לכבוד החנוכה: עשרה סרטי פילם נואר שיאירו את החג

לכאורה, יש סתירה בלכתוב על סרטי "פילם נואר", קולנוע אפל, דווקא בחנוכה, חג האורות. אולם למעשה, כפי שסרטי הנואר תואמים את שמם, הם גם סרטים החוגגים את האור יותר מכל סגנון קולנועי אחר. הסרטים הללו אפלים בעלילה שלהם והמצבים המוסריים שהם מציגים, ולא פעם מדובר בדמויות לא סימפטיות. הם גם מראים יותר שחור וחשוך בפריים מהנהוג. אבל כפי שהציורים של רמברנדט עסקו באור דווקא משום שהוא הותיר בבד הרבה שחור והרבה אזור דמדומים, כך גם סרטי הנואר עוסקים באופן שבו הפילם לוכד את האור. ולכידת אור היא אחת מן התכונות היפות ביותר בצילום ולכן גם בקולנוע. סרטי הנואר הם כמו נרות חנוכה. יש בהם אור קטן, לרוב ממקור שנראה בפריים עצמו, לא פעם אור חתוך דרך צללים של תריס כזה או אחר או כובע רחב שוליים המחשיך את אזור העניים. אבל זה אור ששמים אליו לב, אור יפהפה. אור איתן, שמאיר לא רק את האכזריות האנושיות, אלא גם את הדחף לחיות, להיות יישות בעלת דילמה מוסרית – גם אם רבות מן הדמויות המוצגות בסרטים שוגות בבחירות המוסריות שלהם, כך על פי השקפת העולם של הסרטים עצמם.

סרטי פילם נואר הם הקולנוע המסוגנן בשיאיו וגם הקולנוע הפגום בשיאיו. מעט מאוד סרטי נואר שלמים מבחינה התסריט שלהם. ברובם, כמעט בכולם, יש פגמים בולטים לעין. בילי ויילדר הגדול הלביש את ברברה סטנוויק הגדולה אף היא בפאה לא מתאימה ב"ביטוח חיים כפול" (Double Indemnity, הסרט עימו כנראה מומלץ להתחיל את ההיכרות עם הז'אנר). גם פריץ לאנג כתב דמויות פלקטיות, בעיקר של נשים. ואפילו אורסון וולס – לא, אורסון וולס יצר סרטים מושלמים גם בסגנון הזה. לעזאזל איתו.

סרטי הנואר תחומים בזמן, שנות הארבעים והחמישים, אף כי נוצרו כמה סרטים עוד קודם ונוצרו לא מעט סרטים אחר כך. יש משהו נכון בלשייך את הסגנון לזמן מסוים, זמן קצוב. לעבר כלשהו. נדמה לי שגם בזמן אמת הסרטים הללו היו יותר מיושנים מפורצי דרך, למרות שהם פורצי דרך ומקור השראה גם היום. כמה מן הסרטים הגדולים ביותר של התקופה הם נוארים, או הכילו אלמנטים נואריים. למשל "האדם השלישי" "שדרות סנסט" "הריח המתוק של הצלחה" ו"ליל הצייד"- באופן פחות מוחלט, אפילו "קזבלנקה". "האזרח קיין", למשל, הרבה יותר קרוב לאסתטיקה של נואר מאשר הסרט שנחשב לנואר הראשון, "הנץ ממלטה".

אבל פוסט זה מוקדש לנוארים הטהורים, אולי משום שקשה מאוד להגדיר את המושג זה. פילם נואר הוא לא בדיוק ז'אנר, אבל גם לא רק אסתטיקה, עלילה קודרת, או השקפת עולם. ייתכן והנוארים הטהורים הינם סרטים שהם מגוחכים כפי שהם יפים, כפי שהם כואבים. אלו שלא נראים אמינים ולו לרגע אחד – ודווקא משום כך חושפים לא רק את האור היפהפה, אלא גם משהו לגבי המצב האנושי. פילם נואר זו קודם כל הרגשה, כזו שהמפגש עימה הוא תענוג קולנועי מיוחד – שילוב של מפגש בין סרט B לא אמין לבין השיאים של האקספרסיוניזם הגרמני. בסרטי נואר יש בדיוק את זה – שיא האיכות והמורכבות של אמנות הקולנוע, יחד עם שיא השטחיות. לכן, ברשימת ההמלצות שלי ויתרתי מראש על וולס, לאנג או ויילדר. הכנסתי 10 סרטים של 9 במאים שנכנסו לתוכי, לא בזכות העלילה שלהם, אלא בזכות אותה תחושה לא מוגדרת. זאת שיש בה אפלה, יש בה לא מעט בעיות, אבל יש בה גם אור. אור של קולנוע טהור. ביום אחר, זו תהיה רשימה אחרת, אפילו עם במאים שונים לגמרי. אמנם רק מאות ספורות של סרטי פילם נואר הופקו, אך מדובר בעולם שהוא אינסופי – תמיד מגלים במקרה נואר חדש.

