"עיר החטאים: עלמה להרוג״, סקירה

קרני אור הבוקעות מחורי כדורים ממטרה במטווח. רובה מכוון לעבר ראשו של איש רב כוח, חבוי בין קרשים במועדון הימורים זול. מכונית יוצאת מגופו של אדם המספר על כך שנהג בה. חצים הננעצים בנערים שאמרו משהו לאיש הלא נכון. בחורה עירומה מתרחצת בבריכה. אדם גדול מימדים נופל לבריכה מחורר מכדורים (אולי הוא תמיד רצה בריכה). אדם מאיים מגיח מבין הצללים כדי לאיים על אישה בשנתה. צבא זונות מרסק מכונית משטרה. רוח רפאים משתקפת במראה. בחורה חותכת את פניה בצורה אסתטית מול מראה השוברת את פניה לעשרות חלקים של יופי. הופעת אורח של ליידי גאגה.

הרבה דימויים יפהפיים ומרשימים מציפים ״עיר החטאים: עלמה להרוג״ (Sin City: A Dame To Kill For), סרטם של רוברט רודריגז ופרנק מילר, ממש כפי שהציפו את סרט הראשון בסדרה, שיצא לפני הרבה מאוד שנים וארבעה מבצעים צבאיים בהם מעורבת ישראל. מציפים היא המילה הנכונה – הדימויים עשירים ועתירים בסקס אפיל, דם וזכוכית מתנפצת ניתזים על המסך באורגיה של אלימות ואכזריות אנושית בתרגום הישיר של רודריגז לקומיקסים של מילר, בסרטים שלא נראים ויזואלית כמו שום דבר אחר, לא משנה כמה סרטי קומיקס ראינו בשנים שלפני ואחרי עיר החטאים הראשון. הקולנוע של רודריגז נראה נהדר (גם אם כבר לא חדשני, לו בגלל העבודה שאותו כן ראינו כבר בסרט הראשון), מלוהק בהרבה כוכבים אהובים ובגדול נותן לקהל את מנת הכיף שהוא מצפה לה, והתוספת של התלת-מימד מתגלה כמוצדקת כשרודריגז משתולל עם אמצעי המבע הזה ומנצל אותו בכל דרך אפשרית – מן הבאנלית ועד לאמנותית ביותר. אז מה כבר יכול להיות רע בסרט? ובכן, לא מעט דברים.

סרטי "עיר החטאים" מבוססים על קומיקס שיצר מילר בשנת 1991. בחוברות הקומיקס, הסיפורים סופרו בסדר שהוא לא בהכרח כרונולוגי, כולם התרחשו באותו היקום (או באותה עיר ביקום) אבל לא תמיד הוצגו לקהל בסדר ההתרחשות שלהם. מה שאומר שדמויות שמתו בסרט הקודם יכולות לחזור לחיים בסרט זה, במידה ואתם זוכרים את עלילת הסרט הקודם ולא רק את הסגנון שלו. לכן, קשה גם למקם את הסרט החדש כמקביל או קודם לקודמו. בסופו של דבר, נדמה לי שהצלחתי לעשות סדר: הסיפור המאוחר ביותר כרונולוגית מתרחש בסרט הראשון, הסיפור המוקדם ביותר כרונולוגית מתרחש בסרט השני – אבל שני הסיפורים האחרים בחלק השני מתרחשים אחרי שני סיפורים מחלק הראשון. או שמילר ורודריגז לא ממש טרחו לבנות קו אירועים הגיוני המחבר בין הסיפורים המרכיבים את שלושת הסרטים.

מה גם שבעוד הסרט הקודם התבסס על הקומיקס המקורי אחד לאחד (ברמה שאיורי הקומיקס שימשו כסטוריבורד לסרט, בנוסף לשמירה על הטקסט המקורי) הסרט החדש מתחיל מפרולוג ארוך, ובמרכזו סיפור אחד שפורסם כחוברת נפרדת, והוא שנותן את כותרת המשנה לסרט "בחורה להרוג למענה", יסלחו לי המתרגמים לעברית שניסו בכוח להפוך את השם למשחק מילים שלא תואם את סגנון הסרט. אך בנוסף לסיפור הזה, נוספו גם שני סיפורים חדשים שנוצרו במיוחד עבור הסרט.

הסרט מפגיש אותנו עם לא מעט דמויות מן הסרט הקודם. אם יש משהו שזוכרים מהסרט הקודם מלבד המראה שלו, זה הקאמבק שביצע מיקי רורק בסרט, שהפך לקאמבק של ממש רק מספר שנים מאוחר יותר עם "המתאבק" (The Wrestler). מארב שגילם רורק היה הדמות הטובה והזכורה יותר בסרט הראשון ולכן הוא פותח את הסרט הזה בסוג של מיני-סיפור המספק פרולוג ובעיקר בונה אווירה, לפני שהוא ימלא תפקיד בכל אחד מן הסיפורים האחרים בסרט, כולל שתי סצנות בהן הוא פורץ לאחוזת ענק עם הרבה מאוד שומרים בחברת אדם אחד בלבד.

