אופיר 2013: מבט מעמיק אל קטגוריות השחקנית הראשית, שחקנית המשנה והצילום

יש בארץ הרבה שחקניות נפלאות שתענוג לראות בקולנוע. הן מגוונות מאוד, חלקן יכולות לגלם קשת רחבה מאוד של תפקידים מורכבים – אבל הקולנוע הישראלי פשוט לא משתמש בהן, או כמעט לא מתשמש בהן. זה נכון במיוחד לגבי שנת 2013. בפוסט זה בסדרת מבט מעמיק (אותה החל אורון בשבוע שעבר עם קטגוריות השחקנים, התסריט והמוזיקה) אסקור את שתי קטגוריות המשחק הנשי, ואת קטגוריית הצילום. בשבוע הבא אור ירחיב על פרסי הסרט, הבימוי והליהוק.

השחקנית הראשית הטובה ביותר

המועמדות הן:
טלי שרון, "ההיא שחוזרת הביתה"
ריימונד אמסלם, "כידון"
רותם זיסמן-כהן, "מקום בגן עדן"
יובל שרף, "פלאות"
ריימונד אמסלם, "פלסטלינה"
סיון לוי, "שש פעמים"

הקטגוריה הזו הייתה יחסית ברורה בשלב לפני הכרזת המועמדיות. בקטגוריה השנה ישנן שלוש תצוגות משחק שהן לא הראשיות בסרט (תפקידים ראשיים לנשים הוא משהו שכמעט לא קרה השנה בקולנוע הישראלי), ובנוסף גם שלוש תצוגות הראויות לכל שבח ופרס. היה קשה להאמין שהאקדמיה תפסח עליהן, וזה אכן לא קרה. באופן ממש לא מקרי, שלוש השחקניות האלו שיחקו בשלושת הסרטים היחידים בתחרות השנה שנכתבו על ידי נשים (שווה להזכיר: לא בפרסי אופיר, אבל כן על מסכי הקולנוע, הוקרן השנה גם "אליס" של דנה גולדברג, עוד סרט עם תצוגת משחק נשיות מרשימות).

אז קודם כל, הייתי שמח לראות יותר תסריטאות ובמאיות בקולנוע הישראלי העלילתי. הן מוסיפות דבר אחר לנוף, במידה והן מוכשרות, ויש ביניהן מוכשרות שעוד לא יצרו פיצ'ר. עם זאת, להיות יוצר גבר לא אומר שאתה לא צריך להיות מסוגל גם לכתוב דמויות של נשים. קחו את אינגמר ברגמן כדוגמא. רוב הכותבים בארץ פשוט ויתרו על כתיבת תפקידים מורכבים לנשים ולעיתים הם ויתרו על נשים בסרטיהם כמעט בכלל. זה בסדר ברמה של סרט בודד – אבל כשמדובר ברוב המוחלט של הסרטים הנוצרים בשנה נתונה, יש בזה אלמנט מטריד. הסרטים הם ראי לתת-מודע של החברה וכנראה שהחברה הגברית הישראלית פשוט לא רואה נשים, או לא רוצה להתסכל עליהן בצורה מורכבת. אגב, גם שלוש השחקניות הבולטות של השנה שיחקו בסרטים שבמידה מסוימת עסקו בנשים שהגברים בסביבתן פשוט אינם מבינים אותן. כלומר, בהכללה גסה שאינה בהכרח מדויקת, הקולנוע הישראלי השנה דן באישה כאובייקט למבט הגברי, רק שהגברים לא באמת מצליחים לראות את האישה. סטודנטים לקולנוע ומגדר צועקים עכשיו במקהלה: "לורה מאלווי".

אל אותן שלוש שחקניות ראשיות שנכתבו על ידי נשים (ועליהן בהמשך) הצטרפו בקטגוריה עוד לא פחות משלוש מועמדות (ולא שתיים) – לא בגלל ריבוי איכות אני מניח, אלא מפני שאף מועמדת לא זכתה במספר רב של קולות. רק אחת משלוש המועמדות הללו שיחקה בתפקיד שאפשר להגדיר אותו כקרוב לראשי, אם כי גם במקרה שלה היו בסרט שתי דמויות גבריות דומיננטיות יותר.

