״רק ג'יגולו״, סקירה

"רק ג'יגולו" (Fading Gigolo) הוא סרטו של ג'ון טורטורו – שהוא לא רק שחקן נהדר (בסרטים של האחים כהן וספייק לי) אלא גם במאי לא מתחיל. זהו כבר סרטו השישי כבמאי, הוא גם כתב אותו, מככב בו בתפקיד הראשי ומכל בחינה שהיא, הוא הדמות המרכזית בסרט. אפשר גם לדון בדרך בה אהבתו למוזיקה של המורשת התרבותית שלו משקפת בכל סרטיו. רק שבסרט הזה, המורשת התרבותית היא לא משפחתו או המוצא האיטלקי, אלא הקולנוע של במאי אחר, שגם מופיע בסרט בתפקיד רק מעט פחות ראשי, אם בכלל – וודי אלן.

אז הדיון שלי בסרט יתמקד בוודי אלן, נדמה לי שכמו כמעט כל דיון על הסרט, למרות שיש ב״רק ג׳יגולו״ עוד הרבה דברים שאפשר לדון בהם – מערכת יחסים בין גבר לבן ואישה שחורה, הקהילה החרדית בברוקלין ו"השומרים" נוסח ניו יורק. וכמובן, דמות הג'יגולו בקולנוע האמריקאי, החל מ"קאובוי של חצות" (Midnight Cowboy) דרך "ג'יגולו אמריקאי" (American Gigolo), דרך כמה סרטים פחות טובים ועד לסרט הזה, בו הג'יגולו מגולם בידי הבמאי עצמו. הסרט מנסה גם להיות קומדיה רומנטית והוא אכן מצחיק מאוד לפעמים – וגם מביך ברגעים אחרים. כלומר, זה סרט שיש מה לדון בו, הוא רחוק משלמות אבל גם לא בזבוז זמן. אז בואו ונדבר על וודי אלן.

בערך פעם בעשור, וודי אלן משתתף בסרט שהוא לא כתב או ביים, בתפקיד שאינו הופעת אורח בתור עצמו. אלא שוודי אלן תמיד מופיע בתור עצמו, או מקסימום בתור הפילומוגרפיה שלו כבמאי. אלן הוא דווקא שחקן שיודע להעביר רגשות לא רע ויש לו פוטנציאל קומי ענק גם כמבצע ולא ככותב, אך הפעם האחרונה שהוא הופיע בתור דמות של ממש הייתה, כמדומני, ב"שם בהשאלה" (The Front) של מרטין ריט משנת 1976 ונסו לראות הסרט הזה בלי לחשוב על הסרטים שאלן יצר אחריו.

לרוב וודי אלן מופיע כסוג של הפוך על הפוך בסרטים בהם הוא מגלם "דמות", אבל בסרטו של טורטורו אלן הוא חלק ממפגן אהבה של הבמאי טורטורו לבמאי שהוא מקור ההשראה לסרט – אלן. לכן, לא רק שאלן מופיע, אלא שכתוביות הסרט מכילות מחווה לכתוביות בסרטי אלן. המוזיקה השולטת בפסקול היא ג'אז והסרט מתרחש במנהטן ובחלקים היהודים של ברוקלין, כולל הרבה מאוד בדיחות יהודיות מכל סוג – החל מחרדים, דרך כשרות, אמא יהודיה, יחסי גויים ויהודים ועורכי דין יהודים.

טורטורו לא הסתפק במחוות – הוא גם למד מאלן על היתרונות של במאי/שחקן ראשי, או כך נדמה. בסרטיו, אלן סידר לעצמו להתנשק עם שחקנית יפה או שתיים בסרט, וטורטורו התלמיד הולך רחוק הרבה יותר והופך למושא תשוקה ממומשת של הרבה מאוד נשים יפות. שרון סטון, סופיה ורגרה ו-ונסה פארדי הן היפהפיות אשר מקבלות תפקיד מפתח בעלילה, אבל הוא גם סידר לעצמו מונטאז' רגעים אינטמיים עם עוד כמה נשים שהקטלוג של ויקטוריה סיקרט לא ייסרב להן במקרה ויבקשו עבודה.

העלילה מתחילה ממקום נוסטלגי. כמו שבאהבה לקולנוע של וודי אלן יש כמיהה למשהו שתמיד היה מיושן, לא ממש מסתגל לעולם של ימינו. וודי אלן מגלם בעלים של חנות ספרים משומשים שפשטה את הרגל. אחרי דורות במשפחה, אין עוד מקום לקריאה לא וירטואלית במציאות של ימינו, או לפחות לא לחנות שהוא ניהל. אבל הוא מסתגל לעולם החדש – בביקור אצל הרופאה שלו הוא שומע שזו אולי תהיה מעוניינת בבחור להגשמת פנטזיה מינית. הוא מיד פולט שהוא מכיר מישהו. ואותו מישהו הוא מוכר פרחים מומחה, ממוצא לטיני זה או אחר ומגולם בידי ג'ון טורטורו. הוא אף פעם לא היה יפה במיוחד, הוא כבר אינו צעיר במיוחד, אבל כנראה שהוא יודע ממש טוב איך להתייחס לאישה לפרק זמן קצר. ומי היה מאמין – הנשים היפות בניו יורק קופצות על המציאה והופכת אותו לג'יגולו מצליח ואת מוכר הספרים לשעבר לסרסור שסוף סוף יוכל לממן את הילדים של אשתו.

