• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

סרטים מחוץ לזרם: לקראת "צל הימים" – 10 קליפים מבריקים של מישל גונדרי

16 בספטמבר 2013 מאת עופר ליברגל

מישל גונדרי הוא חג, וסרט חדש שלו הוא בוודאי חג. חג גם במובן שלא כולם חוגגים, כי ישנם גם בני דתות שונות, וכאלה שהקולנוע של גונדרי – או יותר נכון ראיית העולם היחודית שלו – לא מדברת אליהם. עבורם, גונדרי הוא רצף גימיקים המכביד על המוח בעבור הברקות לאו דווקא רבות. אבל עבורי ועבור אוהדיו, גונדרי הוא חג, כי הוא מאפשר לנו לגלות משהו שלא ידענו על העולם, לראות את המציאות בדרך אחרת, בדרך נשגבת יותר, מציאותית פחות, עתירה ברהב ובקולנוע החושף את עצמו, אך גם מלאה בעצבות בדרכה. ואני מדבר גם על קליפים ופרסומות, לא רק על סרטים שנראים כמו קליפים. בזכות גונדרי אנחנו כבר לא צריכים לתהות איך היה נראה הקולנוע של ז'ורז' מלייס לו היה יוצר היום. גונדרי הוא ממשיך דרכו המובהקל של מלייס – חוקר אלו עוד קסמים ניתן לבצע בעזרת המצלמה והעריכה, מפליג על כנפי הדמיון למחוזות חדשים.

גונדרי כנראה רואה את העולם בצורה קצת אחרת מיתר בני אדם, אך זהו לאו דווקא דבר נדיר. אבל ההבדל הוא שגונדרי גם יודע לבטא את כל הדימויים הביזארים שעולים בראשו, יודע לשחרר את המדיום מכבליו, בין היתר על ידי חשיפת הכבלים הללו והפיכתם לחבלי טיפוס. הוא לא תמיד היוצר הכי מעמיק ואני אבין כל מי שיטען כי הוא חוזר על עצמו לעיתים, אבל הוא קסום תמיד. אז הנה טעימה קצרה של כמה מקסמי גונדרי, בדמות מספר קליפים מבריקים. על "שמש נצחית בראש צלול" אפשר לקרוא אצלנו בפרויקט החמישים וטקסט על סרטו החדש, "צל הימים" (Mood Indigo), גם קיים בבלוג. בהזדמנות זו אזכיר את ההקרנה של הגרסה המלאה של הסרט (בבתי הקולנוע מוקרנת גרסה מקוצרת), שתתקיים ביום שישי ה-4.10 בשעה 11:00 בקולנוע לב דיזנגוך סנטר, במסגרת פרויקט "סרטים מחוץ לזרם" המשותף לקולנוע לב ולבלוג. שכנועים מצולמים ומונפשים – אחרי הקפיצה.

שיר על שינוי והחלפה. ומה אנחנו רוצים בעידן המודרני לשנות יותר מאשר ערוץ בטלוויזיה? גונדרי יצר סדרה של סיטקומים (עם כוכבי סיטקומים מוכרים, דוגמת אנדי דיק, אלן דג'נרס וג'ף גרלין, רשימה חלקית) ונתן לשריל קרואו להחליף ביניהם ערוצים, רק שהדמויות עוברת מסיטואציה לסיטואציה, מה שיוצר ערבובים מביכים. הנטייה של גונדרי, שחוזרת בכמה קליפים אחרים שלו, להכיל כמות גדולה של דיאלוג היא לא שכיחה במיינסטרים של MTV והקליפ עורר זעם במקרים בהם המלל התנגש בשירה. לדעתי הדבר לא ממש פוגם והופך את השיר לחוויה זורמת יותר – השיר מרגיש לי חי יותר ושלם יותר מאשר בקליפ האחר שלו (כלומר עוד קליפ לאותו שיר, שלא ביים גונדרי).

כי הרי הבדידות לא כואבת אם לא הייתה קודם זוגיות, ואין בלאגן והרס בלי מסיבה. כפי ששמחה יכולה לבוא רק אחרי עצב, כך גם עצב יכול לבוא רק אחרי שמחה, יאוש בא אחרי תקווה. ואנחנו אף פעם לא באמת חיים רק את הרגע, רק את הווה. לפעמים אנחנו שקועים בעבר שמאיים עלינו כמו צל, עד שההווה הופך לצל, עד שהקיום הוא רק הזיכרון. רק העזיבה שלה, רק הכניסה למיטה ריקה שפעם הייתה רק מיטה ריקה וכעת היא סיפור רחב בהרבה.

