״גוף שלישי״, סקירה

אדם בודד יושב בחדר במלון, מול מחשב עליו הוא כותב את ספרו – או אולי את התסריט של הסרט בו אנו צופים. עם הדימוי הזה נפתח ונסגר סרטו החדש של פול האגיס, "גוף שלישי" (Third Person), סרט שכותרתו באנגלית יכולה להיקרא כאמצעי ספרותי (תיאור הדמויות בגוף שלישי) או כאדם שלישי. למשל, צלע נוספת בזוגיות הרומנטית או, במקרה של הסרט, ילד.

אופציה נוספת לקריאת הכותרת היא הקבלה למבנה הנראטיבי של הסרט, המציג שלושה סיפורים, כל אחד מהם מתרחש באזור גיאוגרפי אחר – סיפור אחד בניו יורק, אחד בפריז והשלישי יוצא מרומא לרחבי איטליה. אם כי יש רגעים בסרט בהם נדמה כי האזורים מתערבבים מעט. הקשר בין הסיפורים לא נוצר על ידי מפגש בין הדמויות, אלא על ידי הקשרים אחרים, אשר הולכים ומתבהרים לקראת הסיום.

הדמות של האדם היושב בחדר מלון היא הדמות הראשית בסיפור המתרחש בפריז. מדובר בסופר אנגלו-סכסי (מגולם על ידי ליאם ניסן) העמל על יצירתו החדשה. יש לו תהילה בעקבות ספריו הראשונים, הצלחה פחותה בהמשך ומשבר כתיבה בהווה. מי שרוצה למצוא הקבלה בינו לבין במאי הסרט – שהצלחותיו הגדולות ביותר הן שני התסריטים הראשונים שלו שהופקו לסרט, "מיליון דולר בייבי" שביים קלינט איסטווד ו"התרסקות" שביים האגיס בעצמו – מוזמן.

מלבד משבר כתיבה, הסופר מנהל מערכת יחסים מינית עם אשת חברה ניו יורקית צעירה (אוליביה ויילד) השואפת להיות סופרת בעצמה. היחסים ביניהם הם מערכת הדדית של התגרויות לצד מחוות רומנטיות, כאשר לאורך רוב הסרט הקהל יודע פחות מן הדמויות, הן לגבי יחסה של האישה למאהב אחר שלה והן לגבי היחס של הגבר לאשתו החוקית, שהיא אולי כבר גרושתו. אבל עיקר מערכת היחסים הזו הוא אחר.

בסיפור המתרחש בניו יורק אנו עוקבים אחר בחורה נטולת אמצעים כלכליים (מילה קוניס) הנאבקת על מנת לקבל זכות לבקר את בנה, החי עם אביו שהוא אמן מצליח (ג'יימס פרנקו) שכבר מצוי בזוגיות חדשה. הסיבה לכך שהאם לא יכולה לראות את בנה היא בין היתר אירוע בעבר בו הילד היה נתון בסכנת חיים, והאם אולי הצילה את חייו ואולי גרמה לסכנה. בנוסף, דומה כי היא לא מסוגלת לשמור על עבודה יציבה והיא מנסה את מזלה בעבודה במלון.

הסיפור האיטלקי מציג איש עסקים אמריקאי שנקלע לרומא (אדריאן ברודי) אשר נתקל בצועניה יפה (מורן אטיאס, בתפקיד גדול וגם עם קרדיט של שותפה להפקה – גאווה ישראלית וכו') ומוצא את עצמו מנסה לעזור לה לראות שוב את בתה. הדבר עולה לו בממון רב והסתבכות עם פושעים מקומיים, כאשר אין לו הוכחה כי אותה בת שבויה אכן קיימת.

