״האישה האחרת״, סקירה

"האישה האחרת" (The Other Woman), שיצא לאקרנים בסוף השבוע, הוא קומדיה רומנטית. העובדה הזו חשובה כי כמו קומדיות רומנטיות רבות, הסרט מוכתב באופן טוטאלי על-ידי חוקי הז'אנר ולכן כל דבר טוב או רע שניתן לומר עליו נובע בעליל מהיותו קומדיה רומנטית ולא משיקולים יצירתיים של בימוי, ליהוק או משחק.

בגדול, קומדיה רומנטית זה ז'אנר מעיק, אין דרך אחרת לנסח את זה. הניסיון לבדר ולרגש תוך כדי הישארות בתוך מרחב פוליטיקלי קורקט שמכוון למכנה משותף נמוך למדי הוא מלאכה לא פשוטה. זה בעצם ניסיון להגיד משהו בסיסי ואוניברסלי על אהבה ועל החיים מבלי להגיד שום דבר אחר על כלום, כדי לא לנכר את קהל היעד, שהוא גברים ונשים (אוקיי, בעיקר נשים) מגיל 9 עד 99 מכל הצבעים והדתות והמעמדות. התוצאה היא ז'אנר שהוא המקבילה הקולנועית לג'ינג'ר שאוכלים במסעדות יפניות כדי לנטרל את החך בין המנות: זה לא ממש מנה בפני עצמה, אבל זה בהחלט עוזר לך להעריך את מה שבא אחר כך.

"האישה האחרת" בסרט היא קמרון דיאז, עורכת דין קשוחה שמנהלת רומן עם גבר שמתגלה כנשוי (זה לא ספוילר כי זה בטריילר וגם: נו באמת). לאחר מפגש מקרי עם אשתו (לזלי מאן) היא מתרככת לנפלאות הידידות הנשית והשתיים חוברות יחד על מנת לזמום כיצד להתנקם בו. לקנוניה הזו מתווספת עוד אישה אחרת (קייט אפטון) איתה בוגד הבעל בשתיהן, שמצטרפת אליהן על מנת ללמד אותו לקח אחת ולתמיד.

יש אלף דרכים שונות בהן אפשר לרדת על הסרט הזה, וכולן יהיו מוצדקות, אבל זו לא חוכמה. האם הדמויות שבלוניות ונעדרות אמינות או עומק רגשי? כן. האם עלילת הסרט מופרכת מן היסוד ומנציחה סטריאוטיפים שליליים על נשים, גברים ועורכי דין? בלי ספק, אבל אז מה? המנדט של הסרט הוא לא להיות ממשיכו הרוחני של "החותם השביעי", אלא לבדר, לרגש קצת ולאפשר 109 דקות של אסקפיזם לעולם בו הכל פשוט יותר וכולם מצודדים ואריים למראה.

אם כך, מן הראוי לנסות לאמוד את הסרט בתוך המגרש אליו הוא שייך – הקומדיה הרומנטית. הסרט שייך לתת ז'אנר של סרטי האחווה הנשית, המקבילה הנשית לסרטי "ברומאנס", בהם האישה היא הפרוטגוניסטית של הסרט, היא חווה מאבק או קונפליקט כלשהו בעיצומו היא פוגשת אישה או נשים בעזרתן היא מגיעה לפתירה או השלמה, יחד עם התובנה בדבר הידידות הנשית האמיצה שנרקמה בדרך. דוגמא קלאסית שעולה לראש היא "מועדון האקסיות" (The First Wives Club) מ-96' וגם "גברים בצד" (Boys on the Side) שהוא פחות מוכר אך מאוד מקסים מ-95'. אך הסרט הכי טוב שנעשה בשנים האחרונות, ואולי אי פעם, בקטגוריה הזו הוא ללא ספק "מסיבת רווקות" (Bridesmaids) מ-2011, בכיכובן של קריסטין וויג ומאיה רודולף. עם משחק מושלם ותסריט מהודק וקולח, הסרט מהווה דוגמא לתמהיל אידיאלי בין קליל לחכם ומראה איך אפשר לעשות קומדיה רומנטית מצחיקה שלא מעליבה את האינטליגנציה או את עולם הרגש של הצופה.

ב"האישה האחרת" המינון הזה מופר באופן חוזר ונשנה. ראשית, הליהוק מונוטוני מדי. כולנו חיים בעולם ולכן כולנו יודעים שלא כל בני האדם הם בלונדיניים תמירים ומצודדים כמו קמרון דיאז, קייט אפטון או ניקולאי קוסטר-וולדאו (שמגלם את הבעל ומפגין שלמות גנטית מוחלטת). זה נכון שחלק מהצביון של הז'אנר זה קידום הפנטזיה ולכן הגיוני שיקדם אנשים המגלמים אידיאל אסתטי מסוים – אבל יש גבול. כולם בסרט כל כך נאים ושזופים על חוף הים שבשלב מסוים זה נראה כמו פרסומת ארוכה במיוחד לתחבושות הגייניות.

