בכלל, אלא גם בגישה לחיים – יש רגעים שהופכים לעוצמתיים יותר כאשר חולקים אותם עם מישהו, שהופך לידיד, מאהב, בן זוג או לעיתים רק למפגש חולף שמעשיר את הרגע הבלתי נשכח, אבל לא בטוח שישאר לטווח ארוך. קסם יכול להיווצר במפגש בין אנשים, כמו זמר רחוב ומהגרת ב"פעם אחת" וכמו שתי הדמויות הראשיות ב"התחלה חדשה" שאחד מן המאפיינים שלהן הוא היותן מוכרות. לכאורה, אין בסרט קווי עלילה שלא ראינו כבר בסרטים אחרים, אבל השילוב הייחודי שרוקח קארני יוצר משהו חדש, מגוון מאוד ובעיקר אותנטי, במידה ועוד יש משמעות למילה הזו. אל כל האלמנטים שהוזכרו בפסקה הזו הסרט מתייחס במספר דרכים.

הדמות הראשונה אשר הסרט מרחיב לגביה היא הדמות של דן מאליגן, בגילומו של מארק רפאלו. דן כבר זכה להצלחה גדולה בתור מפיק מוזיקלי שפתח לייבל משלו בשנות התשעים והזניק את הקריירה של מספר אמנים, בעיקר בתחום ההיפ-הופ. אלא שאנו פוגשים אותו בשלב בחיים בו הוא אלכוהוליסט, החי בדירה חסרת סדר לאחר שעזב את הבית בו חי עם אשתו המבקרת (קתרין קינר) ובתו המתבגרת (היילי סטיינפלד, הזכורה מ"אומץ אמיתי" של האחים כהן). דקות ספורות לאחר  תחילת הסרט הוא נזרק מחברת התקליטים אותה הקים, אשר מנוהלת בידי שותפו, כלומר שותפו לשעבר (מוס דף). הכסף הרב שהרוויח אזל, פרסי הגראמי בהם זכה מושכנו וגם אם ירצה לחזור לתחום גילוי האמנים לא בטוח שיש לו דרך. אבל אז הוא מוצא את האמנית שהוא משוכנע כי הוא יכול להזניק לפסגה.

ומסתבר שהיא כבר הייתה קרוב לפסגה עד זמן קט לפני ההופעה בה הוא רואה אותה. שמה בסרט הוא גרטה והיא מגולמת בידי קירה נייטלי. היא חיה ויצרה באנגליה בשיתוף בן זוגה (אדם לוין מלהקת "מארון 5״) במשך שנים והם זכו להצלחה צנועה. ואז כמה שירים שהוא כתב (במקרה בלעדיה) שולבו בסרט קולנוע, הוא הפך לכוכב וזכה לדירה ענקית בניו יורק וחוזה הקלטות. היא נסעה איתו לעבר החוזה החדש, אך חברת התקליטים פחות התעניינה בחומרים המשותפים שלהם או בשירים שלה ומהר מאוד, גם הוא התעניין יותר מדי באחת מן הנשים בחברת התקליטים. כך שהקשר תם והיא עומדת לעזוב את ניו יורק, כאשר בינתיים היא מתאכסנת אצל חבר ותיק המתפרנס בתור נגן רחוב (מגלם אותו ג׳יימס קורדן הנהדר, המוכר בין היתר מהסדרה הבריטית שיצר, "גווין וסטייסי", ועוד מעט יהיה מוכר כמנחה תוכנית אירוח אמריקאית).

הדמויות נפגשות בסצנה עימה פתחתי את הטקסט הזה ואחרי הסתייגות התחלתית – הקסם נוצר. או לפחות, שיתוף הפעולה מתחיל, במידה ותרצו להגדיר את הסרט במלים שגרתיות יותר. השניים מחליטים להקליט אלבום ברחובות ניו יורק, כאשר את המימון לחלק מן הנגנים הם משיגים מכוכב שדן גילה, המגולם בידי סי-לו גרין. בהתחשב בכך שהדמות של נייטלי נפרדה מאדם לוין, ניתן למעשה לומר כי היא פשוט מחליפה מנטור בגרסא האמריקאית של "דה וויס". אולי שווה למפיקים לבדוק האם אביב גפן ושלומי שבת מעוניינים להשתתף ברימייק ישראלי.

