פסטיבל חיפה 2013: הכירו את קלבר מנדוסה פילו, הבמאי של "צלילים מהשכונה"

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב כאן על אחד הקולות הרועמים של הקולנוע הלטינו-אמריקני של השנים האחרונות: הבמאי הברזילאי קלבר מנדוסה פילו (KLEBER MENDOÇA FILHO). סרט הביכורים שלו "צלילים מהשכונה" (Neighboring Sounds – O Som ao Redor) מ-2012 יוקרן בפסטיבל חיפה והוא אחד הסרטים האהובים עליי השנה. עכשיו, אל תיקחו את האמירה הזאת בקלילות. בתור ארגנטינאי לא רק שלא קל להודות בזה, אלא שייתכן שבמקומות מסוימים בארגנטינה זה אפילו נחשב לפשע ובגידה במדינה. אז אם לקראת פסטיבל ירושלים המלצתי לכל מי שאני מעריך לגלות את "36" של נאוופול תמרוגראטנריט התאילנדי, לקראת חיפה, מבחינתי זה הסרט שאני מסמן לכם ולכן בתוכנייה.

מנדוסה פילו היה עד לא מזמן מבקר קולנוע בברזיל, ולאורך העשור האחרון התחיל לביים סרטים קצרים די מקוריים ומפתיעים. מהרגע הראשון אפשר לראות בסרטיו שאחד הנושאים שמעניינים אותו הוא היחסים בין פס-קול לתמונה. מנדוסה פילו מחפש לטוות יחסים מתוחים בין הנראה לנשמע כדי לבנות כך עולם סוגסטיבי של דו-קרב חווייתי. סרטיו מבקשים להכניס אותנו לעולם של מורכבות רגשית שכל הזמן חותרת לכך שנבין כי זרמים מטרידים ולא מודעים מתקיימים מתחת לפני השטח הנראה. למעשה, סרטיו הקצרים הראשונים של מנדוסה פילו היו סרטי אימה, שהבליטו את המתחים האלה עוד ברמה הז'אנרית. הסרטים האלה נגישים בערוץ ה-VIMEO שלו, שם ניתן למצוא את "הילדה מצמר גפן" (A Menina do Algodao)  מ-2003 ואת "ויניל ירוק" (Vinyl Verde) מ-2004, אותו אני אוהב במיוחד.

"ויניל ירוק" הוא סרט אימה בצורה של סיפור לפני השינה. הסרט בן 16 הדקות מספר על הקשר בין אימא לבתה. האימא עוזבת כל יום לעבודה והילדה נותרת לבדה בבית, אז האימא מחליטה להביא לה במתנה פטיפון וחבילה של תקליטים. הילדה מסוקרנת ולפני שאמה הולכת היא אומרת לבת שהיא יכולה להקשיב לכל תקליט שהיא רק תרצה, אך אסור לה בשום פנים ואופן לנגן את התקליט הירוק. כמובן, ברגע שהאימא יוצאת מהדירה הדבר הראשון שהילדה עושה זה לנגן את התקליט הירוק, כי זה בדיוק מה שילדים ובני אדם באופן כללי עושים. מהתקליט פוצח שיר ילדים שמח אך משונה ביותר, ואז הצרות רק מתחילות. הנה הסרט, אחרי הקפיצה.

מה שמבריק ב"ויניל ירוק" זה השילוב שיוצר מנדוסה פילו בין העולם התמים שמביעה הקריינות באמצעות הטון הדידקטי והנעים של קול הקריין, לבין התוכן הקיצוני והגרוטסקי של הסיפור שהסרט מספר: בכל פעם שהילדה מקשיבה לתקליט כנגד הנאמר לה, אימה מאבדת חלק מגופה. אבל אם חושבים על זה, למעשה אין שום דבר "חדש" בגישה שכזאת, הרי סיפורי הילדות תמיד היו מפחידים ופרוורטים. זאב שאוכל סבתות וילדות קטנות, מכשפה שלוכדת ילדים ורוצה לבשל אותם… הילדוּת שלנו היא למעשה מסכת ארוכה של הפחדות והבהלות שעוברת הלאה במסורת לאורך ההיסטוריה, כך שהורים מספרים את אותם הסיפורים המפחידים לילדיהם מדור לדור. מנדוסה פילו מצליח ב-"ויניל ירוק" לתפוס את הרעיון הזה ולהביא אותו לקולנוע, אך לא נותר חייב, שכן מאחורי אגדת הילדים התמימה והגרוטסקית הזאת ניחנת היכולת לתאר בצורה סוריאליסטית ואימתנית את מערכת היחסים הקשה בין אימהות וילדות דרך מבט פסיכולוגיסטי מטריד. הניצול, ההתעללות וההפחדות, מתערבבות עם האהבה, הנתינה והמסירות הטוטאלית כדי לייצר מצב שלא ניתן לפתור אותו באמירות פשוטות. האימה, למעשה נוצרת מתוך מקום מאוד ראשוני וברוטאלי שהוא גם רך ותמים.