בנוסף, הסרט, כמו רבים בז'אנר הקומי והקומי-רומנטי, מפלרטט עם אלמנטים של סלאפסטיק לכל אורכו, אבל משתמש בהם כדי ליצור קומדיה איפה שהיא איננה. אנשים מתנגשים בחלונות זכוכית שמתנפצים עליהן, נופלים מחלונות בקומה השנייה וקופצים ראש לתוך שיחים. אך במקום שהרגעים הללו ינבעו מתוך מציאות מסוימת ויצביעו על האבסורדיות שבה, הם נראים מושתלים ומשווים אווירה של גיחוך, ולא של הומור. למעשה האלמנט הקומי המוצלח היחיד בסרט הוא לזלי מאן ("הכל יחסים"), שהיא בעיני שחקנית קומית מעולה, שמצליחה להציל את הסרט מבאנליה מוחלטת למרות תפקיד מוגבל יחסית.

לבסוף – העלילה. יש סיבה שאנשים שאוהבים את הסרטים האלה מתפדחים להודות בכך, והיא המופרכות ההזויה והסטריאוטיפית של העלילה ושל הדמויות והיעדרו המוחלט של ערך מוסף. זה לא מפתח את הדמיון או נותן לו פורקן כמו פנטזיה או מד"ב, זה לא מהנה ופורק מתחים כמו קומדיה, זה לא משחרר אדרנלין בגוף כמו מתח או אימה ואין לזה שום ערך אומנותי או אסתטי. התכלית היחידה של הסרט הזה ושל דומיו היא אסקפיזם במובן הצר ביותר, כלומר עיוות והשטחת המציאות לכדי פנטזיה שבה הכל מצחיק ושום דבר לא כואב וכולם יפים ושמחים וסוף טוב הכל טוב.

הקטע הכי מצחיק בכל העסק הזה הוא שבמאי הסרט, ניק קסאווטס (שעצם העובדה ששמו עולה רק בפסקה אחת לפני האחרונה של הסקירה הזו בעצם אומר הכל) הוא בנו של לא אחר מג'ון קסאווטס: שחקן אדיר, במאי בחסד ומי שלא בכדי נחשב לאבי הקולנוע העצמאי בארה"ב. כמה מוזר לגלות שדווקא בנו של אחד היוצרים האמריקאים הנועזים והמקוריים ביותר של המאה הקודמת, הוא זה שביים את "היומן" (The Notebook) מ-2004 שנחשב (בעיניי לפחות) להתגלמות המיינסטרים הקולנועי האמריקאי עלי אדמות. כך נסגר לו מעגל משונה והוכחה לכך שגם ההשראה, כמו תכונות גנטיות מסוימות, אולי מדלגת על דור.

לסיכומו של דבר, על אף הבידור הרגעי של הצפייה בסרט, חשוב להגיד שעצם קיומו של ״האישה האחרת״ ושל סרטים שכמותו גובל בחוסר אחריות חברתית. הצורך הבסיסי של אנשים בבידור ובבריחה מהחיים שלהם הוא המפתח לפופולאריות של הז'אנר ולתפוצה הרחבה שהוא מקבל בכל העולם. אז במקום לנצל את הבמה כדי לומר משהו אמיתי, אפילו קטן, על אהבה, זוגיות, התבגרות וכולי, הוא מנסה למכור לאנשים את אותן השטויות שגורמים להם לרצות לברוח מהחיים שלהם מלכתחילה – בחורות יפות מדי, גברים עשירים מדי ודירה מדהימה בהמפטונס שלעולם לא תהיה שלך.

זה לא שאין מקום בנוף הקולנועי לסרטים קלילים שכל תכליתם היא להוות אתנחתא קומית באמצע החיים המאוד לא קומיים האלה, רק שיהיו קצת פחות פלקטיים, קצת פחות סכריניים וקצת יותר אנושיים. זה נכון שבסך הכל, היומרה של "האישה האחרת" די צנועה, הוא רוצה לרגש טיפה ולבדר טיפה ולגרום לצופים לחשוב (ממש טיפה) על סדרי עדיפויות בחיים. והאמת, הוא מצליח. אבל, באיזה מחיר?

בונוס – המלצות לקומדיות רומנטיות עם נשמה: "כשהארי פגש את סאלי", "אנני הול", "לפני הזריחה", "In search of a midnight kiss", "רווק פלוס ילד", "דיברנו מספיק", "זמר החתונות", "נוטינג היל".