סקירה כפולה: ״המסע של האנה״ + ״בסתר״

המסע של האנה
Hannas Reise

האנה הגרמניה הינה בוגרת טרייה של לימודי מנהל עסקים, והחבר שלה הוא כבר איש עסקים מצליח. אבל בשיחה עם אישה אחרת לפני ראיון עבודה, היא מבינה כי קשה להשיג משרה, לפחות בלי קורות חיים שמראות גם התנהגות אכפתית יותר. אז במהלך הראיון הוא מספרת כי היא בקרוב עתידה לצאת להתנדבות עם אנשים בעלי מוגבלויות בישראל, מתוך תקווה כי אמה, אשר מנהלת עמותה השולחת צעירים גרמניים להתנדב בארץ, תדפיס עבורה אישור עבור ההתנדבות.

אלא שהאנה לא ממש בקשר טוב עם אמה וכאשר היא באה אליה עם הבקשה, האם עוזרת לה בדרך מעט שונה – היא שולחת את האנה להתנדב באמת, מהיום למחר. וכך האנה יוצאת למסע שבכותרת, שכולל מגורים בתל אביב, עבודה עם בעלי מוגבלויות בקירבת העיר וגם נסיעה לירושלים, על מנת להיפגש עם ניצולת שואה. בירושלים מסתבר כי אותה ניצולה במקרה הקדישה את כל חייה למפגש עם צעירים גרמניים ואף כי האנה לא ממש רוצה ללמוד על ההיסטוריה של משפחתה או ארצה, בהדרגה המצב ישתנה, כפי שקורה בסרטים. מפגש נוסף, חשוב לא פחות, הוא עם מדריך במוסד לבעלי המוגבלויות, אשר בעצמו חשב עד לא מכבר על מעבר לברלין, אבל נאלץ לשנות את התוכניות שלו בנסיבות המתבהרות בהדרגה.

מן התקציר הנ"ל עולה תמונה לפיה הנושאים המעניינים בסרט הינם יחסי יהודים-גרמניים, מבט על הארץ דרך עיניים זרות (הן של הגיבורה והן של הבמאית יוליה פון היינץ) והיחס לפלשתינאים שימצא גם הוא את דרכו לתסריט. כל הדברים הללו אכן נידונים בסרט, אך הדבר המעניין ביצירה הינו אחר – הפער בין רצון לקדם את עצמך לעומת הקרבה למען אחר, נושא אשר עולה בסרט במספר דרכים שונות, חלקן צפויות וחלקן מפתיעות. האמירה של הסרט בכמה נקודות אינה חד משמעית, אף כי בסופו של דבר מובן שהבמאית מעדיפה פעילות של עזרה הדדית, גם אם היא מודעת לכך שלא תמיד העזרה אכן מועילה.

"המסע של האנה" אינו סרט אחיד ברמתו. לזכותו אפשר לזקוף בעיקר את המשחק המשבוח של שלושת השחקנים הראשיים – קרולין שוך הגרמניה, דורון עמית הישראלי וליא קניג האלוהית. לצד זאת, ההקבלה שהסרט מייצר בין ישראל לגרמניה מעניינת לפרקים, והצילום של ישראל, בעיקר של תל אביב וירושלים, מעניין ושונה לעיתים מן המוכר לנו מן הקולנוע המקומי.

לצד זאת, יש בסרט קטעים שפשוט לא עובדים. בין אם מדובר בשימוש גדול מדי בקלישאות ודעות קדומות על ישראלים, גרמניים ובני אדם בכלל, אמירת המסר של הסצנה על חשבון דיבור טבעי, מהלכי עלילה לא אמינים ומדי פעם סגנון עריכה פשוט מוזר, אשר בחלק מן המקרים טרם הצלחתי להבין את כוונת היוצרים. לדוגמה – אנחנו מקבלים שוטים מכוננים של תל אביב מספר פעמים כאשר הגיבורה עדיין נמצאת בגרמניה ועדיין לא הוצגה בסרט אף דמות של ישראלי.

אבל לצד לא מעט רגעים שקרובים להיות מביכים או מתסכלים בגלל הפספוס שבהם, הסרט צובר כוח ככל שנמשך המסע של הדמויות, שהוא בעיקרו לא מסע גיאוגרפי וגם לא רק מסע להכרת העצמי והאחר, אלא מסע לעבר סולם ערכים מבוסס יותר. לכן, בסופו של דבר, הסרט מספק את הסחורה, גם אם בדרך מוזרה.

