סקירת הוצאות מחודשות: "באפלו ביל" של וויליאם א. וולמן

ההיסטוריה האמריקאית מלאה בלא מעט דמויות אגדתיות ומרתקות ובלא מעט דמויות שהתרבות הפופולרית הפכה לכאלו. אבל דומה כי דמותו של וויליאם קודי, הנודע בכינוי "באפלו ביל", ניצבת במדרגה משלה, בשל היותה חלק מן ההיסטוריה האמריקאית במספר דרכים – הוא קשור לכיבוש המערב והצטיינות במלחמות האינדיאנים, בשלב בו הן הפכו לקשות, ולא פחות מכך הוא קשור עם הולדת התרבות הפופולרית. לאחר שהפך לשם ידוע, קודי הפיק את "מופע המערב הפרוע" המצליח ביותר ורץ עימו ברחבי העולם, כולל הופעות לפני נשיאים ומלכים. כולל השתתפות מנהיגים ילידים אמריקאים במופע שלו, אינדיאנים שהיו אויביו בשדה הקרב. כולל גילוי לציבור הרחב של אנני אוקלי, הצלפת שהייתה טובה ממנו או מכל גבר אחר והפכה לאייקון פמיניסטי ראשון. בסוף ימיו, באפלו ביל גם ביים סרטים עם צוות המופע שלו – כלומר מערבונים שנוצרו על ידי אגדת מערב פרוע בעצמה.

גם לאחר מותו, באופן טבעי דמותו המשיכה להופיע בספרים ובסרטים – חלקם מהללים אותו ואת ארה"ב, חלקם מבקרים אותו, בהתאם ליחסים של אמריקה עם הגיבורים שלה בכל רגע נתון. עשרות סרטים הופקו על דמותו, אך ייתכן כי שני הבמאים הגדולים ביותר אשר העניקו את המגע שלהם לדמות הינם רוברט אלטמן ו-וויליאם א. וולמן.

סרטו של אלטמן, הבמאי הרדיקלי ביותר בשנות השבעים הרדיקליות ממילא בקולנוע אמריקאי בכלל ובמערבונים בפרט, הציג את באפלו ביל בימי השיא של המופע שלו – הפאר המשכתב את ההיסטוריה והופך את המערב הפרוע ללב הבידור האמריקאי (כמו ארה"ב), אכזרי וגזען, ומי שניצח בקרב יודע עמוק בפנים שלמעשה הפסיד בו. זהו שיעור של אלטמן על הפער בין המיתוס למציאות וזעקה של המנוצחים על ידי הפגמים בכך שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה לפעמים רק בגלל שיש להם יותר חשק לכתוב אותה. הסרט נקרא גם "באפלו ביל והאינדיאנים – שיעור ההיסטוריה של סיטינג בול" והוא רומז לגישה של אלטמן המנסה להראות את ההיסטוריה מן הצד השותק (הצ'יף האינדיאני המפורסם סיטינג בול שותק במהלך הסרט) והמשותק, תוך ערעור כל גבורה בצד המפורסם עליו נכתבות אגדות.

אבל לא בסרט הזה אנו עוסקים. סרטו של וולמן, ששמו הוא רק "באפלו ביל" (Buffalo Bill), יצא עכשיו בהוצאה מחודשת ב-DVD והוא מראה יחס לביל בתקופה שבה מערבון היה מערבון וגיבור היה גיבור. אבל אצל במאי מערבונים גדולים – ו-וולמן הוא במאי גדול – המציאות תמיד מורכבת יותר, ויחסית לסרט מן התקופה הקלאסית, הסרט די רדיקלי באמירות שלו כלפי ארה"ב. כשמבינים כי הסרט נוצר בשנת 1944, כאשר ארה"ב נמצאת במלחמה אליה גויסה גם הוליווד, התוצאה די מדהימה.

