סרטים מחוץ לזרם: לקראת "צל הימים" – הקולנוע של מישל גונדרי

בעקבות חג סוכות ופסטיבליו השונים נוצר חור בתוך חגיגות מישל גונדרי של הבלוג, שממשיכות כרגע אל החלק הנוסף שלהן ויגיעו לשיאן בהקרנה הרביעית של סדרת "סרטים מחוץ לזרם". כזכור, פעם בחודש אנו מצטרפים אל קולנוע לב בפרויקט שמטרתו לחשוף את הקהל לסרטים נהדרים או מעוררי מחלוקת (או גם וגם) שאנחנו מרגישים כי המסך הגדול יעשה עימם חסד, וטרם ניתנה להם ההזדמנות לעשות זאת בהקרנות מסחריות. במילים אחרות, באופן עקרוני מדובר בסרטים שלא תוכלו לראות בבתי הקולנוע.

הפעם יש לנו יוצא מן הכלל, שכן "צל הימים" (Mood Indigo) מוצג בימים אלה בבתי הקולנוע, אבל בגרסה מקוצרת. וזה אבל גדול, משום שלפי דעתינו הגרסה המקורית והמלאה של הסרט עדיפה על אחותה הקצרה בכחצי שעה. ולכן, ניפגש מחרתיים, יום שישי ה-4.10, בשעה 11:00 בקולנוע לב אשר בדיזנגוף סנטר התל אביבי. כרטיסים אפשר להזמין דרך האתר של קולנוע לב, רק שימו לב בבקשה ששם הסרט הנבחר הוא "סרטים מחוץ לזרם – צל הימים", אחרת תבחרו בגרסה המקוצצת. פרטים נוספים ייתכן ויימצאו בדף האירוע הפייסבוקי.

להסברים על הסיבות לשתי הגרסאות, נסו את הפוסט שלי שהודיע והגיב לעניין הלא לגמרי שגרתי הזה. אם אתם ואתן צריכות וצריכים עוד שכנועים לגבי גדולתו של "צל הימים", דעתו של עופר כבר פורסמה בבלוג, ודעתי שלי קיימת בעכבר העיר. ואם יש צורך בשכנועים נוספים לגבי גדולתו של גונדרי עצמו, יש לנו כבר את מצעד הקליפים שערך עופר, וכעת הגיע תורו של מצעד הפיצ'רים שנכתב במשותף על ידי עופר ועל ידי (אורון). אומר מראש שעל "שמש נצחית בראש צלול" (Eternal Sunshine of the Spotless Mind), כבר כתבנו בפרויקט החמישים שלנו, ואולי יהיו סרטים שיחסרו לכם ולכן בהמשך ("Block Party", למשל). אבל על הגדולים והחשובים כן היה לנו דחוף לכתוב כמה מילים. שני לינקים אחרונים לפני שהפוסט הזה באמת מתחיל יובילו אל כתביי על שני סרטים חדשים יותר ומוכרים פחות של גונדרי – הדוקומנטרי המשפחתי שלו ששמו "קוץ בלב", וסרט שמתרחש כולו בנסיעת בית ספר מרובע ברונקס שנקרא "The We and the I". ועכשיו, חזרה להתחלה.

המין האנושי (2001)
Human Nature

הסרט הראשון של גונדרי באורך מלא, אחרי קריירה נוסקת כבמאי קליפים. וגם שיתוף הפעולה הראשון שלו עם צ'רלי קאופמן, בתסריטו השני לאחר ההצלחה של "להיות ג'ון מלקוביץ'". באופן אישי, אני חושב שזהו הסרט הכי לא מוערך מספיק בקריירות של שניהם, ואין לי שום מושג למה. כלומר, זה נכון שהוא מחופף וקצת מופרך, שחסרים לו כמה ברגים. אבל יש בו כל מה שאפשר לבקש מסרט של קאופמן-את-גונדרי, מבחינת הברקות ויזואליות ותסריטאיות, ויש בו בעיקר הופעות מעולות של כמה וכמה שחקנים. ריס איפנס מגלם דמות מורכבת של אדם-חיה הגדל כל חייו בג'ונגל ועובר תירבות מזורז, על ידי דמותו של טים רובינס, חוקר ופסיכופט (למרות שהוא נראה הכי שפוי בסרט). מולם ניצבות שתי דמויות נשיות לתפארת – מירנדה אוטו היא האסיסטנטית שמזייפת מבטא צרפתי כדי להישמע חכמה ונחשקת, ופטרישיה ארקט (בתפקידה הגדול האחרון) בתור חוקרת ומדענית שגם שותפה לגילוי של היצור, נוטה לנטורליזם ועוברת תהפוכות בעקבות מחלה שגורמת לה לשיעור יתר.

