סרטים חדשים: "ספיידרמן המופלא 2", "התעלות", "אהבה בועטת"

שלושה סרטים חדשים עולים היום לאקרנים בבתי הקולנוע לכבוד חול המועד. שניים מהם אמריקאיים ומרגישים כמו ספיחים של עונת הקיץ ההוליוודית והאחר בריטי במהותו ופונה לקהל היעד שהולך לקולנוע כל השנה, גם כשמרכזי הבילוי מלאים בבני נוער שבאו לראות את השניים הראשונים.

"ספיידרמן המופלא 2" (The Amazing Spiderman 2), כפי שמרמז שמו, הוא פרק ב' בעלילותיו המאותחלות של איש העכביש. אין קשר לטרילוגיית שנות האלפיים של סם ריימי, שנות האלפיים-עשרה זוכות לקוואדרולוגיה משלהן, עם סרט חדש בכל שנה זוגית. אנדרו גארפילד חוזר לחליפה הכחולה-אדומה כספיידי ופיטר פארקר גם, אמה סטון היא שוב גוון סטייסי אהובתו וגם סאלי פילד שבה לגלם את תפקידה כדודה מיי. העלילה הפעם מתחילה אחרי סיום לימודיהם של פיטר וגוון, החווים קשיים בקשר המושפע כמובן מאירועי הסרט הקודם, בו שניהם איבדו דמות אב, וכן מנבלים חדשים שמאיימים על העיר. ג'יימי פוקס, דיין דיהאן ופול ג'יאמטי מאיישים את העמדות הללו, לא מגלה מי הוא מי. מארק ווב חוזר לכס הבמאי והפעם התסריטאים הוחלפו כולם, ושניים מהם עונים לשם רוברטו אורסי ואלכס קורצמן, שאת דעתי השלילית עליהם נמאס לי כבר להביע. עופר כתב על ספיידי 2 כאן אצלנו, אני עשיתי זאת בעכבר העיר.

"התעלות" (Transcendence) הוא "הזה החדש עם ג'וני דפ" או "הסרט הראשון שביים הצלם של נולאן", אלא שתי האופציות ששמעתי הכי הרבה עד כה. לדעתי הוא קודם כל מותחן מדע-בדיוני עם יותר חלקים מהצוות הקבוע של כריסטופר נולאן (שהפיק יחד עם אשתו והמפיקה הקבועה שלו, אמה תומאס) משניתן היה לחשוב בתחילה. בין היתר תוכלו למצוא פה את מורגן פרימן, קיליאן מרפי וגם את רבקה הול, כשותפתו למחקר ולחיים של ד"ר וויל קסטר (ג'וני דפ), העומל על יצירת בינה מלאכותית עם רצון משלה. קבוצת קיצונים מחליטה לעצור את קסטר בטרם יברא אל, והפתרון שלו להמשך הפרויקט הוא העלאה של התודעה שלו אל תוך המכונה. פול בטאני, קייט מארה ועוד רבים ומוכשרים מכבדים את וולי פיסטר, הצלם של נולאן, בסרטו הראשון כבמאי, על פי תסריט ביכורים של ג'ייק פגלין. הנה סקירתי על הסרט.

"אהבה בועטת" (The Love Punch) הוא יוצא הדופן של השבוע, עם תיוג של קומדיה רומנטית בכיכובם של אנשים שעברו את השלושים. בהרבה. אמה תומפסון ופירס ברוסנן מככבים בסרטו של ג'ואל הופקינס ("הזדמנות אחרונה לאהבה", גם בו השתתפה תומפסון) כזוג מבוגר וגרוש שחובר בשנית כדי להתחקות אחר הפנסיה הגנובה שלו. הם טסים לפריז, מצטרפים אל זוג נוסף (טימותי ספול וסיליה אמרי) ויוצאים לחטוף את גנב הפנסיה העשיר וארוסתו העונדת את הפנסיה בצורת יהלום. הסרט דובר האנגלית מגיע אלינו דווקא מצרפת, וכמחווה לשמו ניסיתי לבעוט בעזרת האגרוף שלי. היה מביך, אני מקווה שאיש לא ראה אותי בזמן הניסוי. בכל מקרה, הסקירה עליו תהיה של עופר.

פלוס: פרידה מ"סינמסקופ" בפנאי פלוס ותהיה קצרה על מצב ביקורת הקולנוע בארץ

פינת הפלוס מוקדשת היום למגזין "פנאי פלוס", או יותר נכון למדור הקולנוע שלה בעשור האחרון, שמחליף היום מבקר. יאיר רוה הודיע בסוף החודש שעבר על עזיבתו את המדור המודפס, והיום התפרסם הגיליון האחרון עם סינמסקופ בגרסתו המודפסת (לבלוג שלום, אל דאגה). מי שמחליף את רוה הוא תומר קמרלינג מ"בלייזר", ואני כמובן מאחל לו הצלחה ומקווה שיסתגל למידת הנעליים החדשה במהרה. סינמסקופ המודפס החל את דרכו בשבועון פחות או יותר כשהתחלתי להתעניין חזק יותר בקריאה על קולנוע. את מבוקשי מצאתי במדור אותו קראתי בקביעות (את "פנאי פלוס" אני פותח מהסוף עד היום, בכל פעם שאני נתקל בו בבית ההורים), מה שהוביל אותי להתמכר לבלוג הנושא את אותו השם ב-2006. כך שלמרות שאני כבר מזמן לא הקורא הקבוע שהייתי, הורגשה צביטה או יותר נכון התעוררות למציאות בה שום דבר לא קבוע והכל משתנה מהר יותר מכפי שאני מספיק לעכל. ויש גם עוד עניין.

אמנם לא למדתי קולנוע באופן פורמלי, אבל אני בהחלט מרגיש שאחד המורים הראשונים שלי עזב היום את בית הספר הישן ופנה לאפיקים אחרים כדי לפרוש את משנתו. ובתור צופה מהצד במצבה ומעמדה של ביקורת הקולנוע, אני לא יכול שלא לדאוג. רוה הזכיר בטור הפרידה שלו את עניין הגבלת המקום שהלך והצטמצם יחד עם מצבה של העיתונות המודפסת. כשאחזתי בידי את גיליון פנאי פלוס במטרה לקרוא את המדור האחרון של רוה, שהוקדש למארז אבי נשר החדש (כמה סימבולי – נשר הוא הבמאי הישראלי שקראתי עליו הכי הרבה אצל רוה מאז ומעולם), הופתעתי מחוסר המשקל של המגזין. כאילו החזקתי בידי את העיתונות במצבה הנוכחי, רזה וכחושה, גוססת כמו שאומרים כולם. אבל הרי אני יודע מנסיון שגם במגזין אינטרנטי, מדיום שבעיקרון לא מוגבל במקום פיזי כמו אחיו המודפס, בכל זאת מגבילים כותבים למספר גג של מילים בטוענה המאוד לא מוכחת "אף אחד לא יקרא יותר מזה". הפתרון? בלוג שבו אתה אדון לעצמך והשיקול היחיד הוא איכות הטקסט, שכן לפעמים צריך להאריך כדי להעמיק. כמו שיאיר רוה כנראה ימשיך לעשות בסינמסקופ המקוון, אז גם לו מגיעים איחולי הצלחה וכמובן גם תודה ענקית.