ב-16 דקות מצליח מנדוסה פילו להעלות שאלות בנוגע למקור הפחדים שלנו, ולעשות זאת דרך מערכת היחסים החלומית-סיוטית בין אימא ובת. זהו סרט התבגרות על כל הכאב שבה והחרדה שהיא מעלה. אני מאמין שהסרט הזה גם יכול להצית דפים של כתיבה פמיניסטית, מגדרית ופסיכולוגית, בעיקר בזכות הדימויים הויזואלים שלו, השימוש בצבע הירוק, הסמלים הארוטיים שעוברים עיוות, העיסוק בסירוס ונשיות ועוד. בנוסף, השפה הקולנועית של מנדוסה פילו גם היא יוצאת דופן. הסרט, בנוי כולו מרצף של סטילס. התנועה כמו נעקרה מהסרט, אך מוחזרת בצורה חדשה דרך חיבור של רצף תמונות קפואות מאוד קרובות אחת לשנייה שמייצר אפק של תנועה שסועה. התנועה ב"ויניל ירוק" היא כמו ההרכבה של המפלצת של פרנקנשטיין, דבר מת/סטטי שהורכב מחלקים, הוקם לתחייה, ויוצר צליעה מהפנטת.

ואמנם התנועה מקרטעת אך הסאונד רציף, וכך נוצר ניתוק מסוים שמשחזר את הקשר החזק בין החי והמת, הדומם והנושם. הסטילס עצמם לא יציבים, מטושטשים. מצד אחד לא מדובר לכאורה בדימויים מעוצבים ואסתטיים, אלא כאלה שיוצרים תחושה של צילום אקראי, מיידי, לעתים אפילו מרושל. ועם זאת, מנדוסה פילו הופך את הרשלנות הזאת לאמירה אסתטית. למעשה מדובר בסרט מסוגנן ביותר, שהפער בין חומריו (סאונד ותמונה, עיצוב ורשלנות) מאפשר לו לאמץ טכניקות נדושות מסרטי אימה מהסוג של סרטי B  – כגון מוזיקה דרמטית באופן מוגזם וזומים שמדגישים דברים בצורה בוטה – ולהפוך אותן לרעננות כדי למלא אותן במטען רגשי ואפילו יצרי.

מתוך "צלילים מהשכונה"

אפשר לייחס את "ויניל ירוק" לסגנון ה"קולנוע המוסבר" או "הקולנוע המוער" שניתן לזהות בשנים האחרונות בארגנטינה, ובו במאים היוצרים סרטים במסגרות ז'אנריות כגון סרטי פשע או קומדיה רומנטית, או בהקשר של הקולנוע העצמאי דל התקציב משתמשים בקריינות בצורה מוגזמת, כדי להסביר את המתרחש ולספק גודש של מידע על מה שנראה על המסך. וכך, המידע הוורבאלי העודף מתנתק מהתפקיד הפונקציונאלי שלו ונהפך לאסטרטגיה אסתטית היוצרת רצף חווייתי עמוס שמכהה את החושים, מטשטש בין עיקר לתפל ותואם את עודף המידע הבלתי ניתן לסינון שמאפיין את העידן שלנו (הנה דוגמה מתוך הסרט הארגנטינאי "אהבה: חלק ראשון" עם כתוביות לעברית). "ויניל ירוק" פחות קיצוני מבני דודיו הארגנטינאים, אך הדומה לסרטי "הקולנוע המוסבר", ההתבוססות האינטנסיבית שלו בקריינות מנוצלת כדי לשחרר הצד הויזואלי, לאפשר לו להתפרע ולא בהכרח לעקוב אחרי הכללים והמנהגים הריאליסטים-דרמטיים-קלאסיים המקובלים. בצורה זאת, בונה מנדוסה פילו סרט קצר שהוא עבורי יצירה מפעימה וחכמה, אבל בעיקר אפקטיבית, שגרמה לי לרצות לגלות עוד דברים שעשה.