לצד הרבה רגעים משעשעים או מכמירי לב שלא אחשוף מפאת ספוילרים, אל הקבר אקח איתי רגע אחד ויחיד מתוך הסרט הזה. אשתדל לא לספיילר גם אותו, ורק אגיד שהוא קורה יחסית לקראת הסוף, ושמדובר בשוט אחד מתוך מונטאז' קליימטי. בשוט זה, מטיילת המצלמה בתוך סלון מגורים של משפחה רגילה, הצופה בטלוויזיה באירוע גרנדיוזי. אירוע אשר מתרחש ממש מחוץ לחלונם, כפי שחשף בפנינו הבמאי – אבל הם פשוט מעדיפים להישאר דבוקים לטלוויזיה ולחוות אותו דרך פילטר מאשר להתנתק מהמרקע ולהביט החוצה דרך החלון! כנראה שהחיים הם מה שקורה ממש מתחת לאף של כולנו בזמן שאנחנו מחוברים באינפוזיה אל איזה מסך. ואם אמירה עמוקה על הטבע האנושי (תרגום ראוי יותר לשם הסרט מאנגלית), בשוט אחד פשוט לא מעידה על גאונות של קולנוען – אז אני לא יודע מה כן.
(אורון)

מדעי החלום (2005)
The Science of Sleep

בחור פוגש בחורה. בחור מתבייש לדבר עם בחורה על מה שהוא באמת רוצה לדבר עליו. בחור מתקשה להבדיל בין מציאות לדמיון ובטעות מבקש מן הבחורה את מספר הטלפון של חברה שלה. אבל הדמיון עולה על כל דמיון, המסע המועט בעלילה והעשיר בהשתוללויות של גונדרי לוקח את הצופה מצרפתית לאנגלית, בסרט בו שרלוט גינסבורג מתפקדת כדבר הכי שפוי.

"מדעי החלום" בצרפתית ועברית, נקרא באנגלית "מדעי השינה" והסרט בנוי על קו התפר של שינה-חלום-עירות. של רצון לחיות את החיים וחוסר יכולת לחיות אותם, בעולם המבקש להפריד בין אסונות להומור, בין זוועות ללוחות שנה. הסרט הזה, הפיצ'ר הראשון שגונדרי כתב לו את התסריט לבדו, הוא גונדרי טהור על כל החסרונות – מבנה עלילתי גם שגרתי וגם מפוזר – והיתרונות – הפתעה בכל סצנה ואמן המשתולל עם התקציב שניתן לו, תמיד מאתגר את הגבול של מה ניתן לעשות בסרט.
(עופר)

קדימה תריץ אחורה (2008)
Be Kind, Rewind

הניסיון השני של גונדרי לביים תסריט של עצמו, כאשר הפעם אני ממש לא הולך להיות בצד המסנגר. הסרט הזה הוא הוכחה שאדם יצירתי כמו גונדרי זקוק בהכרח למסגרת תסריטאית קשוחה או מגבילה כדי לפרוח באמת, שכן ללא גבולות הוא קצת מאבד את זה. בשלב התיאוריה זה נשמע כמו סרט מוצלח – שני עובדים בספריית וידאו מגלים שכל הסרטים נמחקו ויוצאים לצלם גרסאות חאפריות, אותן הם משווקים כסרטים עצמם. רעיון מעין זה מבטיח את גונדרי במיטבו: כבמאי של סרטים קצרים או סרטונים, שמבוססים על יצירה קיימת, עם דגש חזק על נוסטלגיה, אהבת קולנוע ורגש באופן כללי. אך בפועל היה זה הסרט שהפך באופן סופי את ג'ק בלאק ליצור הכי פחות נסבל ביקום, את מוס דף מהבטחה אפשרית (אחרי "16 רחובות") למעצבן ההוא שעומד ליד ג'ק בלאק, ואף שלח שחקנים בקליבר של מיה פארו ודני גלובר לחפש מכונה כמו זו שמצויה ב"שמש נצחית" כדי למחוק כל זיכרון שלהם מהסרט.