התפקיד של דן בסרט הוא של מפיק, הלוקח את המוזיקה הגולמית של גרטה, מוסיף לה כלים נוספים ועיבודים והופך אותה לדבר אשר יותר אנשים יכולים להעריך את הקסם שלו. אבל על הדרך, הפקת יתר מאבדת גם את חלק מן הצניעות המקסימה של השיר. במקביל להקלטת האלבום של גרטה, הסרט גם מעניק טעימה מן הקריירה של בן זוגה לשעבר שככל שהוא הופך לכוכב גדול, הפקת יתר מעלימה את הייחוד של שיריו והוא מאבד מן האותנטיות. במידה רבה, "התחלה חדשה" הוא הגרסא המופקת של "פעם אחת": במקום שחקנים אלמונים – כוכבים הוליוודים, בתוך עלילה מורכבת המלווה לסיפור המפגש הפשוט ומכילה הרבה שיאים רגשיים, וגם בדיחות מתוכננות מראש (לא מעט מהן נהדרות) במקום ההומור הטבעי של התנהגות אנושית שעמד בלב הסרט הקודם.

כמעט כל השחקנים בסרט מגלמים דמות דומה או זהה לדמות שכבר גילמו בעבר, בסרט או בחיים "האמיתיים" וקשה לומר כי העלילה מכילה הפתעות רבות. למרות שיש פה ושם נסיונות לשבור את דרך הצגת הדברים, קשה שלא לחוש במבנה תסריט המוכתב בידי ספרים לכתיבת תסריט. כלומר, מדובר בסרט הנראה הוליוודי ומיינסטרימי לכל דבר. הוא גם אכן כזה ועבור לא מעט צופים לא יהיה בו הרבה מעבר. ניתן גם להצביע על החולשות שבו – חלק מן הסיפורים לא מפותחים דיים, אך בכל זאת נראה לעיתים כאילו הסרט ארוך מדי. אבל הוא לא, לא עבור כותב שורות אלו, הנמנה על האנשים שעבורם מתחת לגלימה שהסרט לבש על מנת להיות נגיש לקהלים גדולים עדיין יש ליצירה לב ייחודי.

הדבר אשר הופך את הסרט למיוחד עבורי נובע מן התחושה כי הסרט עדיין נוצר ממקום אותנטי. במהלך הסרט, כאשר גרטה מטיחה את ההאשמה שדן רוצה לגרום לשירה הפשוטים לאבד את הטבעיות שלהם, הוא מבקש ממנה לנקוב בשם של אמן שהיא חושבת כי הוא אותנטי. התשובה הראשונה שלה היא בוב דילן. הוא טורח לציין עבורה כי מדובר במקרה בולט של אמן עם תדמית מומצאת מאלף ועד תו. אבל לדעתי עדיין יש משהו אמין ואמיתי בשירים של דילן, אמיתי לגבי המאזינים אם לא לגבי האמן. באותה דרך, המבנה ההוליוודי של הסרט לא מאבד את רגעי הקסם שלו ואת האמירה האנושית שלו, אלא רק מדגיש אותם – היכולת לחלוק רגע עם אדם אחר, בין אם ביצירה או בהאזנה משותפת למוזיקה.

הסרט מתאר את האמנות כמשהו אידיאי, תפיסה שיש בה דבר תמים. אך זו לא ממש התפיסה של הסרט, שיש בו יותר ערגה לתפיסת עולם רומנטית מאשר תפיסת מציאות רומנטית. יש קסם ברגעים בסרט, אבל אין אשליה של קסם מתמשך. מערכות יחסים תמיד מובילות גם לרגעים פחות הרמוניים, רגעים של פגיעה בלתי מכוונת, אכזריות מודעת או לא מודעת כלפי אדם אחר – גם את זה יש בסרט. אבל קארני מבקש להראות לנו שאפשר לשים את כל זה בצד, כי הרגעים הטובים של החיים שווים את זה. בסופו של הסרט, כל מערכות היחסים זוכות לאופציה של המשך, אבל לא לסוף ממש סגור. קשה להתקיים בעולם הזה, אבל יש דברים שיכולים לשפר את החיים. הכותרת המקורית של הסרט הייתה "האם שיר יכול להציל את חייך?" ואחרי הסרט אין לי ברירה אלא לומר את התשובה הנאיבית – כן. שיר פופ יכול להציל את חייך. גם סרט. זה אפילו לא צריך להיות סרט מושלם, או כזה שכולם יאהבו. זה יכול להיות פשוט היצירה הנכונה ברגע הנכון. לא שזה יפתור את הבעיות, אבל כמה דקות טובות של הנאה זה הרבה מאוד.