ובכן, כך הגעתי ל"רסיפה קרה" (Recife Frío), סרט מדע בדיוני קצר בן כ-25 דק' הלובש פורמט של כתבה טלוויזיונית. הסרט מתנהג כאילו מדובר בתוכנית טלוויזיה ארגנטינאית שבאה לסקר תופעה יוצאת דופן שהתרחשה בעיר הברזילאית רסיפה, העיר שבה נולד, גדל וחי קלבר מנדוסה פילו. דרך העיניים הטלוויזיוניות הזרות ובאמצעות שילוב של שפות שונות, מנסה "רסיפה קרה" להגיע לעומק המסתורין. לפני מעט יותר מחצי שנה, מטאוריט התרסק באזור העיר רסיפה בצפון-מזרח ברזיל. רסיפה הנה עיר גדולה, שהתפתחה בעקבות הקלות מס לבניית מפעלים והיא מפורסמת בשל החופים היפהפיים שלה והאקלים הטרופי המושלם. אלא שעם התרסקות המטאוריט תופעה מוזרה החלה לקרות – ענן אפור כיסה את העיר, והטמפרטורות ירדו מ-30 מעלות ל-5. רסיפה נהפכה לעיר קרה של חורף תמידי וגשם בלתי פוסק. אפילו פינגווינים באו להשתכן באחד מחופי המקום.

"רסיפה קרה" מתחפש לתיעוד טלוויזיוני כדי לעסוק בצורה אירונית ומתוחכמת במהותה של רסיפה. העיר שחיה מתיירות, ובנויה כולה לימי שמש, צריכה להתמודד עם השינוי הקיצוני ועושה זאת ללא ההצלחה רבה. הסרט מדגיש את הפערים החברתיים שקיימים בעיר, את מערכת הכוחות והניצול שבין תושביה, ואת התרבות הברזילאית שמושתתת על קיץ ושמש ולא יכולה להמשיך להתקיים בתנאים החדשים. זהו סרט עתידני אפוקליפטי שרואה את סוף החברה הברזילאית, אך לא בהכרח בגלל שינוי האקלים, כפי שעלילת הסרט טוענת, אלא דווקא בגלל התסיסה של השיטה הקפיטליסטית החדשה, שמוכנה תמיד להתאים את עצמה למצב משתנה אם זה יביא עוד רווחים.

"רסיפה קרה", חושף את העניין של מנדוסה פילו בנושאים חברתיים שהם כה מרכזיים בעיר הולדתו, בה הוא עוסק ואותו היא מעסיקה. השילוב בין הריאליסטי לבין הפנטסטי ממשיך את הקו של "ויניל ירוק". ולמרות שמדובר בסרטים מאוד שונים מבחינה סגנונית, עדיין ניכר השימוש הייחודי שלו ביחסי פס-קול תמונה והקירבה שלו לסגנון "הקולנוע המוסבר" בזכות הפערים בין קריינות ודיבור רב בשפות שונות, לבין הופעתם של סגנונות ויזואלים שונים הכוללים אנימציה, גראפיקה, תעודה, חומרי ארכיון ואפילו רגע מוזיקלי.

העושר הקולנועי של סרטיו הקצרים (רבים מהם ניתן למצוא בהוצאת הבלו-ריי של "צלילים מהשכונה") הציתו בי להבת ציפיות יוקדת לקראת הפיצ'ר הראשון שלו, אך "צלילים מהשכונה" התגלה כהרבה יותר מעודן ומזוקק מסרטיו הקצרים. השפה שלו הרבה יותר מאופקת ומינימליסטית, ולכן הרבה יותר קל לפספס את הזרמים התת-קרקעיים שהוא מנסה לייצר.