Gun Crazy
1950

סרטו של ג'וזף לואיס נקרא גם "Deadly Is the Female", כותרת שמשקפת את הלך הרוח כלפי האישה המפתה ברבים מן הסרטים בסגנון הנואר. הסרט מתחיל בהתאהבות של צעיר בעל אובססיה לנשק בצלפית במופע דרכים. השניים הופכים לזוג שודדים נודד (בהשראת בוני וקלייד, אבל לא מבוסס עליהם ישירות), אבל הופך להיות יותר ויותר תיאור של מערכת יחסים, עם התחלה בתשוקה טוטאלית והתדרדרות למריבות וסוף של אהבה ושל הכל. בדרך, המוסר נעלם, לצד שאר העולם שלא שותף לאהבה/אכזבה. כמה סיקוונסים בלתי נשכחים: שוד בנק המצולם בשוט אחד, סיום מרהיב בביצות, ההיכרות הראשונה בתחרות ירי. פגי קמינגס היא הפאם פאטל הקטלנית, לאו דווקא במוות שמרמזת הכותרת. ג'ון דאל הוא הגבר שמחוויר מולה, אבל המגבלות של השחקן הראשי הן חלק מן הקסם של הסרט.

The Killers
1946

באופן רשמי, עיבוד לסיפור קצר של ארנסט המינגווי. בפועל רק הדקות הראשונות הם עיבוד לסיפור והשאר הוא הרס טוטאלי של כוונת המחבר. לאחר שמוצגים לנו רוצחים מיוסרים המחסלים גבר שנראה כממתין למותו – כמו בסיפור האניגמטי – אנחנו עדים לשעה וחצי של תחקיר העובר מספר עדים ומגלה ומסביר כל מה שהסופר ניסה לא לגלות. וזה עובד כי ביים את זה רוברט סיודמאק, אחד מגדולי במאי הנואר, מהגר יהודי גרמני כמו רוב היוצרים בסגנון זה. כל סצנה בסרט, אשר עובר בין עדים קצת בנוסח "האזרח קיין" אבל בצורה פחות יומרנית, היא מופת של תאורה ובניית מתח בסרט שסופו ידוע, כמו רבים מסרטי הסגנון. וזה שברט לנקסטר, מן המוכשרים בשחקני הנואר בתפקיד הראשי רק עוזר. וגם אווה גארדנר, מן הנשים החושניות ביותר של התקופה והסגנון, שמצריך אישה חושנית. חפשו את מהדורת הקריטריון, הכוללת רימייק של דון סיגל וסרט קצר של שלושה סטודנטים רוסיים. אחד מהם הוא אנדריי טרקובסקי (!).

Christmas Holiday
1944

ואם כבר סיודמאק ו"האזרח קיין" – סרטו הגדול ביותר של הבמאי נכתב על ידי התסריטאי של אותה יצירה, הרמן ג'י מנקייבייץ'. והוא גם מציג, באמצעות עלילה שבורה וקפיצות בזמן, פאם פאטל (דיאנה דורבין) שמתגלה דווקא כקורבן, ואת אחד מן הנבלים הגדולים והמצמררים ביותר בתולדות הקולנוע, מגולם בידי ג'ין קלי!!! ומא שלו עוד יותר מפחידה. זה סרט על העבר שתמיד רודף אחר הגיבורה, על חוסר יכולת להרפות מן האהבה, לא משנה כמה רצחני ואלים הוא המאהב הישן. סרט מתח פילוסופי, כולל כמה רגעים חזקים מאוד של אימה.

D.O.A.
1950

אדם מדדה לחתנת משטרה ומדווח על הרצח. הוא הנרצח. מכאן, הסרט מראה לאחור את הווידוי שלו ואת הניסיון שלו לעזור למשטרה לעצור את האחראים לרצח שלו עצמו. גימיק תסריטאי הופך בידי הבמאי רודולף מייט לתרגיל בקולנוע, עשיר בשינויי לוקיישן וסגנון, מבט בגסיסה מתמשכת ומרתקת. אין אפשרות להינצל.

The Hitch-Hiker
1953

הסרט עם השם שגורם לחברי הבלוג לחשוב על סרט אחר, גם נחשב הפילם נואר היחיד שביום בידי אישה, אידה לופינו, שחקנית בכמה נוארים נהדרים (ובמאית של סרטים אחרים). מי שיחפש בו מגע נשי, צריך לקחת בחשבון כי רואים בסרט כמעט אך ורק גברים. שניים מהם אזרחים תמימים, אחד רוצח סאדיסטי שהם אוספים בדרך, בגילומו של ווילאם טאלמן. הסרט נע סביב נסיעה מתוחה מאוד במונית, במאבק כוח בין רשע טהור לשני אנשים רגילים, אם כי אולי לא לגמרי מוסריים ואולי גם כאלו אשר יכולים לגבור על הטרמפיסט, שמניעיו לא תמיד ברורים. הדבר הכי מטריד לגבי הסרט הזה: מבוסס על סיפור אמיתי.

