"סיפור משפחתי", סקירה

סיפורים כאלו כבר לא אמורים לקרות בעולם של ימינו, אך בכל זאת אנחנו שומעים עליהם אחת לכמה זמן: תיונקות שהוחלפו זמן קצר לאחר לידה, כלומר במחלקת יולדות בבית חולים בימים הראשונים לחיים. משפחה מגדלת ילד במשך שנים, ואז מתברר לה כי אין קשר ביולוגי בינה לבין הילד וכי הילד "שלה" (גנטית) גדל בכלל במשפחה אחרת. בגלל שסיפורים כאלו אכן מתרחשים, גם אם לעיתים נדירות מאוד עד לרמה שאינן קיימות מבחינה סטטיסטית, לא מפליא כי הקולנוע משתמש מדי פעם בסיטואציה הדרמטית הטעונה הזו. כזה הוא סרטו החדש של הירוקאזו קורה-אדה ("עדיין מהלכים", "החיים שאחרי", "המשאלה") אחד מן הבמאים היפנים המוכרים ביותר במערב בעשור האחרון. באופן צפוי, הסרט דן בתורשה, קשר בין אב לילד והאם אהבה תלויית קשר גנטי היא תולדה של חיים ביחד.

אבל קורה-אדה הוא ממזר לא קטן, או שעדיף לכתוב כי הוא במאי ותסריטאי חכם וייחודי. זאת משום שהנושאים הללו הם רק חלק מן המטען הפילוסופי והרגשי אשר הסרט שלו נושא. "סיפור משפחתי" (Like Father Like Son), שם סרטו החדש, הוא לא רק סיפור משפחתי ,אלא גם סיפור מעמדי ובסופו של דבר סיפור של התמודדות של אדם מול נפשו ולא רק מול הגורל הייחודי שהעולם ברא לו.

גיבור הסרט הינו איש עסקים מצליח. לא עומד בראש החברה שלו, אבל מוערך על ידי הבוס. יש לו אישה יפה, הוא חי בחלק העשיר של העיר ומתאמץ על מנת שלבן שלו יהיה את החינוך הטוב ביותר: בית ספר יוקרתי, השכלה מוזיקלית מגיל צעיר. רק שלפעמים הילד מתקעש להיות, אתם יודעים, ילד. זה לא שהוא אינו מעריך את אביו, אבל לפעמים הוא מעדיף לשחק. או לגלות תחומי עניין שלאו דווקא יהפכו באותו בעוד 20 שנה לסיפור הצלחה כלכלי שיופיע בשערי העיתונים החשובים, כלומר, בדף הבית של אתרי הכלכלה המובילים.

לכן, כאשר האב מתבשר כי בנו אינו בנו, כלומר כן במובן מסוים אך לא בדיוק, יש לו תקווה בלב – אולי הבן החדש הוא הגאון שציפה מזרעו לייצר. אבל האם זה אומר שהוא אוהב פחות את הבן שגידל במשך שנים? המפגש עם המשפחה שגידלה את בנו הביולוגי יוצר משבר נוסף: מדובר במשפחה מן המעמד הנמוך, כאשר אב המשפחה מצטייר כוולגרי במיוחד. האם החינוך שהעניקו לבנו הטבעי במשך שנים לא עשה כבר מספיק נזק?

האב מגיע למסקנה כי הוא מעוניין לגדל את שני הילדים. לאחר הצעה מחבר לעבודה והודות להגיון הקפיטליסטי, הוא אפילו סבור כי טובת הכלל תהיה שהוא יגדל את שניהם. אבל צפויות לו עוד תגליות – חלקן צפויות לקהל, חלקן מפתעיות, חלקן, המעניינות ביותר, לא נוגעות כלל לגידול לילדים, אלה לאופן בו האב מתייחס לעולם, לאשתו ולאחר באשר הוא אחר.

מעבר לעלילה הפתלתלה, הסרט בוחן האם חיי רווחה אכן עדיפים על חיים מן היד לפה, ואם כן, אז במה? גם אם התשובות של הסיפור המאוד ספציפי הזה לאו דווקא נוגעות לכל מקרה ומקרה, יש בהם לא מעט מן המימד האוניברסלי. כך שהסרט מספק לא מעט שאלות פתוחות למחשבה. רק דבר אחד הוא לא מספק: תשובות. כי למי יש תשובות בעולם? לעיתים בסרט ברור מה קרה ומה טבעי שיקרה, אבל לא ברור האם זה הדבר הנכון, כי מהו אותו "הדבר הנכון" בכלל? יש את הדבר האקטואלי, את מה שמתרחש בפועל. ולצד הכאב הרב והאכזבה מן המציאות אשר לעולם אינה משתווה לאידיליה, ניתן למצוא בה לא מעט יופי. הסרט עושה זאת פעם אחר פעם, כמעט בכל סצנה.

הקולנוע של קורה-אדה מורכב ממצבור של רגעים קטנים, הנרקמים לאורך שעתיים לכדי סיפור ולדמויות. כל קטע מקבל את זמן ההתרחשות שלו, לא איטי, אבל גם לא מהיר מדי. לא קלישאתי, אבל מוכר מסרטים קודמים. בכל סצנה יש מעט מלודרמה, אבל היא נבלעת על ידי האנושיות שבסיטואציה ועל ידי הליהוק הנהדר שמעניק לכל דמות, של ילד ושל מבוגר, גם את המראה הנכון וגם את השחקן עם האישיות אשר מביאה לדמות את הרובד הנוסף, הקשה להגדרה.

הסרט נוסך תחושה של עדינות: במוזיקה, באורכי השוטים, במעבר זורם מסיקוונס לסיקוונס. העידון הזה מאזן את אופיה של העלילה, שהינה סוערת מטבעה, ותאמינו לי שהחלק הסוער ביותר הושאר מחוץ לסקירה זו. קורה-אדה יוצר דרמה דרך התבוננות, דרך נתינת דגש לניואנסים של הדמויות – וכל זה בסרט שאין בו ולו סצנה אחת בלי מימד עלילתי טעון או מסעיר, קונפליקט בין רצונות מנוגדים, ופער בין איך שהדמות תופסת את עצמה לבין איך שהיא מתנהגת בפועל.

במידה רבה, זהו סרט על יהירות מול ענווה. מעבר למבנה העלילתי של הסרט, הסיפור המשפחתי משמש כרקע לסיפור האישי, למסע של האדם להכרת עצמו – לא כמורם מעם, אלא כאחד העם. לא כמי ששואף לעמוד מעל בנו ולהנחיל לו ערכים, אלא כמי שצריך לצאת למסע משותף עם הצאצא, או הצאצא המאומץ, אל עבר התמודדות עם העולם. ככזה, "סיפור משפחתי" הוא מסע מרתק לעבר הלל לחברה האנושית, שדומה בין כל בני האדם, לרגעים קטנים של מגע וחמלה בחיים, שהופכים את הסרט לתענוג קולנועי וערכי.

לקריאה נוספת:
הזכייה של הסרט בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן
דיווחו של אור על הסרט מפסטיבל חיפה
הביקורת המרוגשת של אורון מהסרט בעכבר העיר

* מוקדש לפבלו, האבא הראשון בין כותבי סריטה.