"מנדלה", סקירה

ראשית, אפתח בשתי אקסיומות: סרט על חיי נלסון מנדלה לא יכול להיות משעמם, וסרט על חיי נלסון מנדלה לא יכול שלא לרגש. סרטו החדש של ג'סטין צ'דוויק, הנושא את שם המנהיג הידוע, אינו מפריך את האקסיומות הנ"ל. מנדלה הוא דמות פוליטית מן המרתקות שפעלו אי פעם ולבטח בימי חיינו, והמאבק שלו לחירות ולשוויון זכויות לא יכול שלא לרגש. וכן, לא ניתן להכחיש כי גם מותו של המנהיג זמן קצר לפני יציאת "מנדלה" (Mandela: Long Walk to Freedom) לאקרנים, אבל אחרי שהסרט כבר היה גמור, תורמת לאלמנט הרגשי.

מן הצד השני, ישנה אקסיומה אחרת, כמעט באותה רמה של מוחלטות: לא ניתן להעביר חיים סוערים וארוכים של אישיות ידועה בסרט באורך שעתיים ורבע. צריך לבחור להתמקד באירוע ספציפי, או לוותר במודע על פרטים רבים והיבטים בחיי האיש. סרט ביוגרפי של ממש הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, אולי לחלוטין בלתי אפשרית. לצ'דוויק יש אומנם ניסיון כבמאי בדרמה היסטורית סבוכה ("נערת בולין האחרת") ובסיפור אנושי הקשור בגזענות באפריקה ("התלמיד מספר 1"). אולם, בסרט הזה הוא מנסה לעבד את האוטוביוגרפיה של מנדלה, אדם שחי מעל 90 שנה כאשר לפחות 60 מאותן שנים היו מלאות בדרמה מכל סוג שהוא.

אולי במאי גדול היה מצליח במשימה, אך צ'דוויק עדיין לא יצר סרט טוב. ייתכן וגם במאי גדול היה מתעקש על סרט ארוך יותר, או מחלק אותו לפרקים. כך או כך, התוצאה הסופית היא ש"מנדלה" הוא סרט דחוס מדי, עד לרמה בו אף אחד מחלקיו לא מממש את הפוטנציאל שבו. במידה רבה, אני יכול לפרט את כל מה שלא עובד בסרט, אך המסקנה עימה פתחתי עדיין קיימת: בשורה התחתונה, הסרט עובד, לפחות ברמה הרגשית ובמידה פחותה גם כמעורר דיון וכסרט אינפורמטיבי.

למי שלא עקב אחרי החדשות בחודשים האחרונים, או בחמישים השנים האחרונות, אספר בקצרה את סיפור חייו של נלסון מנדלה: הוא נולד בדרום אפריקה של משטר האפרטהייד, למשפחה ענייה בכפר עני בסביבת יוהנסבורג. התגבר על קשיים והפך לעורך דין המתמחה בהגנה על בני מיעוטים – כלומר על שחורים שהם למעשה הרוב ובשום אופן לא מיעוט בדרום אפריקה. במהלך הזמן, גוייס למחאה נגד העדר שוויון זכויות והפך לאחד ממנהיגיה ולדובר מספר אחת שלה. לאחר שנים של התנגדות לא אלימה, בעקבות טווח במפגינים שחורים, אימץ דרך של התנגדות אלימה – כלומר ביצוע פיגועים נגד מטרות של המשטר. כולל תחנות כוח, כולל פיגועים עם נפגעים בנפש, ביניהם גם אנשיו. הוא נצער ונשפט למאסר עולם. לאחר שנים ארוכות של מאבק בינלאומי לשחררו, הוא שוחרר כעבור קרוב לשלושים שנה בכלא ובניגוד לעמדה הרווחת בקהילה השחורה, אימץ שוב השקפה של התנגדות לא אלימה. בעזרת משא ומתן נפיץ מאוד הצליח להשיג זכויות הצבעה לשחורים, מה שהפך אותו לנשיא דרום אפריקה לאחר הבחירות ולשובה של המדינה לזירה הבינלאומית. בשנותיו כנשיא ניסה במידת האפשר להילחם בשנאה הבין גזעית שעדיין מפלגת את המדינה ובאלימות השוררת במדינה – בכך אגב הוא פחות הצליח, אבל הסרט לא מתעכב על זה.