סרטו של וולמן מציג את ביל ברגעי המפתח של חייו – הפיכתו לאגדה במערב בעיקר דרך ניצחון בקרב בלימה חשוב ב"מלחמת האינדיאנים", אחרי שכמה שבטים התאגדו ואף הביסו ללא תנאי את הכוחות של גנרל קאסטר הגדול. הסרט רואה את ביל מקים משפחה, הופך לגיבור, מאבד את הכל ובורא עצמו מחדש כבדרן הרשמי של ארה"ב בזכות מופעי המערב שלו – תוך שהדמות נותרת הרואית למדי. אך בניגוד לרבים מן הסרטים בסגנון, וולמן לא מבצע הקבלה בין הגיבור לארה"ב אלא להיפך – הוא מציג את באפלו ביל כמי שהגבורה נכפתה עליו מפני שלא הקשיבו לעצות שלו. כמי שהזהיר מפני טבח באוכלסיות הבאפלו שהעניקה לו את כינויו (וביל נודע כצייד באפלו מוכשר, פרט שדי מעומעם בסרט) ובעיקר כמי שהזהיר מן ההתנהגות של הממשל כלפי אוכלסיית הילידים אותה הכיר טוב יותר מפוליטיקאים וגנרלים. האינדיאינים הם האויב של ארה"ב בסרט אך בשום שלב לא הרעים. הרעים של הסרט הם אנשי הצבא האמריקאי, פרט לביל אשר מגויס בלי רצון ונלחם את המלחמה שהוא התנגד לנסיבות שלה מתוך נאמנות לאומה שבגדה באנשי הארץ המקוריים, ובמידה רבה גם בגדה בוויליאם קודי עצמו. מן הבחינה הזו, מדובר במערבון רביזיוניסטי לכל דבר, שמכה על החטאים של ארה"ב כלפי העמים האחרים אשר אינם חלק מן השוויון המוצהר בחוקה בין כל בני אדם, ובמידה פחותה, אך קיימת, גם כלפי הסביבה.

די מדהים לראות מסר כזה בסרט משנת 1944, אך בד בבד הסרט לא מפסיק להלל את הגיבור שלו בדרך בה הוליווד יודעת להלל גיבורים. ארה"ב של הסרט מורכבת למדי ויש בה גם לא מעט מן החיובי, אך דומה כי בבאפלו ביל של הסרט אין רבב – האיש שבנה סביב עצמו מופע בידור ענק מוצג בסרט בין היתר כמודל של צניעות. גו'אל מק'קריי, שחקן שבלט בקומדיות של פרסטון סטרג'ס מאותה תקופה, הוא לא הכוכב הראשון שחושבים עליו לתפקיד מסוג זה, אבל יש לו יכולת של גבר ראשי כובש (ראו גם: "כתב זר" של היצ'קוק) והוא מצליח להיראות גדול מהחיים שצריך, צנוע רוב הזמן ואמין בתור הלב הרגשי והערכי של הסרט.

לצידו, בתפקיד האישה האירופאית במערב הפרוע, מורין אוהרה, יחסית בתחילת הרצף של הרבה תפקידים דומים, בתור אישה שהמערב הופך אותה לקשוחה. אוהרה היא מקרה נדיר למדי של שחקנית המזוהה עם מערבונים שסגנון המשחק שלה לא דומה לשום דבר אחר – היא תענוג נרכש לחובבי הז'אנר או לחובבי סרטים של ג'ון פורד, אצלו הצטייינה גם מחוץ למערב (אבל חובבי מערבונים הם גם לרוב חובבי סרטים של ג'ון פורד). שני הכוכבים מעניקים ערך מוסף לסרט הזה, שכן בעוד במקרה של מק'קריי הסרט הוא דוגמא לתפקיד אשר יש שוני בינו לבין התפקידים הזכורים האחרים של הכוכב, המקרה של אוהרה הוא הוכחה לכך כי כוכבים נבנים דווקא על דמיון בין הדמויות שהם מגלמים.

אבל הבמאי הוא עדיין הדמות העיקרית בסרט. וולמן הגיע לסרט רגע אחרי המערבון הגדול ביותר שלו, "תקרית באוקס-בו" (The Ox-Bow Incident), שהוא בכלל מערבון מופתי ומורכב שנדמה. יש יושרה מסוימת שוולמן מביא אל כל סרטיו, בין אם אלו קומדיות פרועות, סרטי מלחמה, דרמות או מערבונים, גם אם לא כולם סרטים גדולים. בספו של דבר, גם "באפלו ביל" אינו סרט גדול – יש בו הרבה תעוזה, וגם כמה סיקוונסים מרשימים ומרגשים, אבל גם מספר מקומות בהם הסרט הולך לכיוונים בנאליים מדי, כאשר המקומות החלשים ממוקמים בנקודות בעייתיות במבנה של הסרט – יחסית קרוב להתחלה וקרוב לסוף. למרות ההסתייגות הזו, אין ספק כי מדובר בסרט מרתק גם בזכות עצמו וגם בזכות העמדה הפוליטית הייחודית שלו, דווקא בזמן מלחמת העולם השנייה.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית וזמין להשאלה בסניפיה.