פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2014: "החטיפה של מישל וולבק", "פריז פינת ניו יורק", "לפני שהחורף נגמר"

פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים, שנמצא בעיצומו, הוא אירוע משמח. לא רק כי הקולנוע הצרפתי מגוון, איכותי ומעניין, אלא גם כי זו הזדמנות להיות בירושלים (או חיפה או תל אביב או חולון) ולהרגיש בצרפת. בכל הקרנה בפסטיבל האולם מתמלא בצרפתים, מה שמשרה אווירה אוהדת במיוחד בהקרנות. הם צוחקים מכל דבר, שואלים מלא שאלות בסוף הקרנות בנוכחות הבמאי ואפילו מוחאים כפיים בסוף הסרט – מנהג שפס לחלוטין מן העולם. הנה סקירה על שלושה מהסרטים שמוקרנים בפסטיבל, בתוספת השניים שעופר סקר בפתיחתו וכמובן סרט הפתיחה "אני, עצמי ואמא שלי", שמוקרן כעת גם מסחרית.

החטיפה של מישל וולבק
L'enlèvement de Michel Houellebecq

אחד הסרטים הכי מוזרים ומפתיעים של הפסטיבל הנוכחי ואולי של השנה בכלל הוא סרטו של גיום ניקלו, "החטיפה של מישל וולבק", סוג של דרמה מוקומנטרית על הסופר הצרפתי ובכיכובו. במרכז הסרט ניצב מישל וולבק, סופר צרפתי מפורסם ומיזנתרופ מדופלם שעושה כותרות בעיתונים כל כמה שנים עם התבטאות שנויה במחלוקת על קבוצה אתנית או אידיאולוגית זו או אחרת. הסרט מגולל את שגרת חייו האפרורית של וולבק, המופרת יום אחד כאשר הוא נחטף מביתו על-ידי שלישיית בריונים ונלקח בן ערובה. הוא מוחזק בבית הוריו של אחד החוטפים בזמן שאלה ממתינים לכופר ממקור לא ברור, ומסתגל במהירות מפתיעה למה שנראה כמו החטיפה החובבנית ביותר בהיסטוריה של העולם.

בשום שלב בסרט וולבק לא מבטא סימנים של מצוקה נוכח הנסיבות הלא ברורות בהן הוא נתון, ונראה שאפילו הוקל לו להיתלש ולו לזמן מה מבדידותו היומיומית. הוא מתיידד עם חוטפיו, עם הוריו של חוטפיו ובשלב מסוים גם עם העובדים של הוריו של חוטפיו. הוא מעשן בשרשרת, שותה יין ואוכל טוב ואפילו מקבל נערת ליווי. יחד עם תהליך ההסתגלות לתנאיו החדשים (שנראים כשיפור גדול לעומת הישנים) גם הצופה מסתגל ומפתח אמפטיה מהולה ברחמים לדמותו התמהונית של הסופר. הוא נפתח בפני חוטפיו ומדבר על מחלה ומוות, הוא מתגפף איתם כמו ילד בניסיון ללמוד להתאגרף ומנהל שיג ושיח על ספריו ועל ספרות בכלל. הוא אמנם נשמע צלול אבל פיזית מצבו רע. הוא חלש ורעוע, דיבורו איטי ולא ברור ובגדול הוא נראה כאילו כל רגע הוא הולך להתפרק ולמות.

כדי לאהוב את הסרט הזה נראה שצריך לקיים שני תנאים. אחד, כדאי להיות פרנקופיל באיזושהי רמה, כלומר לאהוב את התרבות, ההומור, ההווי, השפה וכולי. הסיבה לכך היא שבלי זה, הסרט מאבד חמישים אחוז מהמשיכה שלו. הסגנון הכמו-תיעודי בשילוב עם השחקנים הלא מוכרים ולא אטרקטיביים בעליל גורמים לסרט להיראות רע, כמו הכלאה בין דרמה תיעודית טלוויזיונית וכתבה במהדורת השבת של החדשות. הוא לא נראה כמו קולנוע ולא נשמע כמו קולנוע אבל גדוש בנונשלנטיות צרפתית, מה שהופך אותו למצחיק ומהנה. האבסורדיות של הסיטואציה בה נתון וולבק נובעת בין היתר מהתנאים הטובים מדי בהם הוא מוחזק, כאילו למנוע מאדם סיגריות, יין וחברת נשים בצרפת נחשב לעונש אכזרי ויוצא דופן.