מוטיב חוזר בפוסט זה: חשיפה כפולה, קליפ בשוט אחד, או נטול קאטים נראים. חזרה והכפלה גם במובן של נושאים ששבים ועולים בקליפים של גונדרי. אפילו דרך יוצרים אחרים שבפועל שכרו אותו, כמו הזמרת או אמרגניה, הוא מעביר את עולמו שלו והוא עושה זאת בעזרת מה שאולי גם הוא חושב כהברקות טכניות. קיילי מנסה להיות מפתה ומזמינה בכל פעם שהיא הולכת ברחוב ומזמרת את אותו הפזמון, חיוך על הפנים, עולם עשיר – אך עולם שחוזר על עצמו, מכפיל את עצמו עד אובדן הגיון. כי האהוב עדיין לא בא על תוך עולמה, כמו כל השבועות הארוכים בהם החיים שלנו נעים קדימה, אבל לא מתקדמים למקום חדש.

הקליפ הזה נראה כמו קטלוג של דברים מפחידים/מטרידים – בובות, מכונה מתכתית מאיימת, זוויות צילום הסוגרות על הדמויות, אש בבילון, ילדה הנעה בין המאוימת לקריפית. שלא לדבר על הבתים המתחלפים מהצד האפל של כל חזית, וזה טבעי אצל גונדרי. ועדיין, הדימוי המטריד מכל הוא דווקא הארוחה המשפחתית על שולחן גינה בדשא, המשולבת בקליפ באופן לא מלא, בצילום על צילום. המילים מדברות על התעללות בילדים, שינוי, והאש ששורפת הכל. בבל התנכ"ית מתערבבת כאן עם חוסר התקשורת בעולם הבורגני-מודרני. היחסים המורכבים של הזמרת עם הקתוליות באים לידי ביטוי, לדעתי, גם עם רמזים לז'אן דארק. והשלם גדול יותר מאינספור חלקיו.

התגובה הראושנה לקליפ הזה היא להיות מהופנט. רק בצפייה שנייה חולפת המחשבה – איך לעזאזל הוא עשה את זה? כמובן, התשובה היא בשילוב של החלפת התמונה והחשיפה כפולה שמאפשרים לשחק עם השוט הרציף. ודרך הכל לשרת את הנושא החוזר בקליפים של גונדרי – בריחה מן השגרה אל חיים שמעבר. והפעם הגיבורה נעה בין העבודה שלה לבין ריקוד אינסופי, בין סדר יום לסדר הדמיון, בין המוכר לחוסר גבלות טוטאלי, של תחושה נצחית.

שיר שהוא שינוי אווירה מוחלט לרוב החומר שגונדרי עובד עימו, וגונדרי מצטיין בלהביא את עצמו לעולם הזה מבלי לשנות את האופי הקטן והמיושן של השיר – החל ממגע קל של קומדיה בריטית מסורתית, עיצוב החיים של גבר כפרי מבוגר תוך הכנסת הדמיון הפורה של גונדרי, וכלה באפקט של החשיפה הכפולה. התוצאה היא קליפ שהוא פשוט וחביב כמו השיר וקסום וייחודי בדרך שמיוחדת רק לגונדרי – עם הרבה כבוד לפול מקרטני כמובן. וגם לנטלי פורטמן שמופיעה בקליפ.

הנה עוד דוגמא למפגש בין גונדרי לבין אגדות רוק – הפעם להקה אגדית אחת (הרולינג סטונס) מבצעת את השיר האגדי לא פחות של אגדה אחרת (בוב דילן). והקליפ משלב בין שתי קונבנציות של קליפים שגונדרי לרוב (אך לא תמיד) מוותר עליהן – קליפ הופעה של הלהקה וקליפ שמעביר את העלילה של השיר. יש כאן אפילו הופעות אורח של דילן. אבל הגדוּלה של גונדרי אינה בהמצאות נראטיביות, אלא במבט אחר על החיים, על הקונבנציה, על השגרתי שהופך לפלאי בעזרת העין. במקרה הזה דרך עדשה מעוותת שגם מעבירה את התחושה של הבחורה וגם מדגישה את הנצחיות של הלהקה, שהופכת לגדולה מן החיים גם בהופעה בחלל קטן ולא יוקרתי.

