הקרנת שלוש שנים של "הטרמפיסט": כרטיסים (ותהיות) חינם

ביום שישי הקרוב יציינו חובביו הלא לגמרי שפויים של "הטרמפיסט" שלוש שנים של צפייה חודשית בסרט שהפך לפולחן, שהיה לאובססיה. שלוש שנים בהן הסרט הגרוע בכל הזמנים (ראיתי כמה בחיי, ואני חותם על התיאור הזה בשתי ידיים ועט אדום כדם) מקבץ מדי כמה שבועות את מעריציו ומעריצותיו כדי להשתעמם יחד מול המסך, לצעוק אל חלל האוויר ועל הדמויות עד כמה בדיוק הן ומעשיהן בלתי סבירים, לשיר, לרקוד ולהתפרק כמו שרק להיט קאלט אמיתי מאפשר. ההקרנה החגיגית בסינמטק תל אביב (לא הקרנת חצות הפעם אלא הקרנה בשעה 22:00, בתקווה לקהל חדש) מגיעה בתזמון מושלם עבור הטרמפיסטאים – הסרט השלים החודש דיגיטציה ויצא במהדורה משולשת ומפוארת (ומוגבלת, יש רק 2,000 עותקים ממוספרים) הכוללת דיוידי, בלו-ריי, ודיסק תוספות אימתני הכולל את כל הסיפור מאחורי הסרט. כיצד צולם בשנות השבעים על-ידי עמוס ספר ז"ל, נשכח במשך כמה עשורים והתגלה מחדש בידי יניב אידלשטיין שלנו, שאיחד כוחות עם איש הגריינדהאוס האמריקאי (וגם עורך זוכה אוסקר על "מטען הכאב") בוב מורבסקי. הכל כדי לשחזר ולשמר את האוצר הזה, ולהפוך אותו לפנינת קאלט. מה שמוביל אותנו אל שלב המתנות.

עבור הקבועים והקבועות של הטרמפיסט, יש לנו מארז קומבו חגיגי לחלק! השתמשו באיזור התגובות כדי לספר לנו מדוע אתן ואתם ממשיכים להגיע לעוד ועוד צפיות בסרט הבאמת-בלתי-צפי הזה. אפשר גם דרך עמוד יצירת קשר, או אל תיבת המייל של הבלוג, אם דיסקרטיות היא אישיו. התשובות ייכנסו להגרלה ובבוקר האירוע ניצור קשר עם הזוכה כדי לבדוק את דרכי איסוף הפרס יקר הערך. אם לא זכיתם או זכיתן – לא נורא. בסינמטק יימכרו עותקים נוספים לרוב. ואם עדיין לא צפיתם או צפיתן בפלא האנטי-קולנועי הזה, בואו לעשות זאת הפעם על חשבוננו. אני מדבר על שלושה כרטיסים זוגיים שיש לנו לחלק (אופציה לשישה יחידים, או כל קומבינציה אחרת שאפשרית). לא נדרשת יצירתיות הפעם, פשוט הגיבו, שלחו מייל, או צרו קשר קשר כדי להיכנס להגרלה הנוספת. הודעה על זכייה תגיע תוך כיממה מרגע פרסום פוסט זה, אז כדאי להזדרז. בכל מצב שהוא, אני ממש ממליץ להקפיד על השארת תיבת מייל תקינה (בתגובות היא מוסתרת מעיני כל, אבל הכרחית לנו). חבל שתזכו ולא יהיה לי איך להודיע.
עדכון: הכרטיסים חולקו, הודעות נשלחות לזוכים והזוכות ברגעים אלה. הקרב על המארז עדיין בעיצומו.

השאלה שאני מבקש מכם ומכן תשובה עליה, "למה לחזור שוב ושוב לראות את הטרמפיסט?", היא כזו שנשאלתי כבר מספר פעמים. כולל על ידי מארגן האירוע. הפעם החלטתי לוותר על התשובה הקבועה שלי ליניב בכל פעם שאני מופיע בפתח הסינמטק בעוד ערב של "הטרמפיסט". במקום עוד "אני לא יודע", בחרתי להפנות את השאלה אל עצמי ולשוב עם פתרון מניח את הדעת. או לפחות לנסות.

נתחיל באלימינציה. אני לא חושב שאני הולך ל"הטרמפיסט" בקטע היפסטרי ומגניב. זה לא משהו שאפשר להגיד על הסרט-שאינו-של-דיסני שצפיתי בו הכי הרבה פעמים בחיי, ואני עוד מאלה שהצטרפו באמת רק בשנה השנייה, אחרי שהאגדה כבר נוצרה. אין שום עניין של "לראות ולהיראות" בהקרנות האלה, שמתרחשות בדרך כלל במרתפי הסינמטק בחצות, בשעות שאין שם כמעט אף אחד. ואין שום דבר מגניב בצפייה ב"הטרמפיסט". זה לא סרט שהולכים אליו רק כדי להתנשא מעליו ולבוז לו. אם כי אודה שהידיעה כי יש לפחות סרט אחד בעולם הזה שאני בטוח שהייתי מביים וכותב יותר טוב מיוצרו היא משהו די מנחם במקצוע כמו שלי. כלומר, מכונת כביסה הייתה מביימת את הסרט הזה טוב יותר, ממש כשם שגוגל טרנסלייט היה הוגה תסריט קוהרנטי ואמין יותר.

מצד שני, ואנחנו עדיין בשלב פסילת הרעיונות, קשה לומר שאני פוקד תדיר את הקרנות "הטרמפיסט" ממניעים מזוכיסטיים של צפייה חוזרת במה שאני כבר יודע שהוא הסרט הגרוע ביותר שראיתי ואראה. הסבל היה שם רק בצפייה הראשונה, כשלא ידעתי מה מצפה לי. התחושה אחרי הקרנה טובה של "הטרמפיסט" דומה יותר לזיכוך – הרגשה נפלאה, כמאמר הסרט. ואולי כאן אנחנו מתחילים לגעת בצד החיובי יותר של הטקס, המסביר באופן טוב יותר את השיגעון.