קשה לחשוב על שחקניות בתפקיד ראשי שלא נכנסו לרשימת המועמדות: הקאסט של "בננות" היה נשי ברובו, אבל הן גנבו את ההצגה זו מזו והסרט נתפס כנראה כקליל מדי על מנת להילקח ברצינות בקטגוריות המשחק. ב"פרדייס קרוז" יש תפקיד ראשי, אבל מגלמת אותו שחקנית זרה והיא לא יכולה להיות מועמדת. הדבר נכון גם לגבי השחקנית הלא-ממש-ראשית-אבל-נניח ב"הבן של אלוהים" שהייתה רשומה גם היא כאופציה לשחקנית, מה שאולי מצביע על דרכון ישראלי שלא ידענו עליו לאחת מן הכוכבות העולות של הקולנוע היווני, אריאן לבד. וגם ב"גולם", סרט פרינג' שספק רב עד כמה חברי האקדמיה בכלל שקלו אותו בבואם להצביע, הייתה שחקנית ראשית (אלינור קלוגר). חוץ מאלו, חברי האקדמיה יכלו לבחור בין כמה שחקניות משנה שהיה להן מעט יותר זמן מסך, משחקניות המשנה האחרות. ושתי מקומות בשישיה אכן ניתנו לשחקניות משנה כאלו.

אז מבין אלו שכן מועמדות, אציין ראשונה את רותם זיסמן-כהן, המגלמת ב"מקום בגן עדן" אישה שגיבור הסרט מאוהב בה, אך אביה לא רוצה שתתחתן עימו. לכן הגיבור צריך לעבוד עבורה בדומה ליעקב אבינו, בסרט תנ"כי בסגנון טראנס מאליק. העניין הוא שהעלילה הזו היא רק אחד מחמישה או שישה פרגמטים המרכיבים את הסרט המלא, אשר נע בין עשורים רבים וסגנונות קולנועיים שונים. באחד מן הפרגמטים האחרים זיסמן-כהן מופיעה בתפקיד קטן יותר וגם בפרגמט המוקדש לה היא למעשה משנית לגברים המניעים את העלילה. אף על פי כן, בסצנות שלה היא מפגינה, לדעתי, משחק מרשים שהיה מצדיק אולי מועמדות לפרס שחקנית המשנה (נגיע לשם עוד מעט). אבל אין בתפקיד מספיק נפח על מנת להיזכר כאחד משיאי הקריירה של השחקנית המוכשרת שהרשימה בשנה שעברה ב"המשגיחים". והיא תוזכר גם כשנדון בקטגוריית המשנה.

המועמדת שעושה תפקיד יחסית ראשי (אם כי פחות משני הגברים בסרט) היא יובל שרף ב"פלאות". הקהל יזהה אותה בתור היחידה משש המועמדות בקטגוריה שהסרט עליו היא מועמדת כבר הופץ מסחרית. שרף מגלמת בסרט תפקיד מאתגר בהשראת סרטי הפילם נואר ובעיקר סרטי הניאו-נואר. למעשה, היא מגלמת את המקבילה לדמות אותה גילמה פיי דאנוואי ב"צי'יינטאון" (הסרט אומר זאת בצורה די מפורשת). רוב הזמן היא נראית כפאם-פאטל פתיינית, אבל למעשה מדובר באישה פגיעה מאוד שאולי הייתה הקורבן ואולי לא, מה שמצריך משחק אשר ישדר שתי אפשרויות שונות לפענוח הדמות כל הזמן. השאלה האם היא הקורבן או חורשת המזימות נשארת פתוחה, כאשר על הדרך היא צריכה לגרום לכל הגברים, או לפחות לגיבור, להתאהב בה. על מידת ההצלחה של שרף בתפקיד הדעות חלוקות, אבל זה מסוג התפקידים שהייתי מחשיב כפוטנציאל לזכייה אם הייתי רואה שהאקדמיה מאוד אוהבת את "פלאות". עם זאת, מבט זריז על המועמדויות בקטגוריות האחרות מראה כי ההפך הוא הנכון. שרף נכנסה לשישיה על אף שאקדמיה די זילזלה בסרט בו היא כיכבה – מה שמצביע גם על כנראה מיעוט הצבעות יחסי וגם על כך שלשרף עצמה יש מספר אוהדים באקדמיה. איום לזכייה היא לא.

