"המשחק של אנדר", סקירה

לקראת יציאת העיבוד הקולנועי לספרו הקאנוני של אורסון סקוט קארד, "המשחק של אנדר" (Ender's Game), נשמעו קריאות מתוך הקהילה הגאה בארץ ובעולם להחרים את הסרט,  לאור היותו של קארד הומופוב מוצהר שיוצא נגד שוויון זכויות ללהט”בים. בעוד שאני מכבדת את מה שעומד מאחורי הקריאה להחרים את הסרט,  אני גם רואה בזה כמה בעיות – ראשית, אני לא בטוחה שקארד מקבל תמלוגים בהתאם למספר הכרטיסים שנמכרים, או מה חלקו בהכנסות כמפיק אחד מיני רבים. המענה שקיבלתי על כך היה שזו לא סוגייה של כסף אלא של דעת הקהל – אין עניין שאדם כמו קארד ישב בבית וילטף את הבטן, מדושן מעונג על הצלחת הסרט שמבוסס על ספרו.

הבעיה האמיתית שאני רואה בהחרמת הסרט היא זו של אי ההפרדה – בין הסרט לספר ובין היוצר ליצירה. נדמה לי שברור מדוע יש להפריד בין הסרט והספר – הרי מדובר בשתי יצירות שונות שאמנם יש ביניהן קשר אבל עומדים מאחוריהם אנשים שונים. בסרט השקיעו מזמנם וכספם מגוון רחב של אנשים שאינם אורסון סקוט קארד. בנוסף – וזה כבר דיון שלא נוגע לסרט – ניתן, ובעיני אף רצוי, להפריד בין היוצר לבין היצירה. הדבר דומה לויכוח על האיסור להשמיע בארץ (באירועים רשמיים) את יצירותיו של המלחין ריכארד וגנר בשל הקשר שלו לאנטישמיות והמפלגה הנאצית.

ועם כל זאת, אחרי הצפייה במשחק של אנדר, טיפה התחשק לי להצטרף לקריאה לא לצפות בו. לא מסיבות פוליטיות, אלא פשוט כי הוא סרט קצת מיותר.

המשחק של אנדר מתאר עולם עתידני בו תושבי כדור הארץ חוו מלחמה עם גזע תבוני של חוצנים, הפורמיקים, בה נספו עשרות מיליוני בני אדם. על אף שבני האדם ניצחו את הפורמיקים, הם לא השמידו אותם, ולכן יראים ממלחמה נוספת. חמישים שנה אחרי אותה המלחמה, ההווה של הסרט, תושבי כדור הארץ מתכוננים למלחמה הבאה עם החוצנים דרך הכשרת ילדים ונערים מחוננים להיות מפקדים של צבא גלקטי. גיבור הסרט אנדר (אסא באטרפילד) הוא ילד כבן 12 שלומד בבית הספר הצבאי. אנדר מפגין יכולות מנטליות יוצאות דופן, הגם שהוא סובל מבעיות חברתיות, והקולונל גראף (האריסון פורד) מחליט להכשיר אותו להיות מפקד הצבא שיציל את העולם.

המשחק של אנדר אורך קרוב לשעתיים ובחיי שאני לא מבינה למה. שלא תבינו לא נכון – הספר מכיל עלילה מורכבת, שלל דמויות מרתקות ושאלות פסיכולוגיות ומוסריות שיכולות היו לפרנס סרט ארוך בהרבה. אולם הסרט המשחק של אנדר, על אף שהוא נוגע ברוב הדברים האלה, מותיר אותם ברמת הכותרת. במובן מסויים זה נראה כאילו הבמאי והתסריטאי גאווין הוד לקח את כל אלה מהספר ובאותו הזמן הצליח גם לא לקחת כלום.

עיבוד של ספר לכדי סרט הוא משימה קשה שכמעט בלתי אפשרי לצלוח בשלום. לכן, אפילו כחובבת של הספר, אני לא מתרעמת על כך שהושמטו מהסרט עלילות משנה מעניינות ודמויות חשובות, או אפילו על הצמצום של שש השנים על פניהן מתפרש הסרט לכדי משהו שנראה כמו שבוע וחצי. כל אלה כנראה נדרשים בסוג כזה של עיבוד. האכזבה שלי נובעת מכך שכמעט כל מה שכן נלקח – פוספס. דוגמה מחרידה בעיני היא העובדה שיש שיצאו מהסרט בתחושה שהוא פאשיסטי, בעוד שהספר יוצא נגד רצח עם והוא אנטי מלחמתי במובהק. וכן, קיים בסרט הקו האנטי מלחמתי, אולם הוא מועבר בצורה כה אגבית ומקושקשת, שאני רואה איך קל להחמיץ אותו.

אנדר הוא גיבור שנגזלה ממנו הילדות שלו. בזמן לימודיו הוא עובר התעללות פיזית ופסיכולוגית מהתלמידים האחרים, ויותר מכך – ממנהלי בית הספר. אלו עוקבים אחרי כל רגע בחייו ועושים בו מניפולציות נוראות כדי להפוך אותו לאדם שבראייתם יצליח לפקד על הצבא הגלקטי. מבחינה מסויימת זה נראה כמו קורבן הגיוני – אנדר אחד עם ילדות עשוקה תמורת גורלו של כדור הארץ. אבל אנדר עצמו חושד בקונספירציה – אין שום סיבה להאמין שהפורמיקים מתכננים לתקוף שוב. המלחמה שלקראתה בית הספר ללחימה מכין את תלמידיו היא אולי כזו שתושבי כדור הארץ יביאו על עצמם. לכאורה, זוהי סוגייה אתית שכמו תמיד במד"ב נכונה גם לעולם שלנו. מדינות נלחמות זו עם זו מסיבות שלא תמיד קשורות בהגנה עצמית, על אף שכך המלחמות מוצגות לאזרחים. הקורבנות שמלחמות כאלה גובות הם עבור ה- greater good, כך אומרים לנו. אבל איכשהו, הסרט מצליח לומר את כל זה בלי לגרום לנו להרגיש או להפנים משהו.

משהו שם בדרך התקלקל. אולי זו העובדה שקצת קשה להזדהות עם אנדר, שהפך בסרט לדמות שטוחה ומשעממת, למרות כל הפוטנציאל שהספר מאפשר. כל מה שאנדר עובר, האימה, הסבל והניצול, פשוט לא מורגשים. ואם כך, אז מה הבעיה בעצם עם ההקרבה שלו ושל הילדים האחרים בבית הספר? מה הבעיה עם הטרגדיה הקולאסלית שבסיום הסרט, אם הרגש של אנדר כתוצאה מכך מתמצה בשתי דמעות tear-stick מאולצות?