עוד חוזרים מהסרט הקודם: ברוס וויליס, שוב עם שיער, ג'סיקה אלבה, רוסריו דוסון ואולי עוד כמה אנשים. דניס הייסברט מחליף את מייקל קלארק דנקן ז"ל בדמות שגילם בסרט הראשון, ג'יימי צ'אנג מחליפה את דבון אוקי באופן דומה וג'וש ברולין נכנס לנעליו של קלייב אואן – אם כי כל אחד מן הסיפורים הוא כל כך מבודד עד שההקשרים הופכים למשחק עבור חלק מן הצופים בלבד, בונוס למעריצים. חוץ מזה יש בסרט הופעה של ריי ליוטה וג'ונו טמפל לשלוש דקות בערך, הופעת-בדיחה חביבה של כריסטופר לויד (בתור דוקטור) לדקה וחצי והופעה של סטייסטי קיץ' לחצי דקה בה הפנים שלו מכוסות במשהו שלא מאפשר זיהוי. כמו כן, הרבה בחורות בלבוש מינימלי. בעיר החטאים נהוג כנראה לחסוך מאוד בבד המיועד להלבשת נשים. וזה לא שכל הנשים בעיר הן זונות – חלקן חשפניות, וחלקן מפתות גברים בדרכים אחרות על מנת להגיע לכסף של הגבר. אבל הנשים בסרט לא פחות אכזריות מן הגברים ויודעות להשתמש בנשק וללכת מכות נהדר.

את הסיפור הראשון מובילה דמותו של ג'וני, בגילמו של ג׳וזף גורדון-לוויט. ג'וני הוא מהמר נהדר שיכול להפוך כל מטבע למנצח במכונות המזל, וגם לנצח בכל משחק פוקר. לאחר שניצח בכל המועדונים הקטנים של העיר, הוא הולך על המשחק הגדול ביותר, זה שמנוהל על ידי האיש החזק בעיר – סנטור מאפיונר בעל השם הלא מבלבל בכלל נוכח הקאסט – רורק (לא, לא מגלם אותו מיקי רורק אלא פאוורס בות'). הוא לא רק האיש החזק בעיר אלא גם שחקן הפוקר הטוב ביותר בה, מסיבה שג'וני יגלה במהלך הסרט – אם אתה מנצח אותו, מתרחשים דברים מאוד לא נעימים.

אבל הסיפור הזה נקטע באמצע לטובת הסיפור המרכזי. דוויט, שהוא כאמור ג'וש ברולין ולא קלייב אואן, הוא בלש פרטי, מקצוע די נפוץ בעיר החטאים, אני מניח. אם הווייס-אובר של שאר הדמויות בסרט נוטה לפיוטיות, דוויט לוקח את זה למקום הקיצוני ביותר. בכל מקרה, מאהבת מן העבר מבקשת את עזרתו. הוא מסכים להיפגש עימה, בהתחלה מסרב לעזור לה אבל זו בחורה שלא רק שווה להרוג בשבילה, היא פשוט גורמת לך לעשות דברים למענה. וב"לך" אני מתכוון לכל גבר בסרט. מגלמת אותה אווה גרין, שבניגוד לשאר הדמויות הנשיות בסרט, הלבוש שלה דווקא לא תמיד מינימלי. אבל היא כן עירומה לגמרי במשך חצי מזמן המסך שלה, והיא הדמות הנשית עם התפקיד הגדול ביותר. המשך הסיפור כולל עלילה מפתיעה כמו הגורל הצפוי לדמות הקרויה "מורט" (בגילומו של כריסטופר מאלוני) והופעות לא קצרות של רוב הדמויות שהופיעו בסרט הקודם. אחרי הסיפור הזה חוזרים לסיפור הראשון, לפני שנותנים לג'סיקה אלבה וברוס וויליס אופציה להצדיק את השתתפותם בסרט.

אבל ב"עיר החטאים" העיקר הוא לא הסיפור, אלא הדרך שבא הוא מסופר. ״כמו הסרט הקודם רק עם תלת מימד״ היא התשובה לשאלה לגבי ה"איך". ורודריגז מתייחס לתלת מימד בהרבה כבוד. רבע השעה הראשונה של הסרט יכולה להיקרא כסיכום של כל מה שהקולנע עשה עם הטכנולוגיה. זה מתחיל עם הרבה שברי זכוכית וגופים גדולים שעפים לעבר הקהל (וגם לעבר פנים המסך) אבל ממשיך עם סיפורים שדנים בעומקי פריים שונים, הדגשה של פריטים חשובים בקדמה ושימוש בתלת מימד על מנת לבנות עומק, וגם אנימציה דו מימדית שנראית נהדר כאשר היא מוצגת בעומקים שונים של הפריים. אם תאהבו את הסרט הזה, אתם כנראה תאהבו אותו יותר בתלת מימד, המעניק לסגנון הסרט את האיכות הנוספת שהופכת אותו לקרוב ביותר לטוטאליות. ומהו אותו סגנון?