התנאי השני הוא שכדאי להכיר את הספרים של מישל וולבק, אפילו באופן שטחי, ולהכיר קצת מהמחלוקת שהוא נתון בה באופן כמעט תמידי. הסיבה לכך היא שחמישים האחוזים הנותרים של המשיכה של הסרט נמצאים בדמותו. הדיסוננס בין דמותו של וולבק בסרט לבין מישל וולבק הסופר הפרובוקטיבי הוא לא פחות ממטלטל. ספריו (בעיקר "פלטפורמה" ו"אפשרות של אי") עתירים ניכור ובוז, אלימות ומין ומשרים אווירת נכאים קשה, ואילו דמותו כפי שנשקפת מהסרט שברירית ומשונה והכל חוץ ממאיימת. הבחירה בו לגילום עצמו חוצה  גבולות בין מציאות לבדיה (גם הגבול בין וולבק האמיתי לבדיוני וגם הגבול בין סרט עלילתי לתיעודי) ומספקת הצצה מרתקת למרחב בין יוצר ליוצר ובין יוצר ליצירה.

בשיחה שהתקיימה עם הבמאי אחרי הקרנת הסרט, נוסף עוד רובד מפתיע של ביזאר והוא העובדה שבמאי הסרט נראה בדיוק כמו שמישל וולבק נראה לפני שלושים שנה. זה בכלל לא קשור לסרט, אבל זה כל כך מוזר שאי אפשר שלא לציין את זה.

פריז פינת ניו יורק
Casse-tête Chinois

בקונטרס חמור לחטיפה של מישל וולבק, הוקרן במהלך הפסטיבל "פריז פינת ניו יורק", הסרט השלישי בטרילוגיה של סדריק קלאפיש, שמשלים את "פודינג אירופאי" מ-2002 ואת "בובות רוסיות" (שנקרא בעברית "פודינג אירופאי 2: בובות רוסיות") מ-2005. הסרט, כמו קודמיו, הוא הדבר הכי קרוב שיש להוליווד בצרפת, כלומר מקסימום סקס אפיל עם מינימום תוכן.

הסרט חוזר לזבייה (רומן דוריס), הסופר הצרפתי המבולבל, שכבר נשוי לוונדי הבריטית (קלי ריילי) איתה התאחד בסוף הסרט השני וכעת השניים גרים בפריז עם שני ילדיהם. בתחילת הסרט נישואיהם עולים על שרטון ו-וונדי לוקחת את הילדים ועוברת לגור בניו יורק עם אמריקאי עשיר. זבייה עוזב את הקריירה המצליחה שלו בפריז ועובר לניו יורק בעקבות הילדים, שם הוא מתאחד עם איזבל, חברתו הלסבית (ססיל דה פראנס) ומאוחר יותר גם עם מרטין (אודרי טוטו), בת זוגו לשעבר.

כמו הסרטים הקודמים גם הנוכחי הוא מישמש של זהויות ומדינות ומתקדם בקצב של וידיאו קליפ עם עומק רגשי בהתאם. ריבוי הדמויות וקווי העלילה המקבילים באים בבוטות על חשבון פיתוח הדמויות ועל אף היותו מבדר ומהנה, הסרט לוקה בשטחיות מתסכלת. למעשה, הסרט הראשון היה היחיד שבו האוניברסליות הסקסית עליה קלאפיש משחק היתה מעוגנת היטב בעלילה. אז דמותו של זבייה התקבלה לתכנית חילופים בספרד, שם הוא שכר דירה עם קבוצה של זרים. הסרט השני בסדרה נמרח על פני הגלובוס באופן שכבר היה מופרך מבחינה עלילתית והיה חסר את החן הרב של הסרט הראשון.