מארז "הטרמפיסט" המשולש והמחודש. צילום: יניב אידלשטיין (שאר התמונות בפוסט – מתוך הסרט)

"הטרמפיסט" הוא בשבילי אנטי-קולנוע, כפי שכתבתי. מפלט מכל מה שאני עושה בחיי היומיום שלי. בתור אסקפיסט מוצהר, בחרתי בקולנוע כדרך חיים, אך גם כאן השיגו אותי השגרה והשעמום. "הטרמפיסט" שובר גם את זה. אני יודע שפעם בחודש מותר לי לעשות את כל הדברים שאני לא מאמין בהם ויוצא נגדם כל העת – לדבר בזמן סרט (כאן זו הדרך היחידה לא להתחרפן מזה שלא קורה דבר על המסך), להפריע לשאר הקהל (שישמח לכל דבר שיהפוך את הסרט לקל יותר לצליחה) ואפילו לקלל ולצעוק על המסך משל הייתי במשחק כדורגל. כמו אוהד ספורט שמגיע למגרש לא כדי לעודד את קבוצתו האהובה, אלא בשביל לפרוק אגרסיות אל חלל האוויר. להיות חופשי, כפי שרוצים גיבורי היצירה המבריקה מבלי להתכוון.

אלא ש"הטרמפיסט" מושלם לעניין אפילו יותר ממשחק כדורגל, שכן התוצאה שלו ידועה מראש. אין הפתעות ואין שינויים, זה שוב אותו חרא של סרט – ויש בזה משהו מרגיע. הקבועים של הסרט יורים עליו את הבדיחות הרגילות, שכבר מרגישות כמו חלק אינטגרלי מהחזון האמנותי, ומתגבשים מדי חודש למשך שעה אחת. הופכים מחבורה של חריגים בחיים הנורמטיביים לקבוצה מלוכדת והומוגנית שמקבלת ומכבדת את השונה, ומחלקת באופן מפרגן את הבדיחות ותחושת השנאה-אהבה כלפי הסרט.

אבל אם הסרט הוא אותו סרט והבדיחות אותם בדיחות, זה לא הופך להיות משעמם שוב? לא ממש. אולי קצת חטאתי בתיאור הקודם, שכן בצוות הקבועים והקבועות של "הטרמפיסט" יש כל הזמן ניסיון לחדש וליצור עניין, כקונטרה לשום דבר הקיצוני שמרצד מול העיניים. עניינים אקטואליים משתרבבים לנוסחים המוסכמים של בדיחות, אירוע המתרחש על המסך מקבל פתאום משמעות חדשה או זוכה לפירוש חדש, כמו איזה ספר קודש, כמו בכתות או דתות, כמו בסרט קאלט (כת). אלא שהפולחן הזה מגיע רק פעם בחודש ונמשך שעה וחצי, כך שאין סכנה שהוא ישפיע או יפגום בחייך האמיתיים. ואגב, בהקרנה הנוכחית אולי תיחשף גם גרסת הבלו-ריי, השונה מעט מן העותק הישן והחבוט שכולם מכירים ואוהבים לשנוא.

מה שמשאיר אותנו רק עם התהייה הקשה ביותר – למה? למה לבוא כל הדרך אל ארץ שאני לא מכיר בשביל להרוג אנשים שאני לא מכיר? למה בעצם לראות סרט גרוע? איפה ההנאה פה בדיוק? ואם אני כבר יודע שסרט מסויים אינו לרוחי מבחינת טעם, מדוע לחזור אליו שוב ושוב כמו מבקש עוד מנה? אז דבר אחד שלמדתי על סרטים באמת איומים, הוא שצפייה חוזרת מנטרלת את אלמנט הכעס על בזבוז הזמן ותחושת החידלון שמתלווה לצפייה הראשונה. הסרט הזה באמת נורא באופן מעורר פליאה, בעיקר הודות לפער בין היומרה האמנותית לעשייה עצמה, אשר במקרה שלו הוא בלתי נתפס (אני שב ומפנה לטקסט של עופר שניסה לפענח את כוונת היוצר). ויש משהו בסרטים שבהם באמת אין שום דבר שאפילו מניח את הדעת, שנוגע בנשגבות מהצד השני שלה. כמו שהאיש הכי טיפש בעולם הוא בעצם סוג של גאון, כמו שלקבל אפס במבחן זה קשה כמו להשיג את הציון 100.

"הטרמפיסט" אמנם מתהדר בצמד גיבורים המגולמים בידי שחקנים שאנחנו כבר יודעים שהם נהדרים – אשר צרפתי ושמואל וולף, שיתארחו בהקרנה המיוחדת, דרך אגב (השחקניות לילי אבידן וצילה קרני נשכחו מעט). ממש כשם שיעקב קלח ז"ל צילם והיטב גם סרטים מצויינים בקריירה שלו ("הלהקה", "גבעת חלפון אינה עונה") ונחום היימן הוא מלחין בעל שם עולמי. אבל לא משנה כמה כשרון ופוטנציאל היו על הנייר, משהו בסרט הזה השתבש באופן באמת חד פעמי, ופשוט שום דבר בו לא נכון או מוצלח. אישית, אני מוצא את זה מרתק לצפייה הרבה יותר מסרט סתמי או בינוני. וכאשר אני יודע שגם החברה טובה והאווירה היא של קרנבל והשתטות – אני פשוט לא יכול לסרב, בכל חודש מחדש. כנראה שגם הפעם.