"צלילים מהשכונה" לא משתייך לשום ז'אנר פנטסטי. הוא לא אימה ולא מדע בדיוני. הסרט מתגולל כמו דרמה ריאליסטית ומציג פסיפס של דמויות שחיות בשכונה בעיר רסיפה. אנו נחשפים לסיפורים השונים שלהן, שלעתים מצטלבים: עקרת בית לא יכולה לישון בלילות בגלל הרעש שהכלב של השכנים עושה והיא מנסה למצוא פתרון יצירתי לבעיה, בחור בורגני מנסה להבין את טיב הקשר עם מאהבת חדשה ולאתר בשבילה את הגנב השכונתי שפרץ לה למכונית וגנב לה את הסטריאו, חבורה של אנשים ממעמד נמוך יותר מגיעים לשכונה ומציעים שירותי אבטחה, ועוד.

אבל זהו לא סרט בסגנון רוברט אלטמן וזו תהיה טעות לחשוב על יצירה שהבסיס שלה הוא קווים עלילתיים שונים שמשתלבים. להפך, "צלילים מהשכונה" קרוב יותר באווירתו (ממש לא בצורתו) לסרט של דיויד לינץ'. למרות המעטפת הריאליסטית מדובר בסרט אימה סוריאליסטי שלא חושף את עצמו ככזה. זהו סרט שכאילו בא ומרמה אותנו, מסתיר את עצמו מאיתנו, ונחשף רק ברגעים אבסורדים קטנים, שיוצרים חריקה בעלילה ובשפה הקולנועית כבדרך אגב. כבר בסצנת הפתיחה של הסרט הבמאי מכוון אותנו לשם באמצעות וואן שוט מפעים של ילדים משחקים שמייצר תחושת מעוף, אך גם סכנה, ולאחר מכן רצף של דימויים מהעיר שמסמנים את הצדדים המשונים, הזרים והאלימים שלה באמצעות זוויות צילום יוצאות דופן ובעיקר באמצעות סאונדים מוגברים וצורמים:

אני מאמין שאם באים אל "צלילים מהשכונה" עם ארגז הכלים שמנדוסה פילו בנה בסרטים הקצרים שלו (הסרט הקצר "ELCTRODOMESTICAS" הוא אף סוג של טיוטה ל"צלילים מהשכונה"),  אפשר לפתח את הרגישות שלנו כדי לכוונן את עצמנו אל החוויה שסרט הביכורים של מנדוסה פילו יכול להציע. שם הסרט, "צלילים מהשכונה", מפנה את תשומת הלב שלנו לחוש שאנחנו אמורים להעצים בעת המפגש עם הסרט – המתח בין המראה הריאליסטי, היומיומי והבנאלי, לבין הנוכחות אימתנית והקיצונית הבלתי נראית מובלט כמו בסרט B באמצעות סאונדים רועשים, מוזרים ומעוותים. התחושה היא כאילו אלמנטים של סרט B חדרו לסרט הלא נכון. נוצר פער בין הריחוק של הצילום, הקומפוזיציות הקרות והגיאומטריות והטקסטורה הפסטלית של הצילום לבין החריקות הקטנות, הסטיות המוזרות מהסיפור, הזומים המשונים והמעט אלימים. כמו בהשפעת סרט של סקורסזה, מנדוסה פילו בונה עולם של איום מתמיד, שעל פני השטח הכול בו מתנהל כרגיל, אך בכל עת יש תחושה של אלימות שעשויה להתפרץ ללא התרעה. מאיפה מגיעה האלימות? מה מקור הפשע? על איזה בית קברות בנויה החברה הברזילאית? על חשבון מי נוצר העושר והקידמה?

"צלילים מהשכונה" הוא סרט מסתורי ומיוחד שחוקר את השאלות הללו, יצירה ארוכה ראשונה של אחד הבמאים שאני כבר התמכרתי אליהם ורוצה לראות מה עוד יש להם בשרוול. וגם אם הרגישות המיוחדת של קלבר מנדוסה פילו לא כבשה את העולם בסערה ולא מדברת אל כל הקהל (בסך הכול, למרות התגובות הביקורתיות האוהדות עד מאוד וכמה פרסי מבקרים, לא מדובר בסרט שכבש את מרכז הבמה של הפסטיבלים מחוץ לברזיל), היכולת של הבמאי הברזילאי הזה לעבוד על אווירה, סוגסטיה ומורכבות קולנועית בתחפושת של מינימליזם מעודן עשויה לייצר אצל חלקכם וחלקכן חיבור עמוק ומהפנט.

מנדוסה פילו מצטלם כמו אייזנשטיין