אולם, לסרט הזה ישנה חשיבות היסטורית. לכבודו ובזכותו המציא מישל גונדרי את המונח "שיווד", מלשון שוודיה, שנועד להגדיר גרסאות מעריצים דלות תקציב אך עשירות בתושיה קולנועית לסרטים שהם אוהבים במיוחד. סוג של רימייק לא רשמי אבל מאוד אוהד. האינטרנט התמלא בסרטים משוודים לא רק של גונדרי וצוותו, אלא גם של אנונימיים רבים. במובן מסויים, גרסת המעריצים של "מלחמת הכוכבים" היא סרט משווד באורך מלא. ובעידן שבו אולפני הוליווד מנסים להציע לצופים חוויה בלתי נשכחת מרוב אפקטים מיוחדים, הזכיר גונדרי שסרט הוא משהו כל אחד ואחת יכולים לעשות בבית שלהם, עם המון תום, אהבה וגזרי נייר. ואולי בעצם זו המורשת של גונדרי – תום, אהבה וגזרי נייר. ולבד, המון לבד.
(אורון)

הצרעה הירוקה (2011)
The Green Hornet

מה שנשמע על הנייר כמו זיווג מעניין של כשרונות, הפך לסרט בו התנגשות בין סגנונות הומור שונים הוליד מצב בו השלם קטן בהרבה בסך חלקיו. הכתיבה הקומית הנהדרת בדרך כלל של אוון גולדברג וסת' רוגן פשוט לא התחברה עם הראש הוויזואלי של מישל גונדרי, בטח שלא בעיבוד להרפתקאותיו של גיבור על עשיר (אך חסר כוחות על) שהינו מוכר מספיק בחלקים גדולים של העולם כדי לייצר עדת מעריצים שיגידו שזה בכלל לא כמו המקור.

"הצרעה הירוקה" הוא סרט שפשוט לא התחבר. אבל ככזה, בין הדברים שלא התחברו בו יש לא מעט דברים טובים וכמה רגעים נפלאים. למשל, זהו הסרט היחיד בו תלת מימד שהוסף לאחר ההפקה לא נראה תלוש לגמרי כל הזמן, ואף מוסיף באורח פלא לכמה מן הסצנות. כולל לרגע השיא – וואן שוט מתפצל, טריק בלתי אפשרי כמו שגונדרי אוהב, ושמשולב בסרט עם הומור.

רגעי שיא אחרים הם סיור בבית עתיר המימדים של הגיבור תוך כדי סקס עם בת זוג שתעלם מהר מן הסרט, וכניסה למוחו של הגיבור רגע לפני הסוף. בין לבין יש עלילה לא ממש מוצלחת, אבל סת' רוגן הוא בכל זאת שחקן מספיק מעניין על מנת למשוך את הסרט עד סופו. ויש גם את כריסטוף וולץ בתור נבל, אולי כי זה סרט משנת 2011, השנה שבה היה קיים חוק לפיו כל נבל צריך להיות מגולם בידי כריסטוף וולץ. אבל השחקן הזה הוא תמיד נכס ובסרט הזה הוא אף מצויד במבטא רוסי! ועם כל הדברים הטובים שהסרט הביא, אולי הדבר המרענן ביותר היה שעל מנת לקדם אותו, גונדרי ביים פרק של תוכנית האירוח של ג'ימי קימל ויצר שם משהו באמת לא… משהו שהוא לא כמו כל דבר אחר.
(עופר)