כעת נפנה אל שלוש השחקניות שיתחרו על בפועל על הפרס. הראשונה הינה ריימונד אמסלם שלכאורה מתמודדת מול עצמה אבל לא ממש, כי על "כידון" היא לא תזכה. אני אומר זאת לא משום ש"כידון" הוא סרט אנסמבל בו התפקיד של אמסלם חביב אבל לאו דווקא בולט יותר מן האחרים, אלא משום שהסרט הוא קומדית-ריגול פרועה ועתירת תפניות בעלילה. לא בדיוק החומר הקונבנציונאלי לטקסי פרסים, ולא סרט שזוכרים בזכות המשחק שבו. הכניסה שלה לשישיה על סרט כזה מצביעה על הערכה לשחקנית ועל כך שהוציאה מעצמה לא מעט גם בתפקיד זה, להבדיל מ"פלסטלינה" בו היא הוציאה מעצמה המון.

"פלסטלינה" הוא סרט המתכתב עם המלודרמה הקולנועית הקלאסית, בו אם צעירה מרגישה כי היא רוצה יותר מן החיים, הן מבחינת מימוש עצמי והן מבחינת מעמדה במשפחה ובחברה. היא חונכה להיות שקטה אבל היא גועשת ומנסה להשיג יותר. אמסלם מצליחה לשלב במשחקה התפרצויות רגש יחד עם איפוק אמין במשך רוב הזמן. אגב, "פלסטלינה" הוא אחד משני סרטים היחידים (השני הוא "בננות") אשר הציג מספר דמויות נשיות המובילות את העלילה. למעשה היה בו תפקיד נשי ראשי נוסף, בולט לא פחות לפחות מבחינת נפח: תפקידה של הבת של אמסלם בסרט, אותו גילמה בחן יעל בן דור. הפקת הסרט בחרה לא לרשום את בן דור כמועמדת פונטציאלית, לא כשחקנית ראשית (מה שהיא הייתה, לצד אמסלם) ולא כשחקנית משנה (קטגוריה אליה שחקנים-ילדים נוטים לנדוד), על מנת להמעיט בתחרות. לדעתי, לו הייתה נרשמת כאופציה לאחת מן הקטגוריות, "פלסטלינה" היה חוגג מועמדות כפולה. אמסלם היא כבר כלת פרס אופיר (על תפקיד משנה ב"אחותי היפה") ויש לי תחושה כי היא תהיה מועמדות פעמים רבות גם בעתיד. אבל השנה היא איום חיצוני על הזכיה, לפחות לתחושתי.

אני אומר זאת, בין היתר כי התפקיד של טלי שרון ב"ההיא שחוזרת הביתה" הוא תפקיד שכתוב עליו פרס. מדובר בתפקיד מורכב בהרבה מתיאור העלילה של הסרט, או מתיאור הפעולות אשר הדמות מבצעת. שרון מגלמת יוצרת צעירה במשבר יצירתי ואישי, מול המשפחה שלה ומול המאהב המבוגר אחריו היא מחזרת. והיא נושאת על גבה את הסרט. מדובר ביצירה מאוד לא קלה לעיכול שניתן לפרש במספר דרכים שונות, יצירה אשר פיצלה את הקהל למשבחים, מאוכזבים ומבולבלים. אבל זהו תפקיד שזוכרים וגם אם לא כולם אהדו את הסרט, נראה לי שהרבה אנשים אהדו את התפקיד של שרון, שהוא מגוון ובלתי נשכח. בהרבה שנים אחרות הייתי מסמן אותה כפייבורטית ברורה. אבל יש מועמדת אחרת.