בסתר
In Secret

אם כבר מדברים על דברים מוזרים, אז הנה סרט שמתרחש בצרפת, אבל כולם מדברים בו אנגלית. לרוב במבטא בריטי, והדבר נכון גם לגבי השחקנים האמריקאים בקאסט. כן, עדיין עושים סרטים כאלו. ואחרי שמתגברים על חוסר האמינות של השפה, הסרטים הללו יכולים להיות גם טובים, מה גם שהסרט מתהדר בקרדיט "על פי ספרו של אמיל זולא", מה שמצדיק את הלוקיישן – אם כי ניתן להעתיק את העלילה לאנגליה, שכן יוצרי הסרט נטלו לעצמם חירות בעיבוד בהרבה דברים אחרים – וגם מעניק לסרט תדמית של "סרט איכות". או לפחות סרט ששואף להיות כזה, כאשר מככבים בו אליזבת אולסן ואוסקר אייזק, שני כוכבים עולים של הקולנוע האמריקאי העצמאי, בתוספת ג'סיקה לאנג הוותיקה והטובה. הבמאי הינו צ'ארלי סטרטון וזהו סרטו הארוך הראשון, לאחר שלאורך רוב הקריירה היה דווקא שחקן.

הסרט מבוסס על "תרז' ראקן" רומן מוקדם של אמיל זולא מאמצע המאה ה-19, שמכיל כמו רבים מספרי המחבר דמות אשר הרקע חברתי הסבוך ממנו היא באה משפיע על המשך חייה. במקרה של הסרט הזה, תרז' (אליזבת אולסן כאשר היא בוגרת, כלומר לאורך כל הסרט פרט לפתיחה) נולדה באפריקה לאב צרפתי, אשר לאחר מות אמה מזניח את תרז' אצל דודה (ג'סיקה לאנג) אשר הנערה הצעירה לא הכירה, ונוטש לבלי שוב. תרז' גדלה בכפר צרפתי קטן בחדר אחד עם בן דוד הסובל ממחלה קשה ודומה גם כי הוא סובל מהתקרחות החל מגיל 10 (הוא יגדל להיות טום פלטון). כאשר השניים הופכים לבוגרים, מחליטה הדודה על חתונה בין הקרובים ומעבר לפאריז. שם, תרז', אשר בעלה לא ממש מספק אותה מבחינה מינית או מבחינה כלשהי, תפגוש מכר של הבעל (אוסקר אייזק) ותתחיל לנהל עמו רומן.

אולי תיאור יותר נכון מ"לנהל רומן" יהיה "לקבל אורגזמה ברגע שהיא רואה אותו". כי בחלקו הראשון של הסרט, תרז' מתגרה מינית די בקלות. אמנם אוסקר אייזק מתהדר בסרט במראה שרירי מרשים מאוד, אבל יש משהו מעט מוגזם באופן בו עצם נוכחותו גורמת לגיבורה רגשות מיניים עזים, כולל בפגישה הראשונה אחריה היא מצהירה כי היא לא מחבבת אותו. אלא שברגע הראשון בו שתי הדמויות נותרות לבד הוא מחזר אחריה בהצלחה בעזרת שורת החיזור הרומנטית "פתחתי את כפתורי חולצתך".

אחרי כמה סצנות בהן אנו זוכים לשמוע את אליזבת אולסן גונחת במצבים שונים, חלקם די קומיים וחלקם לא ממש ברורים, אם כי שני כוכבי הסרט אכן נראים לא רק סקסיים אלא גם כבעלי כימיה זה עם זו. אולם אז הסרט משנה את סגנונו והופך להיות סוג של סרט מתח, בו הקשר האסור יפיל כמה דמויות. החלק הזה של הסרט טוב בהרבה מן הפתיחה – מה שיוצר קצת בעיה לסקירה זו משום שקשה לדבר עליו בלי ספוילרים. כמו לציין מהי הסצנה הנהדרת בעיניי של ג'סיקה לאנג.

אבל בחלקו השני של הסרט לא מדובר רק בסרט מתח, אלא גם בדרמת יחסים על קשיים בזוגיות מסוגים שונים – בזוגיות בה מעולם לא הייתה יותר מדי תשוקה ובזוגיות בה אחרי פרץ התשוקה של ההתחלה החיים ביחד מתגלים כמטרה לא קלה, בטח כאשר צריך כל הזמן לשמור על סוד. בהדרגה, הסרט פורס לפני הצופה גם גלריה של דמויות משנה חביבות המקבלות מעט יותר עומק מן הצפוי. הסרט גם שומר כל הזמן על רגעים מפתיעים של הומור דק, מה שמקל על המפגש עם התכנים הקשים.

למרות כל הדברים הטובים הללו, מדובר בסופו של דבר בסרט מפוספס, גם אם לאחר מספר רגעים לא טובים/מוזרים באקספוזיציה, הסרט עשוי במקצועיות ובאלגנטיות. ויש הרבה דברים בסרט הזה שהם טובים, אבל מעט מדי רגעים בהם הוא עוצמתי באמת, אף כי יש לפחות שני רגעים כאלו והם לא רק חזקים דרמטית, אלא גם די מטרידים לפרק זמן מסוים. אבל בסיום הסרט לא הרגשתי מדוע היה חשוב לספר שוב דווקא את הסיפור הזה או איזה מימד חדש הוסיף הבמאי לסיפור. מלבד הסצנות של אליזבת אולסון גונחת, אבל לא נראה לי כי הם כוונו להיות העיקר.