החוט המקשר בין כל הסיפורים נראה בהתחלה כתיאור של מערכות זוגיות בשלבים שונים – תחילת התאהבות, משבר בקשר, יחסים אחרי פרידה. אבל במהלך הסרט נושא אחר תופס את מרכז הבמה -אחריות כלפי האחר, כאשר עיקר הדגש הוא על אחריות הורית ובכל אחד מן הסיפורים, בדרגה אחרת, דומה כי הורה מנסה לכפר על טעות שביצע בעבר או להוכיח כי פעל בתום לב ומתוך אהבה כלפי ילדיו. חלק מן ההיבטים שהסרט מציג בהקשר זה הולכים למקומות קיצוניים, אשר לא תמיד מנומקים היטב. אבל המבנה התסריטאי מאפשר להתייחס לדברים מסוימים בצורה מרומזת יותר לא מפני שמדובר בריבוי סיפורים, אלא מפני שמדובר בחלק מן המקרים בפרגמנטים של סיפורים, כאשר סתירות פנימיות מכוונות ומודגשות הן חלק מן העלילה. זהו סרט על מצב של בלבול, אולי גם מצב של פוסט טראומה, אף כי לא בהכרח ברור מהי הטראומה המקורית של כל אחת מן הדמויות.

האגיס הוא תסריטאי-במאי מחושב מאוד – כל פרט בסרט מובנה היטב ובעל חשיבות סימבולית ואנושית. לעיתים הוא במאי מחושב מדי, אלמנט אשר פוגם לדעתי בכל סרטיו ובעיקר ביצירה הנוכחית, שלמרות הפונטציאל הרב והעיסוק בנושאים מעניינים בצורה לא שגרתית, לא תמיד עובד בצורה יעילה. אולי מפני שיש לא מעט רגעים בהם המסר של הכותב מועבר בבוטות יתרה, או בניסיון להיות מופשט שהופך בסופו של דבר לברור ובנאלי עוד יותר.

אלמנט נוסף הבולט בסרט הוא חוסר כימיה בין השחקנים, בכל אחד מן הסיפורים. באופן מוזר, לגבי שניים מן הסיפורים חוסר הכימיה תורם. מערכת היחסים הרומנטית/א-רומנטית בפריז מרוויחה כוח מכך שהשחקנים לא ממש נראים מלאי תשוקה בחלק מן הזמן, כאילו הקשר העוצמתי הזה מהווה סוג של תחליף. הקהל עלול לא לדעת איך בדיוק לשפוט את הקשר, כאהבה או כמין נצלני, לאורך כל הסרט. הסיפור הניו יורקי הוא ממילא סיפור על ריחוק, פירוד וחוסר הבנה, כך שהעדר כימיה (לאו דווקא בין בני הזוג) תורם.

הסיפור האיטלקי, לעומת זאת, נופל בשל כך. המשיכה בין הגיבורים ועצם ההימצאות שלהם באותו חלל נראית מלאכותית מאוד, פגם בולט בסיפור שאמור להיבנות על סוג של משיכה, או גורל המחבר בין הדמויות. גם מסיבות אחרות, הסיפור האיטלקי הוא החלש ביותר בסרט – הוא מתחיל טוב כסוג של קומדיה, אבל מאבד כיוון ככל שהסרט מתמשך. אין בכך ביקורת על המשחק של נציגת ישראל בקאסט – מלבד אלמנט חוסר הכימיה עם ברודי (שנראה עייף מאוד) היא כן מצליחה לייצר עניין בדמות שלה.

"גוף שלישי" מנסה להיות סרט גדול וחשוב ולא ממש מצליח. אבל הוא גם לא מרגיש כנטול ערך, כי האגיס הוא בכל זאת יוצר מיומן, כפי שיכל ללמוד מי שנכח בכיתת האמן שלו באוניברסיטת תל אביב לצורך קידום הסרט. יכול להיות שדווקא המיומנות הזו מונעת מן הסרט הזה להתרומם, כי הרגעים החזקים ביותר שלו הם דווקא הרגעים בהם הסרט פוסע מחוץ לשבלונה של המבנה ההוליודי, הן מבחינת כלל התסריט והן ברמת הסצנה הבודדה. התוצאה הסופית היא סרט "בסדר" – הוא אמנם ארוך מדי אבל ניתן לראות אותו בהנאה. זה לא מה שהיוצרים כיוונו אליו, אבל זה גם משהו.

* התמונות באדיבות סרטי יונייטד קינג