קליפ שהוא יותר מלברוא עולם שלם בשוט אחד – הוא בניית הרבה עולמות שלמים בשוט אחד (כן, אני יודע שהוא מרמה). הרבה דירות שכל אחת מהן בונה דמות. אנשים בודדים, בין אם הם גברים או הן נשים, ילדים או קשישה הנועלת מנעולים רבים – כולם מעבירים ערוצים בטלווזיה או בוהים בבן זוג שלא בוהה חזרה, מוגנים או לא מוגנים, אוהבים או מיואשים, משעוממים או נהנים מן הפתרון שמצאו לשעמום, זקוקים בצורה נואשת לחיבוק, מפחדים ממגע לא רצוי. ואז הסיום שמחזיר לדמות מן הפתיחה ומזכיר שאת הדרמות הגדולות ביותר לא ראינו.

אז מה היה לנו? אשליית שוט אחד, סטים מושקעים שלא בהכרח נראים מציאותיים, עיסוק בהקרנת הקליפ, דרגות שונות של מציאות בתוך הקליפ, בובות, מערכת יחסים שמתפרקת, קניבליזם, פחד מניתוחים, פחד בכלל, אדם הופך למכונה, מבט על האיברים הדוממים שהופכים אדם לחי, אדם למת, אדם למנותק רגשית, אדם לשבור לב, אדם ללב, חיים על חשבון האחר, חיים בלי חיים, אדם טורף אדם, טורף את עצמו, היקום ממשיך להתקיים בחוץ, או שאולי רק בתוך בטלוויזיה, בתוך הזיכרון, הדמיון, התת-מודע או הלא נודע.

יהיו שיתנו את התואר דווקא ל"מותחן" של מייקל ג'קסון (בימוי: ג'ון לנדיס), אבל לדעתי זהו "האזרח קיין של הקליפים". לא זה שמבטא בצורה הטובה והמושקעת ביותר את חוקי המדיום, אלה זה ששובר את המדיום לגמרי, מספר סיפור הכותב את עצמו, מהווה תרגיל במחשבה, בדמיון ובדרגות שונות של מציאות. מוסיף דרגה של מורכבת ושל רפלקסיביות על דרגה של מורכבות ורפלקסיביות, יוצא מן הדימויים של השיר לעולם עשיר ואז בורא עולם אחר מן העולם המושמד, הופך חומרי גלם לממש. אומר הרבה על יצירה, על הקשר בין ממון לאמנות ובין אמן לקהל, על הצמאון הכללי לאהבה ומגע, על ביטוי אישי דרך יצירה ודרך יצירה שנמצאה במקרה. אבל חבל על כל מילה שלי שנכתבת או נמחקת, הקליפ מבטא את מה שאני רוצה לומר בצורה טובה בהרבה.

תגובות

  1. Yuval Ben Bassat הגיב:

    תודה עופר על הסקירה. תמיד נעים לחזור ליצירות המדהימות של גונדרי ועוד עם מורה נבוכים.

  2. יעל ר. הגיב:

    סקירה מעולה, תענוג!
    האחרון הוא ללא ספק הפייבוריט שלי, עם המוזרות הכובשת שלו. גם הקליפ שביים ל-Joga של ביורק כשיר/קליפ אהבה לנופיה הוולקניים של איסלנד אהוב עלי מאוד.
    ואני מוסיפה גם את The Hardest Button to Button, אחד המפורסמים שלו, ששומר על פלטת הצבעים האהובה על הווייט סטרייפס ומספק ויזואליה נהדרת לסאונד התופים.

  3. susytucr הגיב:

    הי, נראה לי שההשראה לקליפ של Massive Attack היא מהפתיחה ב"הדייר" של פולנסקי:

    כתבה מעולה, תודה(:

  4. והייתי מוסיף לרשימה את הקליפ הזה, שהוא אולי הגאוני ביותר, אם לא אחד מהם:

  5. גבריאלה הגיב:

    אני מצטרפת למחמאות. אכן סקירה מעולה. אותי שכנעת.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.