אגב, אשתו היא ספרית אפרו-אמריקאית עם כמה ילדים ממערכות יחסים קודמות. כאשר לאלו יש כינים, הסרסור לוקח אותם לטיפול אצל מומחית שהוא מכיר, אלמנה חרדית מברוקלין (ונסה פארדי). מסיבות שהסרט לא ממש מנסה להסביר, הוא משוכנע כי מצא את הלקוחה האולטימטיבית לג'יגולו שלו וכך נרקם לו סיפור אהבה. רק שבשכונה הזאת, כמו בכמה שכונות חרדים בארצות הברית, יש משמר צניעות אגרסיבי למדי. מי שמוביל אותו הוא ליב שרייבר, שרירן כמו תמיד גם עם פאות ובאופן מוזר עדיין רווק ומאוהב באותה אלמנה, מה שכמובן מוביל לסיבוכים.

אני קוטע את תיאור העלילה הזה כי כבר כמה פסקאות שלא כתבתי על וודי אלן. זהו סרטו הראשון כשחקן מאז שעלתה מחדש וביתר פרטים אותה פרשה ישנה ומאוד מטרידה מעברו. מעניין כי דווקא בסרט הזה, שצולם כאשר היחס של הקהילה התרבותית לאותו סיפור עדיין היה שיכחה קולקטיבית, אלן מתפקד כאבא חלופי לילדים של בת זוגו. וחושף אותם למילים כמו "סרסור". אבל לא תשמעו ממני דעה לגב אותה פרשה או מידת האשמה של אלן, בעיקר מכיוון שאין לי דרך לדעת מה בדיוק אמת בכל הסיפור. אני יכול לתת חוות דעת רק לגבי אלן כאמן. במקרה הזה, וכל עוד לא יתברר כי טורטורו הוא רק שם בהשאלה, אלן רק משחק בסרט והוא עושה זאת כמו שהוא יודע. כלומר, הוא די מצחיק באופן שבו הוא נבוך, נקלע למצבים בעייתים ומדבר בעודף ביטחון עצמי. שנים שאלן לא ליהק את עצמו לתפקיד כזה טוב.

גם טורטורו עושה כשחקן סוג של חיקוי וודי אלן, רק עם הרבה יותר סקס-אפיל. שילוב של מבוכה נוסח וודי אלן עם מאהב לטיני כובש. רוב הזמן זה גם מצחיק מאוד. גם שרייבר, בתור הצלע הגברית השלישית בסרט, משעשע למדי עם דמות שמתחננת לספין-אוף. אבל בסרט יש גם דמויות של נשים. דומה כי הסרט לא מזלזל בנשים – הן רגישות מאוד, משכילות ומצליחות. אלא שהסרט ענה סוף סוף על השאלה "מה נשים רוצות?" – הן רוצות את ג'ון טורטורו, והן מדברות בעיקר על הדרכים השונות בהן הן חושקות בו. סליחה, לא מדובר בכל הנשים, רק בנשים שנראות בהתאם לסטנדרט השטחי של יופי בעיניי האדם המערבי – נשים שעליה שלהן על משקל תגרור תזוזה מסוימת של מספרים, אינן שייכות לחוג הקליינטיות של שירותיי מין בניו יורק.

אבל לא רק נשים מתוארות בסרט בצורה שטוחה (אתם יכולים להשלים את זה לבדיחה לבד) אלא גם הקהילה היהודית והקהילה האפרו-אמריקאית. נראה כי טורטורו מכיר היטב את ההומור של שתי הקהילות, אבל לא ממש נכנס לעומק. הוא לא לועג לאף מיעוט, אבל גם לא ממש מבין אותו עד הסוף ודי מרדד את הדמויות לכדי סטריאוטיפ בנאלי. בעיקר את היהודים, אשר תופסים יותר נפח בסרט. אני לא רוצה לטעון כי הוא לא מכיר היטב את הקהילה האפרו-אמריקאית בניו יורק, האיש בכל זאת עשה חמישה סרטים עם ספייק לי. השילוב בין התרבויות הכל-כך שונות הגרות בקירבה כל כך גדולה, כבר הוליד כמה סרטים מעניינים, אבל מלבד כמה קטעים משעשעים, הסרט של טורטורו לא ממש מעלה את ההתנגשות בין התרבויות או דן לעומק באחת מהן. אבל חרדים ואפרו-אמריקאים הרי בכל מקרה לא ילכו לסרט. קהל היעד שלו הוא בעיקר תושבי מנהטן יהודים ולא דתיים – ואלו לא צריכים יותר מוודי אלן.

בסופו של דבר, גם הרבה סקס אין בסרט, אפילו לא הרבה דיבור על סקס. והעלילה לא ממש הגיונית ונפתרת בדרך אפילו פחות הגיונית. אבל בכל זאת, יש ב״רק ג׳יגולו״ הרבה קטעים משעשעים ועוד בונוס: אני לא מתכוון לומר בדיוק מתי ואיך, אבל דעו כי הסרט מכיל בוב באלבן. בוב באלבן הוא התבלין הסודי של הקולנוע – תמיד שמים אותו רק במנות קטנות, אבל הוא מוסיף המון. קשה לומר כי בשביל הופעה של דקות ספורות, של שחקן שכמעט תמיד מופיע רק לדקות ספורות, שווה לראות את הסרט – אבל הוא שם והוא משפר את המצב. חוץ מזה, יש בסרט את וודי אלן בתפקיד די גדול, ונדמה לי שזה יהיה השיקול העיקרי בעד ונגד הליכה לסרט אצל רוב הקהל.