הסרט הנוכחי אמנם חינני אבל נראה כמתאמץ מדי למצוא חן וחסר יושרה קולנועית. העלילה נראית בנויה מדי סביב נוסחאות של הצלחה מסחרית והסרט מרגיש בסופו של דבר כמו פרסומת ארוכה לניו-יורק, לסקס ולצרפתים, שלושה דברים שמוכרים את עצמם יפה גם בלי עזרתו של סדריק קלאפיש.

לפני שהחורף ייגמר
Avant l'hiver

סרט נוסף שהוקרן במהלך הפסטיבל ומוסיף ייצוג של עוד רובד חשוב של הקולנוע הצרפתי הוא סרטו של הסופר/במאי פיליפ קלודל, שנקרא "לפני שהחורף ייגמר". הסרט הוא קולנוע צרפתי במובן הקלאסי כלומר שחקנים מהשורה הראשונה (דניאל אוטיי וקריסטין סקוט תומס), עלילה המשלבת תשוקה יוקדת ומלוכלכת עם בורגנות ישנה ומיושבת ואפילו ניחוח אתני לקינוח. במרכז הסרט מנתח מוח בשם פול שחי עם אשתו בפאר בורגני קיצוני בעיר צרפתית קטנה. את הריגוש שחסר לו בחיי היומיום פול מוצא פתאום בברמנית אלג'יראית צעירה ואבודה שנדבקת אליו וגוררת אותו מהעולם המסודר שלו לעולם המבולגן מאוד שלה.

על הנייר הסרט נשמע מעניין ומסתורי, צפוי במידה וגם מפתיע. במציאות הסרט צפוי וגם צפוי, תופעה משונה של קליפה של סרט שנראית מצוין רק בלי המילוי שהופך סרט למה שהוא. כל המהלכים בסרט כביכול הגיוניים: הרופא העשיר והמשועמם, הרעיה שהקריבה הכל עבור בעלה ועתה חיה בפאר ריק מתוכן והרומן האסור עם הצעירה האקזוטית, רק ששום דבר מזה לא ממש קורה. הרופא לא כזה משועמם, אשתו נראית מרוצה למדי בגינה שלה כל היום והצעירה האקזוטית והפתיינית לא כזו אקזוטית ובכלל לא פתיינית.

דמותו של דניאל אוטיי לא נראית כעוברת תהליך במהלך הסרט, במיוחד לא כזה של התדרדרות או הרס עצמי בעקבות תשוקה אסורה ובאופן כללי לא ברור מה גורם לעלילה לנוע קדימה מלבד אינרציה.

מלבד קריסטין סקוט תומס המצוינת, שכיכבה גם בסרטו היפה של קלודל מ-2008 "לאהוב אותך מאז" (Il y a longtemps que je t'aime) שזכה בפרסים ותשבוחות, הסרט עייף מאוד ומרגיש כאילו הוא סוחב עצמו בקושי רב מסצנה לסצנה. דניאל אוטיי, שחקן אדיר שקצת נעלם בעשור האחרון, מביא איתו אפס אנרגיות לתפקיד ותורם לתחושת הכבדות. גם ליילה בקטי, השחקנית הצעירה ממוצא אלג'יראי, לא מרימה את העלילה והדמות שלה סובלת מחוסר עקביות וחוסר אמינות.

נקודת אור בלתי צפויה בסרט המעט עגמומי הזה הן הסצינות שמתקיימות בביתו של הזוג הבורגני, המאפשרות הצצה לארמון הכפרי והמרהיב היושב בבידוד על צלע הר ומוקף עצים וצמחיה. בכל עימות דרמטי של בני הזוג, תשומת הלב נודדת לאדריכלות המדהימה של המבנה ולעיצוב הפנים המוקפד של הבית. זה אומר שני דברים על הסרט: מצד אחד, התסריט לא מספיק מהודק כך שאפילו שחקנים ליגה א' כמו סקוט תומס ואוטיי לא מצליחים להפיח בו חיים ועניין. מצד שני, אם להסתכל על חצי הכוס המלאה, מעצב התפאורה עשה עבודה מצוינת.