הקומיקס של מילר התבסס על מסורת קולנועית וספרותית אותה הוא הביא לסוג של קיצוניות. מן הצד הספרותי, המקור הוא סופרי בלש כגון ריימונד צ'נדלר ודאשיל האמט, אשר התאפיינו לא רק בתיאור עולם של מתח, בגידות, פשעים ותהפוכות עלילה, אלא גם במונולוג פנימי מיוסר של דמות בודדת. כתיבה זו היא הבסיס לריבוי הווייס-אוברים בסרט, אשר הדרך העיקרית להבדיל בו בין הרעים ל"טובים" היא שהדמויות שאנו אמורים להזדהות עימן מקבלות ווייס-אובר על מנת להסביר את תפיסת עולמן. או את העובדה כי יחס שלילי לנשים יכול לגרום לאותן דמויות לצאת למסע הרג, מה שכנראה הופך אותן לקצת יותר מוסריות (ולא בהכרח יפריע להרביץ לנשים או להתעלל בהן בדרך אחרת, אבל כמה לא אלים כבר אפשר להיות בעיר החטאים).

האמצעי הספרותי הזה עבר גם למקור ההשראה הקולנועי העיקרי לקומיקס ולכן גם לספר – סרטי הפילם נואר של שנות הארבעים והחמישים, אשר מילר-רודריגז שואבים מן הסגנון שלהם, אבל בצורה פחותה ממה שחושבים. בעוד הקולנוע האפל היטיב לתאר מקורות אור קטנים היוצרים לא רק כתמי אור באפלה אלא רגעים של טשטוש בין האפל למואר, הציורים של מילר נוטים לרוב לשחור טוטאלי ולבן טוטאלי (להוציא כמה רגעים בודדים מרהיבים של טשטוש). כמו שאין טשטוש מוסרי של ממש בסרט, כך גם ויזואלית הסרט בנוי על קיצוניות של צבעים, כמו גם הרגעים בהם פריט כלשהו בפריים, לרוב אישה או פריט לבוש של אישה, יופיע בצבע. התוצאה ייחודית, מרהיבה לצפייה בתחילה, אבל בסופו של דבר פחות מעוררת מחשבה.

כאן אנו מגיעים לבעיות הקשות של הסרט. לא כל סרט צריך להיות עמוק, להיות מרגש או להיות בעל מסר "חשוב", אבל ב"עיר החטאים 2" התחושה היא יותר מדי של קולנוע למען קולנוע. ככזה הקולנוע מרשים, אבל לא מרשים מספיק. מה גם שנדמה כי בעולם של מילר, כן יש ערך אחד מקודש. במילים פשוטות: נקמה! נקמה! נקמה! איפשהו, הסרט לא רק מתענג על הרג המוני אלא גם רומז כי לפגוע במי שפגע בך זו בכל זאת מטרה ראויה. אבל גם אם המסר הזה לא יפריע לכם, הוא לא ממש עובד בסרט כמניע רגשי או כמייצר עניין. אפילו אהבת קולנוע ומשחק סינפילי של ממש אין כאן, למרות פריימים המרמזים ל"שדרות סנסט" ו"האזרח קיין", אבל זה נראה יותר כאילו היוצרים מסמנים V על הטריטוריה.

מה שנותר לנו הוא סרט שנראה טוב מאוד, עם דיאלוגים שנונים וקריינות פיוטית, אבל כאן פחות או יותר נגמר מה שיש לו להציע. ואז הסרט נמשך. ונמשך. והוא פשוט לא מחזיק סרט באורך מלא, מה גם שראינו את זה פעם. הסיפורים האחרונים של הסרט נראים כאנטי-קליימקס לא מפני שהם עשוים פחות טוב, אלא מפני שכבר ראינו אותם. זה מרגיש עייף, וזה קצת משכיח את העובדה כי הסרט הזה אכן היה די מלהיב בפתיחה שלו, לפני שעה וחצי רחוקות. כך שבסופו של דבר, החוויה היא משהו באמצע – זה בהחלט היה כיף, אבל יותר מדי מדבר מהנה לעיתים מבטל חלק מן ההנאה. אני חש כי בעוד מספר ימים הסרט הזה יהפך לזיכרון רחוק שלא יהיה לי חשק ספציפי לשוב אליו. קצת כמו הסרט הראשון.