גם סיון לוי של "שש פעמים" נושאת על גבה סרט שלם. גם הוא סרט שדן במיניות הנשית, גם הוא פרובוקטיבי ונתון למספר פירושים (אם כי לדעתי הוא צריך להיות ברור יותר ומטריד יותר). המשחק שלה נראה חסר מאמץ לפרקים, שכן בסרט הזה הוא מינימליסטי, מכיל רק רמזים דקים לסערה הבלתי פוסקת אשר מתחוללת בתוך הדמות, סערה אשר לוי מעבירה היטב. מה שמשחק לזכותה של לוי הוא שהסרט שלה אהוד מאוד על ידי האקדמיה, עם מועמדות כמעט בכל קטגוריה אפשרית עבור הסרט (10 במספר). זהו אחד מן הסרטים הבולטים של השנה, אולי הטוב שבהם (לדעתי האישית, אבל אולי גם עבור האקדמיה) ולוי נמצאת במרכז שלו. אז היא הפייבורטית לזכיה. אבל כאמור, יש קרב בקטגוריה זו למרות הכל, המעמידה שלוש שחקניות מאוד ראוית לזכייה, מה שלא מתרחש כל שנה בפרסי האופיר.

שחקנית המשנה הטובה ביותר

המועמדות הן:
לאורה ריבלין, "ההיא שחוזרת הביתה"
שירילי דשא, "הנוער"
רותם זיסמן-כהן, "לצוד פילים"
אהובה קרן, "מפריח היונים"
קרן ברגר, "מקום בגן עדן"
חנה לסלאו, "פלסטלינה"

גם כאן שש מועמדות, ולאו דווקא מתוך הסרטים הבולטים או האהודים ביותר על ידי האקדמיה. מכיוון שנדמה כי לא היה למי להצביע, כאן אולי אף קשה יותר להצביע על פייבוריטית. דומה כי חלק מהמועמדויות נובעות מתוך אהבה לשחקניות עצמן ולאו דווקא לתפקיד, למרות שעל פניו אמורים להיות הרבה תפקידי משנה טובים לנשים: להוציא את הקולנוע החרדי, בו לא יכולים להיות נשים בפריים מסיבות דתיות, הקולנוע מספר סיפורים שכמעט תמיד מצריכים גם נשים, לפחות במידה קטנה, כלומר תפקידי משנה. כאמור יש הרבה שחקניות נהדרות בארץ, אבל גם בתפקיד משנה הן תלויות בתסריט שייתן להם משהו לעבוד עימו.

אם להיות כן, הקטגוריה כוללת את המועמדות שהכי הפתיעה אותי: רותם זיסמן-כהן על "לצוד פילים". ומכיוון שגם סרט זה כבר הוקרן מסחרית וזכה להצלחה יפה, אני חייב לשאול: זה מה שהרשים אתכם בסרט? אני  לא יודע אם זו מחמאה לשחקנית האהודה או עלבון, לקבל מועמדות על תפקיד שדרש ממנה לנוע באיטיות ולא לדעת אנגלית. שוב, אני לא מאשים אותה וגם לא ממש כועס על הסרט בנקודה זו (טוב, קצת). אני מבין למה הגברים מאותו סרט מועמדים אבל כאן זה נראה לי כמו הגזמה, אם כי ההגזמה הזו מצביעה על שני דברים שבולטים גם בלי קשר: באקדמיה יש ל"לצוד פילים" הרבה מעריצים, עד כדי מועמדות בפרס הסרט.
זיסמן-כהן היא מועמדות קבועה. שתי המועמדויות שלה השנה משלימות רצף של שלוש שנים רצופות בהן היא מועמדות, בנוסף לעוד מועמדות מתחילת דרכה (2009, "הבודדים"). בסך הכל זה יוצא כבר חמש מועמדיות לשחקנית צעירה מאוד, יותר מכל הוותיקות שמתחרות מולה השנה.

