סקירה כפולה: "יחי ההבדל הקטן" ו-"פארקלנד"

אחד מן הדברים המעציבים/מטרידים ביותר בעולם הוא המנגנון הפוליטי, אשר אמור לפעול לרווחת הציבור אך לא ממש מצליח לבצע זאת בפועל. ואני מדבר על כל מנגנון פוליטי שקם בכל מקום מאז ומעולם, לא על משטר או פוליטיקאי ספציפי. הפוליטיקה עצמה היא כוח שפוגע באדם באשר הוא אדם, בין היתר באדם אשר לוקח על עצמו את תפקיד הפוליטיקאי.

דומה כי יש שתי בעיות בפוליטיקה: התחושה כי מדובר במנגנון ידוע מראש, נטול הפתעות וכבול לסדר המונע שינוי מהותי; והתחושה כי אין בו מספיק סדר. לכאורה סתירה, אבל לא ממש. פשוט כי הפוליטיקה חדלה מלהיות מוגדרת בצורה חד משמעית כ"שלטון העם" או "שלטון היחיד". כך או כך, שני הסרטים שבסקירה זו מנסים לתת לקהל תחושה יותר טובה לגבי הפוליטיקה – האחד מנסה להכניס כאוס לסדר, השני מנסה לסדר רגע של כאוס פוליטי זכור.

יחי ההבדל הקטן
Viva La Liberta

סרטו של הבמאי האיטלקי רוברטו אנדו דן בנעשה מאוחרי הקלעים של הפוליטיקה ולמעשה דן גם במשבר החיים הבורגניים, אשר הופכים לשגרה צפויה מדי גם ברמת החיים האישיים ולא רק ברמת המנגנון. הסרט מתחיל עם דמותו של אנריקו אוליברי (טוני סרבילו), יושב ראש האופוזיציה האיטלקית, שזמן קצר לפני הבחירות מצוי בשפל בסקרים וביחסים בתוך מפלגת השמאל אותה הוא מנהיג. לילה אחד הוא פשוט בורח ומכן הסרט מתפצל לשניים: בצד הקומי-פוליטי של הסרט, עוזרו האישי ואשתו מחליטים לפנות לאחיו התאום, פילוסוף משכיל שיכול להתחזות לאחיו בלי לעורר חשד; הצרה היא שהוא לא שפוי ורק לא מכבר השתחרר מבית משוגעים – ולא בגלל ריפוי שלם. במקביל, בעלילה פחות מדוברת אך לא פחות מהותית לסרט, אנריקו מנסה להגדיר מחדש את חייו ואת תשוקותיו: הוא חוזר להתארח אצל אהובת נעוריו (ולריה ברוני טדסקי) בפאריז ודרכה גם חוזר לאמנות אשר ריתקה אותו בעבר – הקולנוע. הסרט דן באיזון בין שתי היסודות היריבים, הפוליטי והפואטי, כאשר הוא מודע לכך כי הקהל מוקסם יותר מן הפואטי.

בכך, הסרט משתייך לז'אנר שאני מכנה כעת "אנרכיזם בורגני". אנכריזם, משום שהז'אנר עונה על צורך של קהל בשבירה של הסדר, בפראות. בנטישה של מערכת החיים המקובלת חברתית. בהכנסה של תשוקה, הפתעה והליכה עם היצר בחיים. בורגני על שם קהל היעד של הסרטים הללו, אשר בסופו של דבר רוצה אישור לאורך חייו כשם שהוא רוצה מתקפה על אותו אורך חיים. לכן, הסרטים אף פעם לא הולכים עד הסוף עם האנרכיה. בסוף יש חשיבות לסדר החברתי הקיים – הוא לא מקולקל, רק צריך להוסיף לו קצת פלפל.

בצד של האח המשוגע, הדבר נעשה באמצעות הנוסחה העלילתית הישנה והמוכרת של "השוטה אומר את האמת" (חפשו אותה, למשל, בכתבי שייקספיר). באומרו את האמת על המערכת הרקובה, הוא צובר כוח במערכת הרקובה. בהופכו מפגש עם נשיא המדינה למשחק ילדים, הוא הופך את הפוליטיקה לדבר דינמי יותר, חי יותר בסופו של דבר, וכבר די בהתחלה מעניק לאידאולוגיה של אחיו הנעדר את התמיכה לה היא הייתה זקוקה.

הצד של המנהיג הבורח בנוי בעידון רב יותר, אולי כי הוא המהותי יותר לקהל: משבר אמצע חיים, ניסיון לבריחה אל אהבה אבודה, הוא משהו שעובר רגשית לא רק על מנהיגים, אלא על כל אדם ואדם, במידה זו או אחרת. הקצב שלו איטי יותר ומכיוון שמדובר רק בחצי סרט, הוא מעניק לנו רק טעימות מן המסלול שעוברת הדמות בדרכה לגלות את עצמה מחדש, להעמיד את שתי הפנים של האני זה מול זה ולנסות לבחור באורח החיים הרצוי: כמנהיג או כאמן.

בשני הצדדים של הסרט, המעלה העיקרית של היצירה הינה המשחק של טוני סרבילו, השחקן הקבוע של פאולו סורנטינו ואיש בעל יכולת דרמטיות וקומיות בלתי מוגבלת. אך חשוב מכך, פניו מזמינות, מרתקות, לאו דווקא יפות, אבל בהחלט ייחודיות וחמימות. פנים טובות הינן הנכס היקר ביותר עבור שחקן קולנוע וסרבילו ניחן בפנים כאלו. האלגנטיות של המשחק שלו היא בונוס.

