הערה על "ערבים רוקדים" שיפתח את פסטיבל ירושלים (ויציאתו לקולנוע נדחתה)

"ערבים רוקדים", סרטו של הבמאי ערן ריקליס על פי תסריט של הסופר סייד קשוע, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2014. הודעה על כך יצאה לפני יותר מחודש ומכירת הכרטיסים החלה זה מכבר. הסרט היה אמור לצאת במקביל לבתי הקולנוע בארץ ביום פתיחת הפסטיבל, כלומר ב-10 ביולי. אלא שהשבוע יצאה הודעה לתקשורת שתאריך יציאת הסרט נדחה למועד לא ידוע, כאשר בהודעה צוין כי הדבר נעשה "בעקבות אירועי הימים האחרונים". ההודעה הזו הובילה לשני גלים של תגובות כועסות: מצד שמאל, אנשים תקפו את השינוי במועד יציאת הסרט להקרנות מסחריות. מימין, תקפו את פסטיבל ירושלים על שלא שינה את זהות הסרט המוקרן. האירועים המחרידים של הימים האחרונים כוללים בין היתר עלייה בטונים הגבוהים גם ככה של המתקפות הפוליטיות בתגובות ושל הזלזול בעמדה האחרת. בפוסט זה אני רוצה לנסות לתרום משהו לדיון בשאלה האם אלו הימים לפתוח את פסטיבל ירושלים דווקא עם סרט זה. ובניגוד למצב של רוב מי שכותב ומתבטא על הפרשה, אני עושה זאת לאחר שכבר צפיתי בסרט.

"ערבים רוקדים" הוא סרט ראוי לפתיחת פסטיבל ירושלים. זאת משום שלפני שנכנסים לאמירה הפוליטית שלו (ולסרט תמיד יש אמירה פוליטית מסוימת, בטח שלסרט הזה) הוא סרט שמתקשר עם הקהל הרחב, נהיר להבנה, מצחיק לפרקים, מרגש בחלקים אחרים ושומר על רמת עשייה גבוהה לכל אורכו. הוא גם מתאים ספציפית להקרנה בבריכת הסולטן משום שירושלים היא חלק בלתי נפרד מן הסרט ולא רק לצורכי קבלת תקציב מן המיזם לקולנוע של ירושלים – העיר העתיקה ושכונת ממילא, הסמוכות למקום ההקרנה, ממלאות תפקיד מפתח בסרט, והן לא הנציגות היחידות של עיר הבירה.

"ערבים רוקדים" חייב להיות סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים בימים אלו בשל הטון הפוליטי שלו. לא מפני שאני חושב שצריך להוסיף עוד שמן למדורה של יחסי ערבים-יהודים/שמאל-ימין, יש בירושלים מספיק אש גם ככה. "ערבים רוקדים" מציג את ישראל בכלל ואת ירושלים בפרט כמקום שחיים בו זה לצד זה יהודים וערבים. הם חיים עם הרבה חשש ודעות קדומות, אבל חיים ביחד. בניגוד למה שנערים צעקנים צועקים ברחובות ירושלים בימים האחרונים, המצב הזה ידוע לכולם ובמשך עשורים התקיים סוג כלשהו של דו קיום מתוח. הסרט מציג את כל המתיחות הזו, אבל הוא גם מציע אופציה של ידידות יהודית-ערבית, של שיתוף פעולה, של אהבה, של מציאת דרך לחיות ביחד – למרות שיש אפליה קשה. קשוע וריקליס חושפים את המגוחך ואת האלים בשתי החברות בהן דן הסרט, היהודית והערבית. הם מראים עד כמה עזים השנאה והקיטוב בין העמים – אך בזים לשנאה. זהו סרט שבעיקר מטיף לקבלת האחר, למציאת דרך להשתלב בחברה ומבקר את הכניעה של האישי לטובת הפוליטי.

רוב סרטיו של ערן ריקליס דנו בסכסוך היהודי-ערבי. אך בעוד בסרטיו האחרונים נדמה היה כי הוא מסביר דברים על הסכסוך עבור הקהל הבינלאומי באופן אשר אינו נגיש לקהל מקומי, הסרט הנוכחי מרגיש כפונה לקהל ישראלי וערבי-ישראלי בצורה אמינה הרבה יותר וישירה הרבה יותר. סייד קשוע תמיד פונה בכתיבה שלו קודם כל לקהל הישראלי וחושף באמצעות השפה העברית את הפגמים בחברה שלנו ובחברה הערבית, כאשר הוא מסתכל על שתי החברות בשילוב של פנים וחוץ. אף כי לדעתי לא הכל עובד בסרט המשותף שיצרו הבמאי והתסריטאי על פי ספרו של קשוע, התוצאה הסופית טובה בסך הכל ובעיקר יכולה לעבוד טוב מול כל קהל. לדעתי, אפילו מול קהל שצועק "מוות לערבים" – במידה ויעצור שנייה לשתות כוס מים לפני ההקרנה.

בנוסף למועד הקרנת הסרט עצמו, ישנה גם ביקורת ספציפית נגד סייד קשוע בעקבות דברים שאמר באוניברסיטה העברית לאחר חטיפת הנערים. קשוע תמיד משלב ביצירה שלו הרבה מאוד הומור שחור מתריס, תמיד מותח את הגבול. איני יודע מה נאמר בירושלים ובאיזה הקשר – הדיווחים על כך שונים בהתאם לעמדה הפוליטית של הסטודנט שסיפר על כך – אבל אני מציע להפריד בכל מקרה בין היוצר ליצירה. "ערבים רוקדים" הוא סרט ביקורתי מאוד כלפי ישראל, אבל אני לא חושב שהוא סרט אנטי ישראלי, פשוט מפני שהוא לא סרט אנטי. הוא סרט פרו-אהבה. הוא סרט שגורם לקהל לחשוב על הצדדים הלא מחמיאים בחברה בה הוא חי, כפי שקשוע עשה בטוריו העיתונאיים, בספרו (עליו מבוסס הסרט) ובסדרה "עבודה ערבית", שהסרט במידה רבה פחות נשכני ממנה. ומדובר בסדרה ששודרה בערוץ 2, שנדמה לי שיותר קשה להאשים את מנהליו בהיותם מתנשאים ולא קשובים לעם.

אולם, הפצת הסרט זה דבר אחר. דבר הדורש שיווק יותר ספציפי, גם לקהל שאינו בא לפסטיבל ירושלים ומעדיף מטבע הדברים את ערב הפתיחה החגיגי. ואין ספק כי זו לא תקופה טובה למלא את הארץ בפוסטרים הנושאים את שם הסרט. קשה שלא להבין את ההחלטה לדחות את עלייתו לאקרנים, גם אם ייתכן והייתה דרך טובה יותר להצניע את הדחייה ואת הסיבות שהובילו להחלטה. הרי דחייה של מועד הפצת סרט, גם בהתרעה של שבוע, אינה דבר כל כך נדיר כאן בארץ. אבל ההודעה על הדחייה הפכה את הסרט לשנוי במחלוקת עוד לפני שקהל צפה בו ואיני בטוח כי הדבר עושה שירות טוב לסרט או לרגשות שהוא מנסה לעורר.