השחקנית הצעירה השנייה בתחרות השנה הינה קרן ברגר, שיכלה גם היא לחגוג השנה מועמדות כפולה, אם האקדמיה הייתה לוקחת את "בננות" יותר ברצינות. היא מועמדות על "מקום בגן עדן", אחד מאותם סרטים אשר פיצלו את האקדמיה: 10 מעומדויות, אבל לא לסרט או לבימוי. כאמור, מדובר בסרט שמשנה את סגנונו במשך מספר פעמים וברגר מופיעה באחת מן האפיזודות המאוחרות, במה שיכל להיות סרט המשך ל"למלא את החלל", הזוכה הגדול של השנה שעברה. מה שמראה את המגוון בסרט לעומת החלקים בהם רותם זיסמן-כהן הופיעה. אין לברגר הרבה זמן מסך, אבל הסצנות בהן היא מופיעה הן כולן שלה והיא משחקת דמות שונה מאוד מן הדמויות האחרות אותן גילמה עד כה בקולנוע. השינוי הזה יכול לעבוד לזכותה, אך התחושה היא שבקטגוריה הזו הקרב הוא בין הותיקות יותר, גם אם זו כבר מועמדות שנייה שלה, אחרי "2 בלילה".

קשה לי לראות את שירילי דשא זוכה, למרות ש"הנוער" הוא אחד מן הסרטים הבולטים של השנה. אומנם בלי מועמדות לסרט, אך עם מועמדות לבימוי ולשחקן… רגע, בעצם הסרט לא מועמד לפרס השחקן או שחקן המשנה. למרות שהגברים הם אלו שמרשימים בסרט, התפקיד של דשא, אותו היא מבצעת היטב, הוא להיות העוגן היותר שפוי של הסרט – היא פחות סוערת רוב הזמן, מרגישה אך לא אומרת, כי חייה על סף פירוק. הייתי אומר שזה יפה שהאקדמיה מעריכה דווקא את המשחק מן הסוג הזה, אבל התחושה היא שדלילות הקטגוריה היא שאחראית לנוכחות שלה כאן, לעומת העדר הגברים של הסרט מן המועמדויות.

שחקנית ותיקה יותר היא אהובה קרן, אשר משתפת פעולה בשנית ב"מפריח היונים" עם הבמאי נסים דיין. הפעם הראשונה הייתה לפני שלושים שנה בסרט הפשע "סופו של מילטון לוי". לא רק שלושים שנה, אלא גם עולם סגנוני מפרידים בין השני הסרטים. הישן משתמש בדרום תל אביב, החדש משחזר את בגדד בדרמת אנסמבל על פי ספר ידוע. זה אחד מן הסרטים המסקרנים של השנה שחשבתי שהיה בולט יותר במועמדויות. קרן היא האם של הגיבור הראשי, אחת ממגוון דמויות שהייתי רוצה לראות יותר מהן בסרט, ואני מקווה בסתר ליבי שיש לו גם גרסת מיני-סדרה, כי בגרסת הפיצ'ר קו העלילה שלה קצת קטוע. עם מה שיש היא עושה עבודה טובה, אך לא גונבת את ההצגה מבין קאסט של גונבי הצגה, גברים ברובם.

