"בן יחיד", סקירה

אחד מן הכוחות הגדולים ביותר של הקולנוע הוא לעורר בקרב הצופה רגשות של הזדהות, הבנה והכרה של עולמות רחוקים ממנו, של תרבויות שונות ובני מעמדות אחרים. "בן יחיד" (Pozitia Copilului), סרטו של הבמאי קאלין פטר נצר, שעולה כעת להקרנות מסחריות בארץ (לאחר שזכה בפסטיבל ברלין לפני יותר משנה והיה לשיחת היום בפסטיבל חיפה), מספק לא רק הצצה לחיים ברומניה של ימינו, אלא גם מבט על מעמד חברתי שהקולנוע האמנותי לרוב מציג בתור האויב: הבורגנות. באופן ספציפי, הבורגנות אשר מנסה להשתמש בקשרים שלה על מנת לקנות כל דבר.

הסרט מציג את סיפורה של אם המנסה לנצל את כספה ואת קשריה על מנת להפחית בעונש הצפוי לבנה, שגרם למותו של נער בתאונת דרכים. על פניו, מדובר בדמות נלעגת, שעושה מעשים לא מוסריים ומבטאת את השחיתות מן הזן המתועב ביותר. הסרט מתפקד בין היתר כביקורת על אותה שחיתות, אבל הוא גם מאפשר הבנה למצוקה של אותה דמות, לכוחות המניעים אותה. מי שמייצגת את כל מה שהסרט מבקר לא צריכה להיות מוצגת כשטן, המסר הרבה יותר אפקטיבי כאשר אנו מזדהים עימה. המציאות, בה כסף יכול לקנות משפט "צדק" ואנשים נהרגים בתאונת דרכים – היא הנבל. לא אף דמות אנושית, גם לא אלו אשר מניעים את גלגלי הפוליטיקה הבעייתית.

נצר כתב את הסרט בשיתוף עם התסריטאי רזבאן רדולסקו, מי שמעורב ככותב או כיוצר ברוב הסרטים הרומניים המוכרים של העשור האחרון. דומה כי הסרט הזה מבטא היטב את כל העקרונות עליהם פועל התסריטאי הזה – יצירת הזדהות עם אנשים הנמצאים בקצוות מנוגדים של הקונפליקט, עלילה אשר לא מכילה הרבה התפתחויות ומותחת כל התרחשות בה לזמן ארוך, וזאת במטרה לגרום לקהל לחשוב על הקושי שבסיטואציה, על כך שהזמן לא מוציא את הדמויות מן המשבר. הסצנות נמשכות מעבר לזמן הדרוש על מנת להציג את הסיבה לכאב של הדמויות, ואז עוברות להציג את הכאב עצמו, את הייאוש, אך חוסר הנחת שבחיים גם במצבים שלווים יותר.

הסרט מתחיל ממקום יותר שמח: מסיבת יום הולדת 60 לגיבורה, אשר הצליחה בחיים במציאת בעל מוצלח והשתלבות יפה בחיי החברה הגבוהה בבוקרשט. רק דבר אחד מעיב על השמחה: הניכור מן הבן שלה, אשר לא ממש מצליח בתור אדם בוגר ולא התחתן עם האישה עימה הוא חי. דווקא המצוקה אליה נקלע הבן – גרימת מוות ועונש מאסר ממושך הצפוי לו בעקבות זאת – מאפשרת לאם להשתלט מחדש על בנה ועל משפחתה, אשר ככל שהסרט מתקדם מתגלה יותר ככזו הבזה בשקט לגיבורה.

נושא היחסים בין הדורות עולה במונולוג הראשון הנישא בסרט והוא חוזר בכמה וריאציות בהמשך ודרך כמה דמויות. שמו המקורי של הסרט מתרגם ל"מיקום הילד" דבר אשר מתקשר בסרט ליותר מדמות אחת וגם למעבר בין הדורות – הרצון של ההורים שהילד יהיה ממשיך דרכם, מול הרצון של כל דור להגדיר את עצמו מחדש. בדרכו, הסרט דן גם במשבר ההזדקנות של האם וגם במשבר חוסר היכולת למצוא הגדרה עצמית של הילד. וכל זה עוד בלי שנכנסנו לדמויות אשר מצויות מחוץ למשפחה שבלב הסרט, המייצגות צדדים אחרים של החברה הרומנית.

״בן יחיד״ מנגיד גם בין העיר לבין החברה הכפרית, בין הניתוק הבין-אישי של החיים המודרניים לבין החיים הכפריים המסורתיים יותר, הקשורים יותר לדת ולקבלת המציאות, וגם לקרבה. בשתי המציאויות, האהבה בין ההורים לילדים ולא משנה עד כמה המצב מורכב, היא אהבה של הורים לילדים. כלומר אהבה גדולה מכל תיאור מילולי אפשרי של רגש, מכל דיון פוליטי העולה בסרט, עליו מרחף הדיון הפוליטי הגדול ביותר שלא מוזכר בו – הקשר בין רומניה הקומוניסטית המדכאת של ימי צ'אושסקו לבין רומניה הדמוקרטית של ימינו. התחושה היא כי השחיתות נותרה והפער בין השווים לשווים יותר מתקיים תחת כל משטר, ואולי לא רק במדינה אשר אותה הסרט מייצג, אלא בכל חברה אנושית.

מעלה גדולה של הסרט הינה ההופעה של לומיניצה גיאורגיו בתפקיד הראשי. גיאורגיו, גם היא הייתה מעורבת ברבים מן הסרטים הטובים ביותר של הקולנוע הרומני החדש, נמצאת כמעט בכל סצנה בסרט ולרוב במרכזה. היא מגלמת דמות לא פשוטה שכאמור מבעצת מעשיים אנוכיים מאוד ומנסה להשתלט על כל סיטואציה, אבל השחקנית עצמה לא משתלטת ואיכשהו מותירה מקום גם לחבריה לקאסט לבטא את האנושיות הייחודית של פניהם ודמותם. אבל גיאורגיו כן ניצבת מעל כולם ביכולת שלה להפגין כוחניות ושבירות נפשית, לעיתים באותו שוט, בסרט הדורש ממנה מספר לא קטן של סצנות תובעניות.

כל הסגולות של הסרט מגיעות לשיא בסיקוונס הסיום, אשר בקלות יכול היה להיות מלודרמטי ומוגזם, אבל הופך למפגש בין אדם לאדם המעמיד בצד כל מצב משפטי, כאשר זעם הדדי משתלב בהשתתפות בצער. חלק ניכר מרגעי השיא של אותה סצנה לא נראה בפריים, או לא נשמע בפסקול, אלא נותן לקהל, בדומה לדמויות, להשלים חלק מן המידע לגבי המצב המייאש של הדמויות בסרט. דמויות אשר איבדו את עולמן ברגע אחד ובמשך כמה ימים עוקבים נאלצות לחיות בעולם חדש. עולם הנראה כה מוכר כה זר, עולם עם העדר של דמות מפתח או עולם של חיים עם רגשות אשמה, עולם של אנושיות.