למעשה, הסרט לא מתעכב על כלום – הוא דחוס בערך כמו הפיסקה בה תיארתי ברפרוף ובחוסר דיוק את חייו של מנדלה. האם בסרט המנסה להספיק כל כך הרבה אירועים ניתן לפתח דיון של ממש בהחלטות השונות שלו? בניגוד לתפיסה הרווחת, מנדלה היה ללא ספק אישיות מרשימה וראויה להערצה, אבל לא אישיות קדושה. על הבחירה שלו בדרך האלימה, או בדרך הלא אלימה מאוחר יותר, ניתן בהחלט להתווכח. אבל בסרט הזה, לפני שמספיקים לחשוב צריך לעבור לאירוע הבא – מאבק למען תנאי כליאה טובים יותר, ניסיון לפייס פלג אלים בתנועה, או כל אירוע אחר. הסרט מתאר תקופה שמתחילה בראשית שנות הארבעים ומסתיימת עם בחירת מנדלה לנשיא כעבור למעלה מחמישים שנה. היו הרבה מאוד סערות ותהפוכות בדרך, הרבה מאבקים בעלי אופי שונה שהסרט הביוגרפי חייב להתייחס עליהם.

זאת ועוד – היו למנדלה חיים אישיים. פעמיים נישא, פעמיים התגרש. הבן הבכור שלו נהרג בתאונת דרכים (הי, נדמה לי שאני מצטט את "האזרח קיין"!) באשתו הראשונה הוא בגד בלי הרף (בכלל, הוא כנראה היה רודף נשים) ורוב שנות נישואיו לאשתו השנייה היו מאחורי הסורגים, כשגם היא נעצרת מדי פעם והופכת למנהיגה פוליטית. ויש לו גם בנות. וחברים לארגון, שעדיף וגם הם היו דמויות עגולות כלל הניתן. וצריך גם לתת לסוהרים שלו אישיות, להראות שהאסיר מנדלה נגע גם בהם. ולתת קרדיט לנשיא דה קלרק, ששחרר את מנדלה והסכים לשוויון זכויות, במהלך שזיכה אותו יחד עם מנדלה בפרס נובל. אבל עדיין להדגיש את זה שמנדלה הוא המנהיג הגדול מכולם. ואנושי. ושלא יהיה באורך שעתים וחצי, כי לא רוצים לשעמם את הקהל.

נדמה לי שהתמונה ברורה: "מנדלה" הוא סרט שמנסה הרבה מאוד, ומרגיש מטבע הדברים מחויבות לאיש ולנושא הפוליטי. גם אם הנושא מוכר, יש לסרט דברים חדשים ללמד את מי שלא קרא את הספר, והסתפק בדיווח חדשותי קצר. ויש בסרט רגעים שהם מרגשים מאוד. בנוסף, מדי פעם הסרט באמת מייצר רגעים קולנועיים מוצלחים, כמו דרמה בין בני זוג. יש בסרט אפילו כמה הבלחות של הומור לא רע.

אבל בסופו של דבר, הסרט מהיר מכדי להיות אנושי עד הסוף. אידריס אלבה עושה עבודה טובה בתפקיד הראשי, אבל הוא לא ממש מצליח להיות אמין בתור מנדלה הצעיר והוא כוחני מדי בסגנון משחקו ובמראהו כדי להיות מנדלה המבוגר. אבל כמו בכל שפע התפקידים שלו בשנה האחרונה, נרשמה אכזבה כשבמהלך הסרט לא הגיע הרגע בו מנדלה מחליט לבטל את האפוקליפסה. אולי היה חכם להיעזר ביותר משחקן אחד. נעמי האריס בתור וויני מנדלה, לעומת זאת, עוברת בצורה יותר אמינה, אם כי יש משהו מעט מכני במשחק שלה הפעם. יש גם משהו מאוד מכני בסרט, אולי בגלל הצורך להיות נאמנים לאיש ולספר כמה שיותר.

בסופו של דבר, התחושה היא שלמדנו פחות על האיש מאשר ב"אינוויקטוס" (Invictus) סרט בעייתי מאוד גם הוא, אבל כזה אשר התמקד במנדלה דרך אפיזודה אחת. נלסון מנדלה לא היה בה הדמות המרכזית, אבל הצליח להתעכב מעט על הדמות, לתת לה גוון אנושי נוכח השהייה עימה, לא נוכח התבוננות בנאומים בהם הדמות מדקלמת את הערכים ההומניסטים, השאיפה לחופש והחמלה ואהבה לאדם באשר הוא אדם. אז כן, "מנדלה" הוא סרט בעייתי מאוד. אבל גם עושה את העבודה שלו.