כיאה לז'אנר האנכריזם הבורגני, "יחי ההבדל הקטן" הוא סרט שעושה הכל נכון, אבל מעט מאוד דברים בצורה מקורית או מרהיבה. לא שיש משהו רע בזה. הסרט לא נעדר מחשבה (שימו לב לדגש שניתן בבימוי על נעליים, למשל – סוג של מטאפורה גם לכניסה לנעליים גדולות וגם להליכה במסלול קבוע מראש) אבל גם לא מעמיק במיוחד. הוא מעניק חוויה מהנה במהלך הצפייה, אבל בסופו של דבר לא ממש נחרט בזיכרון או משפיע פוליטית. הוא לא ממש דן בחירות ובגורל השמאל האירופאי, אולי כי כפי שכותרת הסרט בעברית מרמזת, חירות היא בסך הכל הבדל קטן.

פארקלנד
Parkland

סרטו של פיטר לנדסמן לא מגיע אלינו בעיתוי מקרי. הוא מגיע כשבוע לפני ציון חמישים שנה להתנקשות בנשיא האמריקאי ג'ון פ' קנדי. חמישים שנה אשר יצרו פולחן אישיות סביב הנשיא, סוג של שילוב בין פוליטיקאי וכוכב קולנוע, כשני עשורים לפני שהאמריקאים החליטו פשוט לבחור כוכב קולנוע לנשיאות. ובעיקר חמישים שנה של תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות.

בסרט יש בעיקר ניסיון לעשות סדר ולשחזר את החוויה של האובדן. אין בו את הנשיא קנדי עצמו; יש בו את מה שהתרחש מעט לפני ההתנקשות ובימים הראשונים אחריה, כמעט בלי לרמוז על קונספירציה זו או אחרת, רק לתאר את מה שיודע לנו על שאירע, מכמה נקודות מבט. אנחנו חוזים בנעשה במשרדי ה-FBI, שם אחד מן העובדים מגלה כי התרשל במעקב אחרי החשוד ברצח; בבית החולים פארקלנד, אליו הובהל הנשיא וזכה בתחילה לטיפול מצד רופא מתמחה; אנחנו עוקבים גם אחר האחראי לאבטחה בדאלאס, אשר עשורים של הצטיינות בתפקיד נמחקו עבורו ברגע; אחר אחיו של הרוצח, המזועזע מן המקרה אך עדיין מנסה להיות בן משפחה לאחיו ואמו אשר מאבדת את שפיותה; ואחרי אברהם זאפרודר, שמתגלה כדמות המעניינת ביותר בסרט.

אותו זאפרודר צילם את סרט ה-8 מילימטר המופרסם אשר תיעד את הרצח, במקרה. זאפרודר, תומך יהודי-רוסי בקנדי, מעולם לא התאושש מן האירוע. בסרט, אנחנו רואים את הרצח דרך העיניים שלו: בזמן הרצח, המצלמה מצלמת אותו מצלם. כאשר הנגטיב מפותח בסופו של דבר, אנחנו רואים את השתקפות סרט החובבים במשקפי הצלם. זאפרודר הוא אנחנו, האמריקאים אשר מצויים בהלם על רצח קנדי, הישראלים האבלים על רבין. הוא מתקשה לתפקד, אבל מוכר את הסרט לקונה הראשון. הוא היה שם במקרה ולא במקרה. זה שהוא תפס, בסרט של פחות מדקה, את ההתרחשות החשובה מציין בעיקר את חוסר היכולת שלנו לתפוס את אשר ארע. הרגע בו החיים סוטים ממסלולם, לא רק לאדם פרטי, אלא לאומה, במידה כלשהי לעולם כולו. הקטעים עימו הם הטובים ביותר בסרט, ולא רק מפני שמגלם אותו פול ג'יאמטי.

מלבד ג'יאמטי הקאסט כולל לא מעט פרצופים מוכרים ,כמו בילי בוב תורנטון, מרשה גיי הארדן וזאק אפרון. רובם עושים עבודה טובה, בסרט אשר מנסה להיות סוג של גרסה נוסח פול גרינגראס לאירועים: תיאור מכמה מוקדים, במקטעים קצרים, של ההתרחשות כפי שידוע לנו שאירעה. שחזור על סמך עדויות ומסמכים היסטוריים. לכאורה, שחזור אמין, וגם כזה החסר בכמה נקודת מפתח, כמו כל שחזור. האם הסרט מספק חוויה קולנועית שלמה? בעיקר דרך הרגשות הנוסטלגיים שהוא מעורר – קנדי עבור האמריקאים, רבין עבור ישראלים. אולי גם קנדי עבור הישראלים. או כל טראומה אחרת, לאומית או אישית. כשהסרט מעודד אותנו להיזכר בחוויה הרגשית שלנו, הוא עובד, גם אם לא תמיד זה קשור בסרט עצמו. הסרט עצמו הוא "בסדר" – כלומר עשוי ברמה טכנית סבירה פלוס. ברגעים בהם האימפקט הרגשי לא עובד, הוא מתגלה כחוזר על עצמו יותר מדי ובעיקר כסרט שממעט לחדש ולרגש בדרכים קולנועיות, פרט לדמותו של זאפרודר. יחד עם זאת, הרגעים הטובים שלו מפתיעים בעוצמה שלהם, והרגעים הפחות טובים שלו לא ממש רעים.