מה שמוביל אותי לשתי הפייבורטיות, חנה לסלאו ולאורה ריבלין, שתיים מהשחקניות האהודות בארץ. שתיהן משחקות תפקיד שמשתמש בדימוי שלהן, ושתיהן עושות זאת בסרטים שביימו נשים ואשר מתוכם מועמדת גם שחקנית ראשית פייבורטית (ריימונד אמסלם וטלי שרון, בהתאמה). לסלאו מגלמת את השכנה החביבה, אלמנה מלאת חיים ומשכירת חדרים ב"פלסטלינה", דמות שמסתירה את העצב שלה דרך לבביות ותמיכה בגיבורות, ומשתלטת על כל סצנה בה היא מופיעה. לאו דווקא מה שדמות משנה אמורה לעשות, אבל מה שטוב לטקסי פרסים. ריבלין לעומתה מהווה הקצנה של דמות האם היהודיה ב"ההיא שחוזרת הביתה" ונראית כמו גרסה ישראלית של ג'ואן קרופורד – גם במלודרמות וגם בסרטי האימה, מה שמשחק תפקיד מפתח בסרט שבו ההתמודדות עם המשפחה האוהבת היא אולי הדבר הכי מפחיד ומטריד. ריבלין, כמו לסלאו, היא שחקנית שתמיד מרכזת סביבה את מירב תשומת הלב ומיה דרייפוס הצליחה לרתום זאת לטובת הסרט. לו הייתי מצביע, ריבלין הייתה כנראה הבחירה שלי ואולי בגלל זה אני מניח שהיא תהיה גם הבחירה של האקדמיה.

הצילום הטוב ביותר

ירון שרף, "בית לחם"
גיורא ביח, "מי מפחד מהזאב הרע"
בועז יהונתן יעקב, "מקום בגן עדן"
שי גולדמן, "פלסטלינה"
שרק דה מאיו, "שש פעמים"

שני סרטים מבין המועמדים גם לפרס הסרט נמצאים בקטגוריה הזו, לצד שלושה סרטים אשר לא מועמדים בקטגוריה הראשית, אבל בולטים בקטגוריות אחרות. למעשה נמצאים כאן כל הסרטים שזכו ליותר מ-10 מועמדויות, בתוספת "פלסטלינה" שמועמד "רק" לארבעה פרסים, כששלושה מתוכם כבר הוזכרו בפוסט זה. שלושה זוכי עבר יש בקטגוריה, שניהם מהם כבר זכו פעמיים ונראים כאופציה לא רעה לזכייה לשלישית.

יש הבדל בולט בין הסרטים שגם מועמדים לפרס הסרט, לבין השלושה האחרים: המועמדים גם לפרס הסרט שייכים לזרם הצילום שמכונה כעת "ריאליסטי" (ריאליזם זה עניין של תקופה) – צילום תזזיתי, נע בהתאם להתרחשות שלעיתים מקדימה אותו, יוצר תחושה של מתח, לא מנסה להיראות "יפה" או "מרשים", אלא לשרת את הסיפור. קשה מאוד לצלם ככה ויהיה מעניין לראות אם אחד משני הסרטים הללו יזכה להערכה בקטגוריה הזו.

את הראשון מבינהם צילם ירון שרף, שמועמד על "בית לחם" אך גם צילם השנה את "הנוער" ו"לצוד פילים". הוא האופציה היותר סבירה מבין השלושה, שכן "בית לחם" נתפס כסרט מאתגר יותר ושרף הוא מועמד קבוע שכבר זכה פעמים, על שני סרטים בעלי סגנון שונה לגמרי זה מזה: על השוטים הארוכים, הסטטיים ברובם של "שבעה" ועל השוטים המועצבים ומלאי הזוויות הקיצוניות ש "הערת שוליים". כאמור, "בית לחם" הוא אסתטי פחות, אך לאו דווקא לא מוקפד או לא יפה, כאשר כמה סיקוונסים (למשל שוט הפתיחה) כן מראים את כשרון העמדת המצלמה שלו.

שרק דה מאיו, שצילם את "שש פעמים", גם הוא מועמד לפרס הסרט, טרם זכה באופיר למרות הרבה שנים מגוונות בתעשיה (כולל לא מעט סרטים תיעודיים, שלא יכולים להיות מועמדים בקטגוריות הצילום למרות שהם לעיתים ראויים לכך). קשה להאמין כי הוא יזכה, פשוט מפני שהצילום היפה שלו זוכה לפחות תשומת לב מן התסריט המדויק של רונה סגל או המשחק המצמרר של סיון לוי והשחקנים האחרים לצידה. יש בסרט כמה צילומים מאתגרים מאוד, אבל דווקא מכיוון שהוא עשה עבודה טובה, הצילום הוא לא מה שזוכרים מן הסרט. מה שלא נכון לגבי שלושת המועמדים האחרים.