The Woman on the Beach
1947

הבמאי הצרפתי העצום ז'אן רנואר הוא במאי בסדר גדול של ווילדר, וולס ולאנג, אבל לא כזה שמזוהה עם הסגנון, יותר עם מבט מעמיק ואוהד על מגוון דמויות, שוטים ארוכים, תיאור של חיי העמל של המעמד הנמוך ויופי אסטתי. מן הצד השני, שניים מסרטיו הצרפתיים זכו לגרסאות נואר בבימויו של פריץ לאנג, וסרטים אחרים שביים בצרפת, בעיקר "פשעו של מר לאנג'" (מבטאים את זה לגמרי אחרת) היוו השראה לסגנון. בארה"ב הוא ביים רק סרט אחד שקרוב לסגנון שהוא במקרה גם אחד משני הסרטים הטובים שביים בארה"ב. זהו פילם נואר סוראליסטי יחסית, כולל קטעי חלום וקטעים שהם על סף חלום. גם כאן יש פאם פאטל פתיינית שעושה מעשים איומים, אבל תסמכו על רנואר שיעניק לה עומק וסימפטיה.

Caught
1949

לגבי הסרט המלודרמטי הזה יש ויכוח האם הוא נכנס להגדרה של נואר, אבל אני לא מכניס אותו מפני שהיחס שלו לדמות הנשית שבו הוא הרבה, אבל הרבה יותר חיובי מכל הסרטים האחרים ברשימה. וזאת למרות שנקודת המוצא שלה זהה להרבה סרטים בהם האישה היא הגורם המדרדר: היא נשואה לבעל עשיר אשר מתייחס אליה יפה ולכד אותה בחיים שהיא לא רוצה; היא מאוהבת בגבר אחר. הבמאי הוא מקס אופולס, מה שאומר שהקולנוע מרהיב לא רק בתאורה, אלא גם בשוטים ארוכים ומשחק נהדר. לזה קשורה גם העובדה כי צוות הכוכבים של הסרט – ג'יימס מייסון, ברברה דל גאדיס ורוברט ריאן – הם כוכבים מגוונים יותר מן הנהוג בסגנון.

Force of Evil
1948

כל מאפייני הנואר באים לשיא בסרט זה: הזוויות הכי חדות, התאורה הכי מוזרה, הגיבור שמתחיל כבר אחרי שמכר את נשמתו ורק מתדרדר מוסרית עוד יותר, הנערה התמימה והפאם פאטל. מרהיב כפי שהוא מופרך, סרט הביכורים של אברהם פולונסקי (בגלל רדיפה פוליטית, סרטו השני נעשה כ-20 שנה אחרי) הוא סוג של גביע קדוש לחובבי הסגנון וז'אנר סרטי המתח. קשה ללכת לאיבוד על אף עלילה היחסית מפוזרת, אבל גם קשה לזכור אותה. זוכרים את השוטים, את התחושה. את כוח הרשע, את חולשת הנדיבות שאולי בכל זאת תצילח לפרוץ כמו קרן אור.

Out of the Past
1947

העבר השב לרדוף את הגיבור שמתמקם בתחנת דלק באמצע שום מקום, מחזיר את העלילה לפשע ממנו לא ניתן לחמוק, להסתבכות עם האנשים הלא נכונים. עוד סרט שנראה כמו תוכנה ליצירת פילם נואר, הופך בידי הבמאי הנהדר ז'אק טורנייה למבדר יותר מעוכר שלווה, משום שהבמאי עידן את הנטייה הטבעית שלו לאימה ולהקצנה, אבל ידע היכן לשמר אותה. הסרט הזה בנה את רוברט מיצ'ם כאחד מן השחקנים שהסרט מתאים להם כמו כפפה ליד, אבל קירק דאגלס גונב את ההצגה בתור עוד ייצוג של נבל קר לב. לא מה שהייתם מצפים מספרטקוס.

Detour
1945

צולם בשבוע, משוחק ברמה בינונית עד חלשה, סצנה מרכזית היא בו פשוט לא הגיונית בשום צורה ודרך – וגם הסרט העוצמתי ברשימה, הפילם נואר שחובבי נואר הכי אוהבים לאהוב, הסרט שארול מוריס הכתיר לגדול בכל הזמנים. אדם יוצא בדרך לאהובתו, או אולי בדרך לדרך עצמה. הוא לא יכול להגיע לשום מקום אחרי הסיבוב שעשה בדרך, ולאחר שעלה על טרמפ עם האדם הלא נכון, ולאחר מכן אסף את הטרמפיסטית הממש לא נכונה. אדגר ג'י אולמר הוא במאי שהיה אישיות לא רצויה באולפני הגדולים, משום שהוא גנב את האישה של האחיין של אחד מראשי האולפנים. כאן הוא אחראי לדבר הכי קודר שנוצר בחצר האחורית של הוליווד, סרט שהיה כל כך טוב עד שהאולפנים הגדולים החלו לתת לו צ'אנסים מדי פעם.