שי גולדמן, שמועמד על "פלסטלינה" וצילם השנה גם את "מפריח היונים", הוא צלם מרהיב שכבר זכה פעם אחת בפרס על "שלוש אמהות", והתחושה היא שהוא מועמד כל שנה. אין ספק, הפרס השני שלו נמצא מעבר לפינה. אבל זה לא יקרה השנה, פשוט משום שהסרט עליו הוא מועמד פחות מדובר, ונדמה לי שגם פחות ראו אותו לעומת המועמדים האחרים. יש ב"פלסטלינה" כמה וכמה שוטים שהם לגמרי גולדמן, מוארים היטב, נעזרים בתנועה איטית שהיא עוד מספר כל יודע בסרט – אבל גם הרבה שוטים שהסגנון האישי שלו נעדר מהם, או קיים בהם אבל משרת מעט פחות טוב את הסרט. כל שנה בקטגוריות הצילום היא שנה עמוסה בכשרונות, וכל שנה גולדמן שם. את הפרס הוא יקבל אולי בשנה הבאה.

עוד צלם מרהיב ומוכשר שטרם זכה באופיר הוא בועז יהונתן יעקב, שצילם השנה את "מקום בגן עדן". כאמור, הסרט מחליף לא מעט סגנונות וכולם, אבל כולם, מסתמכים על צילום וירטואוזי, אשר רוב הזמן ממלא את מטרתו. ברגעים שבהם הרגשתי שהוא חלש במעט, נדמה לי שזה תאם את חזונו של הבמאי. הסרט הזה הוא תצוגת תכלית של שוטים מאתגרים, שוטים בהם הזווית מתהפכת באמצע, בהם ארץ ישראל על גווניה השונים נראית כמקום זר והעולם כולו נראה כחלום/סיוט. הסרט אולי לא אהוד מספיק על מנת להיכנס לקטגוריות הסרט או הבימוי, אך 10 מועמדויות מעידות על הערכה לצד הטכני שלו. ומבין הטכניים, הצילום של יהונתן יעקב הוא האלמנט הבולט ביותר. זה יכול להיות פרס הניחומים של הסרט. יעקב היה מועמד שלוש פעמים בעבר בזכות "חופשת קיץ", "עג'מי" ו"בוקר טוב, אדון פידלמן".

אבל יש גם את גיורא ביח עם "מי מפחד מהזאב הרע". ביח זכה פעמים בעבר (על "למראית עין" ו"לבנון") וגם במקרה שלו, רשימת הסרטים עליהם זכה מעידה על מגוון. גם הוא מועמד על סרט שהוא תצוגת תכלית של צילום, רק שבמקרה שלו התוצאה אחידה בהרבה, עתירת שימוש בתנועות מצלמה, תאורה אפלה (אך גם תאורה טבעית) וזוויות מחושבות. גם הסרט שלו חזק מאוד בהרבה קטגוריות טכניות, שבניגוד ל"מקום בגן עדן" גם פרס הבימוי נכלל ברשימה. התחושה היא כי "מי מפחד מהזאב הרע" יצא מן הטקס עם מספר פרסים, אבל לא בטוח שהצילום הוא אחד מהם.

לדעתי הקרב הוא בעיקר בין יעקב, שרף וביח, כאשר לשני האחרונים יש יתרון קל. זכייה של שרף תסמן אולי סחף לפרסים לכיוון "בית לחם". זכייה של דה מאיו, לעומת זאת, פחות או יותר תגיד ש"שש פעמים" יזכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר. כל תוצאה אחרת לא תגיד דבר על סיכויי הזכייה של הסרטים האלו ושל יתר הסרטים המוערבים. הקרב על פרס הסרט פתוח משנדמה, אבל על כך אור ירחיב בשבוע הבא.